הנאום הזה היה שיאו של בליץ תקשורתי מחושב שאיחוד האמירויות מנהלת בניסיון לשכנע את ישראל להימנע ממהלך של סיפוח. הבליץ הזה כלל מאמר ששגריר האמירויות בוושינגטון פרסם ב"ידיעות אחרונות", שבו קרא להידוק היחסים בין המדינות בלי לדרוש שישראל תיסוג מהשטחים או תחלק את ירושלים. כמה ימים קודם לכן נחת בישראל מטוס של חברת התעופה של איחוד האמירויות, "איתיחאד איירווייז", שנשא מכונות הנשמה שהוענקו לרשות הפלסטינית. בין לבין דווח גם על פתיחתו של תלמוד תורה לילדים יהודים במדינה. התפתחויות כאלה אינן קורות מעצמן במדינה כמו איחוד האמירויות, וכולן מובילות לאדם אחד: מוחמד בן־זַאיֵד אל־נהיאן (59), יורש העצר של אבו־דאבי, האמירות הגדולה באיחוד; וסגן המפקד העליון של הכוחות המזוינים של האמירויות.

התואר הזה לא באמת משקף את השפעתו של בן־זאיד (או MBZ, כפי שהוא מכונה). באופן רשמי נשיא המדינה הוא אחיו למחצה שייח' ח'ליפה, אבל לפני שש שנים עבר ח'ליפה שבץ מוחי, ומאז מי שמנהיג בפועל את המדינה הוא בן־זאיד — מנהיג מתוחכם, סבלני ונחוש, עם תפיסת עולם מגובשת ונכונות להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו, ובראשם הון אינסופי, כדי לממש אותה. הנכונות הזו היא שהפכה אותו לאחד המנהיגים המשפיעים ביותר במזרח התיכון.

הקמפיין הפרו־ישראלי של בן־זאיד הוא תוצאה של תפיסת העולם הזו. מאז הקמתה ב־1971, איחוד האמירויות גילמה תפקיד ניטרלי במזרח התיכון, נמנעה מלהתערב בסכסוכים הרבים באזור והתרכזה בבניית כלכלתה. אבל הוואקום המנהיגותי שיצר האביב הערבי משך פנימה את בן־זאיד, אדם עם אמביציות אישיות ולאומיות מפותחות, שממנף את ההצלחה הכלכלית הזו כדי להפוך שחקן מפתח בפוליטיקה האזורית.

הכסף הגדול של האמירויות בנה לה תדמית נוצצת, עם גורדי השחקים הגבוהים בעולם ופרויקטים לאומיים בקנה מידה עצום. בניגוד למוחצנות הראוותנית הזו, בן־זאיד נוטה לחשאיות: הוא מעדיף להימנע ככל האפשר מאור הזרקורים, מקמץ בראיונות, וקשה מאוד למצוא התבטאויות רשמיות שלו.

את האופי החשאי הזה לבשו גם הקשרים בין האמירויות ובין ישראל, שתי מדינות שמנהלות מאבק עיקש מול איראן ומול האסלאם הרדיקלי, ולשם כך גם מטפחות שיתוף פעולה ביטחוני. למעשה, באחת ההתבטאויות הנדירות שלו, בן־זאיד אמר למשלחת של יהודי ארצות הברית שביקרה באבו־דאבי: "במלחמה נגד איראן, ישראל והאמירויות לוחמות בשוחות זו לצד זו".

החוויה המכוננת של בן־זאיֵד נרשמה בגיל 14 כשאביו, נשיאה הראשון של איחוד האמירויות, שלח אותו אל מחוץ למדינה. בתקשורת המערבית דווח כי ההגליה היתה עונש, לאחר שמשפחות מכובדות באמירויות התלוננו כי בן־זאיד הצעיר חיזר במרץ אחרי בנותיהן. לכן אביו שלח אותו ללמוד במרוקו בזהות בדויה, כאזרח מן המניין, בלי לעדכן את השלטונות המקומיים. בן־זאיד הצעיר נאלץ להתמודד עם קשיי החיים: לצד הלימודים הוא עבד כמלצר וחי חיי דלות. בראיון נדיר שהעניק השנה ל"ניו יורק טיימס" סיפר: "הייתי חוזר הביתה, ובמקרר חיכתה לי רק צלחת של סלט טאבולה. וגם אותו אכלתי עד שהופיע עליו עובש".

