חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// פיזור הכנסת הוא ניסיון הצלה אחרון /// NSO חוטפת מענקיות הטכנולוגיה /// מכירת ישראייר נראית כמו שכונה /// עשירי ארה"ב נערכים לביידן
שוב בחירות
הנוסעים נוהרים לקוקפיט
ח"כ ד"ר שלמה קרעי, משופרות בלפור, חיבר בין שני האירועים הדרמטיים שהתרחשו שלשום: פיזור הכנסת והדיון של בג"ץ בחוק הלאום. "הבחירות הקרובות הן בדיוק על זה", רעם, "מי שולט כאן? נבחרי הציבור או קליקה משפטית בלתי נבחרת?". והוא צודק, על זה בדיוק הבחירות, על שלטון החוק או שלטון הביביזם, שלטון המאשים או שלטון הנאשם.
מדינת ישראל הולכת לבחירות רק משום שראש ממשלתה כופר בלגיטימיות של רשויות האכיפה והמשפט להעמידו לדין. מדינה שלמה נחטפה כבת ערובה לטובת האינטרס האישי הפסול של האיש שעל ההגאים. והנה קמו הנוסעים ואזרו אומץ להסתער על תא הטייס. ראשון היה גדעון סער, אחריו מורדי כחול לבן ונשות סער בליכוד. השאלה היא אם הסוף יהיה התרסקות, או שבבחירות הבאות נגלה שהנוסעים הצליחו להשתלט על הטייס שאיבד כיוון ולהרחיק אותו מהקוקפיט.
/// משה גורלי
NSO
במדינת הענקים
אמרה עממית גורסת ש"אם אדם אחד אומר שאתה שיכור, תתעלם ממנו. אם עשרה אנשים אומרים שאתה שיכור, כדאי שתשכב". חברת NSO, מפתחת תוכנות הריגול הישראלית, חוותה השבוע את המקבילה המשפטית של האמת הזאת: קואליציה של מרבית ענקיות הטכנולוגיה — בדרך כלל יריבות מרות זו של זו, כולל מיקרוסופט, גוגל, אמזון, טוויטר ועוד — הגישה תצהיר התומך בפייסבוק בתביעה שהיא מנהלת נגד החברה בגין ניצול פרצה בווטסאפ להשתלת תוכנת מעקב. להתאגדות כזאת יש משמעות אחת: כדאי שתשכבי. הגיע הזמן להפסיק עם השטויות.
במילים אחרות, צמרת עולם הטכנולוגיה גברה על המתחים הפנימיים כדי להכריז שהרוגלה של החברה הישראלית "עוצמתית ומסוכנת", כלשון התצהיר, ויכולה לגרום נזק קטסטרופלי. עד היום NSO נאלצה להתמודד בעיקר עם ביקורת של ארגוני זכויות אדם, חירות הפרט ועיתונאים, ופתאום קמו עליה כל הנפילים, גופים חזקים יותר מרוב מדינות העולם, שיכולים להוציא, בלי למצמץ, הרבה מאוד כסף כדי להגביל אותה. אם התביעה של פייסבוק תתקבל, NSO עלולה למצוא את עצמה מול עוד אינספור תביעות, מבלה יותר ויותר זמן בבתי משפט, אולי מחויבת בסנקציות ובקנסות משמעותיים, וחשופה יותר מאי פעם. עבור חברה שכל הבסיס העסקי שלה הוא התנהלות חשאית, זה בהחלט עלול להיות קטלני.
/// עומר כביר
מכירת ישראייר
רומסים כל כלל
בית המשפט פסק השבוע שיש לקיים מכרז חוזר למכירת ישראייר. חוזר, כי בתחילת החודש רמי לוי כבר זכה במכרז, אבל אז, אחרי הדד־ליין ואחרי בחירת הזוכה, המתחרה מוטי בן משה שיפר את הצעתו, ואז גם לוי שיפר את שלו, ופתאום, אחרי הדד־ליין הנוסף, הבאמת אחרון, הגיעה הצעה נדיבה עוד יותר ממתחרה חדש, יגאל דמרי. זה לא הפריע למחזיקי האג"ח של אי.די.בי, מי שתחת הליכי הפירוק אמונים על קבלת ההחלטה, להחליט שהם בעצם לא רוצים את לוי או בן משה אלא את דמרי, הוא הרי משלם יותר. לוי ובן משה פנו לבית המשפט, והנה, מכרז חדש.
