*

החיסונים כבר כאן, האם אנחנו קרובים לסוף ימי הקורונה?

"אנשים חושבים שכיוון שיש עכשיו חיסון, אז בשנה הבאה יהיו הופעות ענק בירושלים. זה לא עובד ככה", מדגיש פרופ' ניקולס כריסטאקיס. "אני חושב שייקח תשעה חודשים עד שנה לייצר, לשווק ובעיקר לשכנע אנשים להתחסן. בינתיים הווירוס ימשיך להתפשט. עד תחילת 2022 נגיע לחסינות עדר מסוימת, בזכות החיסון או באופן טבעי. חסינות עדר היא הסוף הטבעי למגפות, זה מה שקרה לפני המצאת החיסונים".

ועם יצירת חסינות כזאת, הקורונה תיעלם?

"אפשרות סבירה היא שהקורונה בסופו של דבר תיהפך לעוד סוג של הצטננות, אם כי זה ייקח עוד הרבה מאוד שנים. אנשים יחלו בצורה קלה כשיהיו צעירים, יקבלו הגנה, וכשייחשפו שוב כמבוגרים — הם לא ימותו מזה".

כמו אבעבועות רוח.

"כן, זה לא נעים כילד, אבל אתה לא מת. לעומת זאת אם לא חלית באבעבועות ולא התחסנת, בגיל מבוגר יותר אתה יכול למות. כך או אחרת, אנחנו רחוקים מהסוף של הדבר הזה. אני חושב שבערך ב־2024 נתחיל לחזור לחיים שהכרנו".

2024?! זה מדכא.

"מגפות הן תקופה של צער גדול. אֵבֶל על אובדן אנשים, אֵבֶל גם על אובדן דרך החיים שלנו, אפילו על דברים שנראים לא משמעותיים באופן יחסי, כמו ללכת לקולנוע. זו תקופה שנגמרת, אבל צריך לקבל אותה, ולהנהגה יש חלק גדול בקבלה שלה. אתה צריך מנהיג שיהיה ישר ויכין את האומה למה שצפוי, בייחוד כשאנשים מתקשים להאמין שזה קורה במאה ה־21".

מתי נחזור להתחבק?

"ביוון (מולדתם של הוריו) אנחנו מנשקים על הלחי, נשיקה אחת למי שמכירים ושתיים, על שתי הלחיים, לזרים; בעתיד אנשים יחשבו פעמיים אם לנשק זרים על הלחי, אבל גם זה יחזור בסוף. ואנשים לא יחזרו ללחוץ ידיים ולהתחבק כל כך מהר, לא יחזרו להצטופף במסעדות סגורות כל כך מהר. נצטרך לקחת מרחק מסוים מהטראומה כדי לחזור למציאות ולהתאושש מההלם הפסיכולוגי, החברתי והכלכלי מהמגפה. ראינו את זה קורה במשך אלפי שנים עם מגפות אחרות".

והמרחק המסוים מהטראומה הוא מה שמסביר את הפער בין חסינות העדר לחזרה לשגרה, בין 2022 ל־2024?

"כן, יהיו עוד שנתיים של התאוששות", הוא מעריך, ומוקדם יותר החודש הסביר: "החברה שלנו תהיה מצולקת מהאירוע הזה. זה לא משהו טריוויאלי שקרה לנו, ולכן אני חושב שיידרשו בערך שנתיים אחרי שנגיע לחיסון העדר כדי להתאושש נפשית ופסיכולוגית. חשוב להבין שאנחנו לא בתחילת הסוף של המגפה, אנחנו בסוף ההתחלה".

דווקא כן צריך לחסן סלבס

בישראל התחוללה בשבוע שעבר (עוד) סערה קטנה, כשדווח שקופות חולים הציעו לחסן מפורסמים צעירים בשלב מוקדם אף שאינם בקבוצת סיכון, כדי לעודד את הציבור הרחב להתחסן — וספגו ביקורת נוקבת. השיחה עם כריסטאקיס התקיימה זמן קצר לפני הדיווחים האלה, אבל מתברר שהוא דווקא בעד הרעיון, פחות עם דגש על אנשים פופולריים ברשת ויותר בהתמקדות באנשים פופולריים בחיים עצמם.