לאחר החזרה ממרוקו הוא נשלח לפנימיית גורדנסטון הקשוחה בסקוטלנד, ושם החל את מסלול הכשרתו לתפקיד בכיר. ב־1979 השלים את לימודיו בסנדהרסט, האקדמיה הצבאית הבריטית המלכותית.

עם חזרתו למולדת החל גם תהליך ההכשרה האינטלקטואלי שלו. אביו הצמיד לו את יועצו לענייני תרבות, פרופ' עז א־דין איבראהים, מצרי שהשתקע באבו־דאבי. איבראהים היה דמות בולטת בתנועת האחים המוסלמים, ואף הקים את סניף התנועה בלוב, אבל שייח' זאיד לא ראה בכך איום על החינוך של בנו. גם לתלמיד עצמו לא היתה בעיה עם המורה: כשאיבראהים הלך לעולמו ב־2010 ונקבר באבו־דאבי, בן־זאיד התייפח על קברו.

אפשר היה לצפות שהחניכה אצל איבראהים תוביל את בן־זאיד לזרועות האסלאם הפוליטי, אלא שהוא נקט עמדה הפוכה. המפנה הפנימי החל אצלו לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, כשנודע כי שניים מהמפגעים היו אזרחי איחוד האמירויות. בן־זאיד היה אז רמטכ"ל הצבא, והידיעה הזו ייצגה מבחינתו בושה לאומית ושיבוש של ערכי האסלאם הסובלני שעליהם התחנך. בשיחה עם נציגים אמריקאים ב־2008 אמר "האסלאם שאני מכיר אוסר פגיעה בכל יצור חי", ועל האסלאם הקיצוני אמר, "איזו דת היא זו? לא שלי, זה בטוח".

הטלטלה שעוררו פיגועי 9/11 הובילה לתגובה מיידית באמירויות, בדמות גל מעצרים נרחב של קרוב ל־2,000 אזרחים ותושבים שנחשדו בקשרים לתנועות אסלאמיסטיות. לפי השלטונות, חלק מהעצורים התכוונו לנסוע לאפגניסטן ולהצטרף לאל־קאעדה, שהפופולריות שלו היתה אז בשיאה. על פי חלק מהדיווחים, עם העצורים נמנו גם חברי תא שתכנן פיגועי התאבדות באמירויות. במקביל, הורחקו מהצבא עשרות חיילים וקצינים שרחשו אהדה לאחים המוסלמים.

העמדה העקרונית הזו נגד האסלאם הפוליטי הפכה נחרצת עוד יותר בשלהי 2010, עם עליית "האביב הערבי" ועלייתם של כוחות אסלאמיסטיים לשלטון בתוניסיה ובמצרים. מבחינתו של בן־זאיד זה היה תסריט בלהות, והוא הגיב בהתאם: עשרות פעילי האחים המוסלמים נעצרו באמירויות במהלך 2011, וחלק מהם הורשעו בתכנון להפיל את המשטר.

את עיקר החשש עורר אצל בן־זאיד מוחמד מורסי, נשיאה החדש של מצרים, איש האחים המוסלמים שנבחר ב־2012 בבחירות דמוקרטיות. בן־זאיד חשש מהמודל האיראני, שם מהפכת חומייני הביאה להשתלטות הקיצונים הדתיים על כל מוסדות השלטון, לרבות המערכת הצבאית. במקרה המצרי, בן־זאיד פעל להדחתו המהירה של מורסי ולקידומה של חלופה לשלטונו. אבו־דאבי הזרימה מיליוני דולרים לגורמי אופוזיציה והפעילה קמפיין תקשורתי שנועד לקעקע את הלגיטימיות של מורסי. ב־2013, כשמורסי סולק בידי עבדאלפתאח א־סיסי, אז שר ההגנה וכיום נשיא מצרים, אבו־דאבי היתה הבירה הערבית הראשונה שבירכה על ההפיכה. מיד אחר כך הודיעו האמירויות, יחד עם סעודיה וכווית, על העברת סיוע של 23 מיליארד דולר למשטר א־סיסי. בשבע השנים שחלפו מאז, אבו־דאבי הזרימה עשרות מיליארדי דולרים לקופתה של מצרים כדי לתמוך בא־סיסי.