יש דרך חוקית שבה הדברים נעשים, יש דד־ליינים נוקשים, אבל הי, הנה שחקן חדש שמנופף מול מחזיקי האג"ח ביותר כסף, וכל הנהלים עפים מהחלון, הפעם אפילו בחסות בית המשפט. זה נשמע כמו שכונה כי זו באמת שכונה. וזו לא הפעם הראשונה: בן משה היה מעורב בסיפור דומה לפני שלוש שנים סביב רכישת אפריקה ישראל מהנאמנים שלה, עם חודשים על חודשים של עוד ועוד הצבעות על הקונה, התעלמות מדד־ליינים ודיונים חוזרים בהצעות משופרות שהמשיכו להגיע. בניסיון להרוויח עוד קצת, או עוד הרבה, כל השחקנים — הנאמנים, הקונים, המשפטנים — רומסים דד־ליינים ושאר כללים של התנהלות תקינה וסבירה, ועל הדרך גם מותחים את עצביהם של עובדי החברות־למכירה שרק מייחלים לצאת לדרך חדשה, לראות את מקום העבודה שלהם מתאושש. שכונה.
/// מיקי גרינפלד
עשירי ארה"ב
רק לא לשלם מס
בעוד רוב אזרחי ארצות הברית רק מנסים לשרוד במגפה ובמשבר הכלכלי ומייחלים לשנה קצת יותר טובה בחסות החיסונים, העשירים שם עסוקים בעניינים אחרים, צובאים על דלתות שמאים ויועצי מס עם שאלה חשובה אחת: איך להעביר את הונם לדור הבא לפני סוף השנה. לא כי הם מפחדים למות מקורונה, אלא כי הם חוששים שהטבות המס שקיבלו מהנשיא היוצא דונלד טראמפ יהיו הדבר הראשון שהנשיא הבא ג'ו ביידן יבטל עם כניסתו לתפקיד לקראת סוף ינואר. בשנתו הראשונה בתפקיד טראמפ הגדיל את הירושה הפטורה ממס מ־5 מיליון דולר ל־11 מיליון דולר (או 22 מיליון אם מדובר בבני זוג), אבל ביידן הכריז עוד בקמפיין שיכביד את המסים על העשירים ועל רווחי הון, ואם יש משהו שעשירים מסוימים אוהבים עוד פחות מלשמוע על לוזרים מובטלים, זה לשלם מס. יועצי מס סיפרו לכלי תקשורת אמריקאיים שהם לא מצליחים לעמוד בעומס הפניות, ערב החג ועם דד־ליין של סוף שנה. מעניין אם בדעתו של מישהו מהם יעלה לייעץ ללקוחות פשוט להעביר חלק מהכסף לתרומה, שתחת חבילת התמריצים הכלכלית החדשה נהנית מהטבות מס נדיבות במיוחד.
/// תמר טוניק
מילת השבוע
//
דור סער־מן
ממה אנחנו מפחדים בעצם, ולמה?
אחרי שנה שלמה עם נגיף הקורונה, כשהחיסונים כבר כאן וחשבנו שהסוף קרוב, הגיעו הכותרות המלחיצות מבריטניה על מוטציה חדשה, וסביבן שמים שנסגרים, שמועות על סגר שלישי וייאוש כללי.
אלה לא רק העובדות המדעיות על הדבקה מוגברת שמפחידות אותנו, זו גם המילה עצמה, מוטציה, שמיד שולחת למחוזות של הלא־נודע, העל־טבעי והלא־אנושי. בשלל יצירות קומיקס, מ"אקס־מן" עד "צבי הנינג'ה", מוטנטים הם יצורים עם כוחות־על מדהימים והרפתקאות מעבר לכל דמיון. לפעמים הם קסומים, אבל לא פעם הם מאיימים על כל מה שאנחנו מכירים, מסכנים את הציוויליזציה. לא פלא שמוטציה בימי מגפה אנושית מעוררת בנו צורך להסתגר בבית, לאטום את החלונות בקרשים ולהרגיש שבגבולות האנושיים הקיימים אין לנו איך לעמוד מולה. המדענים מסבירים שהחיסונים כנראה טובים גם למוטציה החדשה, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לדמיין איך, אם רק ניחשף אליה, יצמח לנו זנב.
כי מוטציה היא שינוי לא צפוי, ועיקש. ואנחנו חושבים שאנחנו לא בנויים לשינויים לא צפויים. אבל בעצם אנחנו כן. הם קורים תמיד, וגם המוטציות איתנו כל הזמן. כל שינוי קטן ב־DNA הוא מוטציה. אם לא היו מוטציות כולנו היינו נראים אותו הדבר. כל אחד מאיתנו הוא אוסף מוטציות, והאנושות הגיעה לאן שהגיעה בזכותן. המוטציה היא כמו האויב שהוא חבר בשיר של פורטיסחרוף. וכמו באותו שיר, הפחד אולי מטפטף כמו רעל, אבל זה גם כמו לרקוד עם שד. שדים תמיד יהיו, ועדיף לרקוד מלפחד.