"זה רעיון עם היסטוריה ארוכה במדע של רשתות חברתיות, והוא הגיוני מאוד. זה כמובן תופס רק אם אין שפע של מנות חיסון, אחרת ברור שצריך לחסן את כולם, אבל לצורך העניין, מה הטעם לחסן נזיר מבוגר שאין לו שום אינטראקציה חברתית? ככל שהקשרים שלך מצומצמים יותר כך יש פחות ערך לחיסון שלך בכל הנוגע לעצירת ההתפשטות, ולהפך. טום הנקס, למשל, שנדבק מוקדם, הוא אדם פופולרי שנמצא במוקד של רשת חברתית גדולה. אנשים כאלה פגיעים יותר להידבקות, וגם עלולים להדביק יותר. ככל שאנשים פופולריים יהיו מחוסנים מהר יותר נוכל לעצור את ההתפשטות מהר יותר. כך גם לגבי חיסון אנשים בגיל העבודה, אפילו אם הם בסיכון נמוך למוות".

זה נשמע גם הגיוני וגם לגמרי בלתי אפשרי לנוכח התגובה הציבורית־פוליטית שצעד כזה יעורר.

"במעבדה שלי עשינו כמה ניסויים שהתבססו על העיקרון הזה. למשל, בדקנו מה קורה בכפר במדינה מתפתחת שבו לימדנו את האנשים הכי מקושרים ומרכזיים על הנקה. מצאנו שאם אנחנו מחנכים 5% מסוימים מהכפר כולם יחקו אותם, אז לא צריך ללמד 100%. זו תפיסה מדויקת מדעית, אבל היא אכן בעיה פוליטית. טבעי שאנשים חושבים שאנחנו צריכים לחסן קודם את אלה שפגיעים. אולי אם המנהיגים שלנו היו כנים איתנו הם היו יכולים להסביר לנו את הקונספט של לחסן קודם אנשים עם הסיכון הכי גבוה שידביקו אחרים גם אם הם בסיכון הכי נמוך למות, וכמה זה היה טוב לכולנו כחברה. אבל אין לנו מנהיגים כאלה".

אנשים רוצים לדעת, ויש ואקום של מידע

התגובה הציבורית למגפה והאופן שבו מנהיגים מכוונים אותה מעסיקים את כריסטאקיס כמעט מתחילתה. הוא זוכר את הרגע שבו ידע שהעולם צועד אל קטסטרופה, ואת החרדה שאחזה בו כשהבין שהעולם לגמרי לא מוכן לה. "יש לי קשרים עם מדענים סינים, שיצרתי בעקבות ניסויים שעשינו איתם בנושאי אינטראקציה אנושית. למשל, בדקנו יחד תגובות אנושיות במקרה של אסונות כגון רעידת אדמה — למי אנשים מתקשרים ראשונים, מי הכי חשובים להם במצבי חירום. כשפרצה המגפה תוצאות הניסוי עוד לא פורסמו, ובינואר הם ביקשו ממני לפרסם את הממצאים כי משהו רע מאוד קורה בסין, ואז התחלתי ממש לשים לב. ב־24 בינואר הסינים השביתו את כל המדינה בתוך 48 שעות, שמו כמעט מיליארד בני אדם במעצר בית. הם ראו בווירוס כזה איום שהם הפעילו פצצת אטום חברתית כדי לעצור אותו. וכשזה קרה, באמת התעוררתי".