מתנגדיו של בן־זאיֵד, בעיקר במחנה האסלאמיסטי המונהג על ידי טורקיה וקטאר, לא יסלחו לו על הדחת מורסי, שנבחר על ידי העם, אבל את בן־זאיד זה לא מעניין. פעילותו מעידה כי אינו מאמין שמדינות ערב בשלות לבחירות דמוקרטיות בנוסח המערב, ושאלו רק יסייעו להשתלטות הקיצוניים על השלטון. לא מפתיע, לפיכך, שהוא נמנה עם המנהיגים הערביים הראשונים שחידשו את היחסים עם משטר אסד אחרי פרוץ מלחמת האזרחים ב־2011: לתפיסתו אסד הוא האופציה הגרועה פחות בהשוואה לדאעש או למיליציות הטורקיות.

מנגד, הוא אינו מסתיר את תיעובו כלפי מי שמזוהים עם האסלאם הפוליטי, ובראשם קטאר, נשיא טורקיה ארדואן, וכמובן תנועות כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי. הוא לא היסס להגביר את המעורבות הצבאית של ארצו בנקודות החיכוך בין האסלאם המתון לזה הקיצוני: למשל בתימן, שאליה עוד נגיע; ובלוב, שם תומכת אבו־דאבי בגנרל ח'ליפה חפתר, הנלחם נגד מיליציות אסלאמיסטיות בתמיכה קטארית וטורקית.

עוד מקור לאי־יציבות אזורית מהווה, בעיני בן־זאיד, הממשל האיראני. בן־זאיד מתעב את משטר האייתולות וגרורותיו, וממסמך שפרסם ויקיליקס עולה כי אמר למשלחת אמריקאית שהוא "רואה בחיזבאללה סכנה גדולה יותר מאל־קאעדה". בשיחות אחרות הוא הביע חשש שאיראן גרעינית תסלול את הדרך לזליגת נשק להשמדה המונית לידי ארגוני טרור אסלאמיסטיים. האיבה שהוא רוחש לאיראנים אינה רק אידיאולוגית, אלא משקפת גם סכסוך גבולות: אבו־דאבי טוענת כי איראן כבשה שלושה איים זעירים השייכים לה.

למרות המחלוקות הללו, עד 2011 איחוד האמירויות נקטה כלפי איראן מדיניות רכה, שכללה דיאלוג פוליטי ושיתוף פעולה כלכלי. אבל מאז האביב הערבי עברה איחוד האמירויות לנקוט אסטרטגיה קשוחה כלפי האיום האיראני: היא הידקה את הקשרים עם ארצות הברית, בייחוד מאז בחירתו של הנשיא דונלד טראמפ, ובמקביל חיזקה את יכולותיה הצבאיות. לפי נתוני מכון שטוקהולם למחקרי שלום, בין 2015 ל־2019 דורגה איחוד האמירויות שמינית בעולם בהיקפי רכש צבאי: בחמש השנים הללו היא לבדה ייצגה כ־3.5% מכלל הרכש הצבאי בעולם (70% מההוצאה, אגב, הוקדשה לרכש מארצות הברית). אוכלוסיית האמירויות, ראוי לציין, מונה פחות מ־10 מיליון איש, מהם כמעט 90% מהגרים ועובדים זרים.

ההתחמשות האדירה הזו נועדה להרתיע את איראן: בן־זאיד מאמין שאם ישראל או ארצות הברית יתקפו את מתקני הגרעין באיראן, משמרות המהפכה יגיבו בירי טילים לעבר בעלות הברית המקומיות של וושינגטון, ובהן אבו־דאבי ודובאי. למעשה, ב־2009 בן־זאיד היה משוכנע שישראל עומדת לתקוף את איראן, ושחרר התבטאות נדירה בנושא: "זה המזרח התיכון, ואנחנו נעשה מה שנידרש לעשות: אם האיראנים ישגרו אלינו טילים, נרדוף אחריהם ונהרוג אותם", אמר בעת שביקר בתערוכת נשק. כשנשאל על החלטתו להכין אופציה צבאית, הוסיף: "הדבר הגרוע ביותר שאני, כמנהיג, יכול לעשות, הוא לאפשר לאיראנים לתקוף את ארצי. אם לא נוכל להגיב, צעירי האמירויות יבואו וישאלו אותי 'מה אתה הולך לעשות?'".

ועם זאת, בן־זאיד מגלה פרגמטיות מול איראן. בתחילת השנה, לאחר חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח אלקודס האיראני, חששו בהנהגת האמירויות כי האזור עומד בפני עימות מזוין בין איראן לארצות הברית, וכי איראן תתקוף את האמירויות ותערב אותה בעימות. לפי דיווחים בתקשורת הערבית בן־זאיד פעל במרץ, הן בוושינגטון והן בטהרן, כדי להנמיך את גובה הלהבות. בסופו של דבר התגובה האיראנית היתה מדודה ונמנע עימות נרחב.

לצד איראן, הדאגה הגדולה של בן־זאיד היא סעודיה: "נפילתה בידי קיצונים אסלאמיסטים תהווה סכנה גדולה יותר מהימצאות נשק גרעיני בידי איראן", הזהיר בשיחות סגורות כבר בתחילת האלף. הוא חשש אז כי לנוכח חולשתה של ההנהגה הסעודית המזדקנת עלולים גורמים שמרניים בממסד ובצבא להשתלט על המדינה ולהפוך אותה לממלכת טרור שתפיץ את הבשורה האסלאמיסטית, בדיוק כפי שניסה דאעש לעשות בעיראק ובסוריה. לחשש הזה היה בסיס איתן: ארגון אל־קאעדה ומנהיגו אוסמה בן לאדן הצהירו בגלוי על שאיפתם להשתלט על שדות הנפט הסעודיים.

בן־זאיד הבין שסעודיה זקוקה לרפורמות נרחבות ולדם חדש בצמרת כדי להרחיק את צעיריה מחיק הזרמים הקיצוניים באסלאם. כשהופיע בפוליטיקה הסעודית נסיך צעיר בשם מוחמד בן־סלמאן, בן־זאיד זיהה את הפוטנציאל ופרש עליו את חסותו, הרבה לפני שהנסיך הסעודי נהפך לאיש החזק בממלכה.

מקורות במפרץ טוענים כי השפעתו של אבו־זאיֵד על בן־סלמאן היא עצומה, וכי הוא זה שדחף את האחרון לסדרה רחבה של רפורמות כמו היתר לנשים לנהוג, פתיחה מחודשת של בתי הקולנוע והשקעה מסיבית בפרויקטים למטרות בידור. ככל הנראה, בן־זאיד גם היה זה שדחף את עמיתו הסעודי לבצע בשלהי 2017 מסע מעצרים נרחב וחסר תקדים של נסיכים בכירים ואנשי עסקים, שסלל את דרכו לצמרת. דומה שהשניים מסכימים על שורה ארוכה של נושאים, בהם הצורך להצר את צעדיה של איראן והתיעוב לתנועות האסלאמיסטיות. בשנים האחרונות השניים אף יצאו להרפתקאות משותפות, כמו החרם הערבי על קטאר, או המלחמה שיזמו ב־2015 נגד המורדים הח'ותים בתימן, שנהנו מתמיכה איראנית.

בכל המקרים בן־זאיד הציב את בן־סלמאן בחזית, בעוד הוא רוקם מהלכים מאחורי הקלעים. כך התברר גם ששותפות האינטרסים מכסה על הבדלים סגנוניים: הנסיך הסעודי נהנה מאור הזרקורים ונוטה להחלטות אימפולסיביות, כמו בחיסול העיתונאי ומבקר המשטר ג'מאל חשוקג'י ב־2018. בן־זאיד מתוחכם ומנוסה יותר.

הסבלנות הזו אינה משקפת הססנות, אלא קור רוח. בן־זאיד הוא חסר פשרות כשמדובר באינטרסים של משפחתו, משטרו ומדינתו. כך, הוא לא היסס להפנות עורף למלחמה בתימן, לאחר שזו נקלעה למבוי סתום. עלותה של המלחמה הוערכה במיליארד דולר בחודש, ובן־זאיד חשש שהרג האזרחים והתפשטות הרעב בתימן יסבו לו נזק תדמיתי קשה. בסוף 2019 הוא הורה לכוחותיו לסגת. סעודיה נותרה לבדה במערכה.