כריסטאקיס הורה מיד ל־50% מעובדי המעבדה לחקר הטבע האנושי שהוא מנהל בייל להתחיל להתרכז רק בקורונה, אבל אז הוא יצא מהאוניברסיטה הביתה וגילה שאף אחד בארצות הברית לא שם לב לאסון המתגלגל, ואם שם לב — לא מתחייחס אליו ברצינות. "היה ברור לכל רופא, לכל אפידמיולוג, שזו הולכת להיות קטסטרופה של פעם במאה שנה, והממשלה שלי לא עשתה כלום. כל מי שאני מכיר בתחום היה מבוהל מאוד כבר בפברואר, אבל מנהיגים פוליטיים רבים בעולם לא לקחו את המגפה ברצינות. לא הבנתי איך לנו יש המידע הזה ולממשלת ארצות הברית אין. כמובן אחר כך התברר שהנשיא דונלד טראמפ תודרך כבר בדצמבר ושיקר לכולם".

באביב החל כריסטאקיס לפרסם שרשורי ציוצים שעסקו באפידמיולוגיה בסיסית — מה כבר יודעים, איך מתגלגלת מגפה, כיצד מתרחשת הידבקות המונית. "נדהמתי לגלות שמיליונים קראו את השרשורים האלה", הוא נזכר, "הבנתי שאנשים כן רוצים לדעת יותר, אבל יש ואקום עצום של מידע".

אז הוא החליט למלא אותו. כשארצות הברית רק התחילה להבין שהמצב חמור וגילתה עד כמה היא לא ערוכה לו, הוא התיישב לכתוב ספר על הקורונה. עבד 12 שעות ביום, 120 יום ברציפות. "אשתי טיפלה בבן שלנו והאכילה אותי", הוא מספר. לספר קרא "Apollo's Arrow" — "החץ של אפולו: ההשפעה העמוקה והמתמשכת של וירוס הקורונה על הדרך שבה אנחנו חיים" — על שם מי שבין השאר היה אל הרפואה, אבל גם הפיץ מגפות באמצעות החצים שלו. זהו אחד הספרים הראשונים שעוסקים בעבר ובעתיד של הווירוס: הוא התפרסם באוקטובר, ממש באמצע המגפה, עוד לפני שזו הגיעה בארצות הברית לשיאש בו היא נמצאת עכשיו, ומתוך הצמא של אנשים לדעת, הוא היה מיד לרב־מכר באמזון. כריסטאקיס התמחה ברפואה פנימית לפני שפנה לדוקטורט בסוציולוגיה והיה לחוקר הבולט בעולם של נקודת המפגש בין בריאות לחברה. בדיוק בתפר הזה עוסק גם הספר החדש, שמנסה לספק מבט פנורמי על הקורונה. "מגפות מעצבות מחדש את הסדר החברתי המוכר שלנו", הוא כותב, "מחייבות אותנו להתפזר ולחיות בנפרד, הורסות כלכלות, מעודדות שקרנים ומחליפות אמון בפחד וחשד. אבל הן מייצרות גם חסד, שיתוף פעולה, הקרבה וכושר המצאה".

"רציתי לנסות לעזור לאנשים להבין את המגפה", הוא אומר כעת, "בעיקר כי הדבר הזה שקורה לנו עכשיו, ונראה כל כך לא טבעי וזר, הוא לא באמת חדש למין שלנו. זה רק חדש לנו. יש מגפות בתנ"ך, יש מגפות אצל שייקספיר".

אף אחד לא ציפה לזה במאה ה־21.

"נכון, אבל אף אחד גם לא ציפה לאינקוויזיציה, אף אחד לא ציפה לשואה, מי יכול לדמיין שאנשים יעשו דברים כאלה? ובכן, אנשים שחטו זה את זה על רקע אתני לפחות אלף שנים. ההיסטוריה מלמדת אותנו הרבה מאוד, כי שום דבר שקורה למין האנושי היום הוא לא משהו שלא קרה לנו כבר בעבר, והתגובות שלנו גם הן לא השתנו בהרבה".

אתה מסביר בספר שהדמיון לטראומות מהעבר נוגע גם להיבטים הפיזיים וגם לנפשיים.