בן־זאיד מקפיד להישאר בצללים גם כשהוא נוקט מדיניות חוץ אגרסיבית, אבל היא בהחלט מעוררת ביקורת פנימית. מבקרו העיקרי הוא שייח' מוחמד בן־ראשד אלמכתום, שליט דובאי המשמש גם ראש ממשלת האמירויות. בין שתי האמירויות הללו קיימת תחרות סמויה, כשבעשורים האחרונים הצליחה דובאי להאפיל על אבו־דאבי ולמצב את עצמה כמרכז סחר, פיננסים ותיירות בינלאומי. אבל התמונה השתנתה ב־2010, כשדובאי נקלעה למשבר חובות עצום, בין היתר בגלל ניהול כושל של פרויקטים ראוותניים. מי שחילצה את דובאי היתה אבו־דאבי, שהזרימה לה כ־20 מיליארד דולר. זה עלה לדובאי בהשפלה קטנה, כשהנהגת אבו־דאבי התעקשה כי שם הבניין הגבוה בעולם, "בורג' דובאי" האייקוני, ישונה ל"בורג' ח'ליפה", לאות הוקרה לשליט אבו־דאבי.

ביוני 2019 ניהלו בכירי האמירויות דיון סגור במשבר בתימן, שגלש במהרה לביקורת קשה על בן־זאיד. "עלינו לשקול מחדש את מדיניות החוץ שלנו ולוותר על התערבות בענייני מדינות ערב, שעולה לנו מאות מיליוני דולרים ביום ללא כל תמורה", תקף בן־ראשד, והזהיר כי עימות עם איראן ימוטט את כלכלת המדינה.

באוגוסט 2019 הסכסוך הפך פומבי, כשבן־ראשד יצא נגד צייצני טוויטר מאיחוד האמירויות שלתפיסתו התלהמו וגרמו נזק למדינה; המטרה, שהוסוותה רק בקושי, היתה צבא הצייצנים של בן־זאיד, המפארים את הישגיו ותוקפים את מתנגדיו. בן־זאיד לא הגיב בפומבי, אבל כדרכו פעל נחרצות מאחורי הקלעים: לפי דיווחים הוא סייע לרעייתו של בן־ראשד, הנסיכה הייא (אחותו של עבדאללה מלך ירדן), לברוח מהאמירויות, לאחר שככל הנראה ניהלה רומן עם שומר ראשה. אם זה לא מספיק, בהמשך הופיע בעיתון סעודי ראיון עם גרושתו הראשונה של בן־ראשד, אזרחית לבנונית. זו סיפרה כי לאחר שהתגרשו בשנות השבעים גורשה מדובאי, ומאז לא ראתה את בתה. בסביבתו של אמיר דובאי משוכנעים שהראיון אורגן מטעמו של בן־זאיד ובעזרת ידידו, יורש העצר הסעודי.

בעימות הזה, העתיד לא מבשר טובות לדובאי: מגפת הקורונה עשתה שמות בכלכלתה ואילצה אותה לפתוח במגעים עם אבו־דאבי על חילוץ כלכלי נוסף. הפעם, הבהירו באבו־דאבי, המחיר יהיה גדול יותר מזה שדובאי שילמה לפני עשור.

הדרך הזו להעביר מסרים, באופן שקט אבל חד וברור, היא טביעת האצבע של בן־זאיד. זהו גם הרקע למתקפת החיוכים שלו על ישראל: מחווה חסרת תקדים של מנהיג שאין לו קשרים רשמיים עם ישראל, ובכל זאת בוחר לפנות לציבור הישראלי ולמנהיגיו — וגם מצליח לעשות זאת באופן כמעט אגבי, אבל חד־משמעי. עם יכולת חדה שכזו, ומעורבות שכזו כמעט בכל מדינה במזרח התיכון ובמערב אפריקה, אפשר להניח שעוד נשמע ונרגיש הרבה את השפעתו גם עלינו.