"אצל אבא שלי, שהוא בן 82, נקודת ההתייחסות היא הכניסה של הנאצים לאתונה כשהיה ילד. אם תדברי איתו הוא יגיד לך ש'המצב עכשיו רע, אבל לא כל כך רע, כבר ראיתי חרא יותר גרוע'. אנשים שמעולם לא היו במדינה שבה מתרחשות הפיכות צבאיות לא יודעים מה זה כשהצבא מסתובב עם טנקים ברחובות. אנחנו לא יודעים איך זה כשכפרים שלמים נמחקים במפולות בוץ. אפילו בישראל ראיתם דברים גרועים יותר. להרבה אנשים במערב המגפה הנוכחית היא פשוט ניסיון ראשון עם פורענות בקנה מידה עולמי".

ואיזה דמיון אתה מזהה למגפות קודמות?

"כמעט הכל דומה. החשש ממותם של רופאים ואחיות מוזכר כבר במיפת אתונה בשנת 430 לפנה"ס. ההאשמה של אחרים כמובן לא חדשה: לשפעת של 1918 קראו 'השפעת הספרדית' כדי להאשים את הספרדים, אף שיש סיבות להאמין שהמקור שלה בכלל היה בארצות הברית. במגפה השחורה, שבמאה ה־14 הרגה יותר מ־50 מיליון בני אדם, בעיקר באירופה, האנטישמיות היתה כל כך חמורה שהעלו קהילות יהודיות שלמות באש. עגבת באירופה נקראה 'אבעבועות צרפתיות'. בימינו אנחנו מכירים את האשמת ההומואים באיידס, ועכשיו ניסו להאשים את הסינים בקורונה".

למה אנחנו מאשימים בני אדם אחרים?

"כי זה הפתרון הכי קל. ברגע שהכל הוא באשמת קבוצה ספציפית, כל מה שצריך לעשות זה להיפטר מהאנשים האלה. גם שקרים והכחשות תמיד היו, וכך גם התפשטות של תרופות הזויות. למעשה, שקרים והכחשות הם כמעט חלק מהותי ממגפה. נכון שאף פעם לא היה נשיא אמריקאי שהפיץ אותם, אבל התופעות האלה היו בכל מגפה בהיסטוריה. גם העובדה שאנשים מתים לבד, בלי אף אדם לידם, דומה למגפות גדולות קודמות. אפילו האנטי למסכות".

אנטי למסכות זה לא פינוק מערבי של ימינו?

"זו טיפשות ואנוכיות, אבל זה לא חדש. בשפעת של 1918 היו התארגנויות נגד מסכות ואנשים השתמשו כמעט באותם טיעונים. מחקרים הוכיחו שוב ושוב עד כמה המסכות יעילות בצמצום ההדבקה, ומדכדך לחשוב כמה מעט התקדמנו שאנחנו עדיין מנהלים את הוויכוחים האלה. אם 70% מהציבור היו עוטים מסכות משלב מוקדם של המגפה, זה היה מונע חלק גדול מההתפשטות והמוות".

במה הקורונה בכל זאת שונה ממגפות אחרות?

"השוני המהותי הוא בכך שאנחנו הדור הראשון שעמד מול האיום העתיק הזה כשיש לנו יכולת לפתח בזמן אמת חיסון. זה לא קרה אף פעם. זה ממש נס שבתוך עשרה חודשים יש חיסון שעובד. חוץ מזה, זו מגפה היסטורית רגילה כמעט בכל דרגה".

אז הגזמנו בתגובה או שלא הגבנו מספיק טוב?

"התשובה הקצרה לשאלה הזאת היא — לא, התגובה לא היתה מוגזמת. זה וירוס רע מאוד. הוא הורג 1% מהנדבקים וזה רע, אבל היה יכול להיות גרוע יותר, הוא היה יכול להרוג 30%. בהתחלה הרבה מומחים דאגו מאוד שזה יהיה כמו כמו הסרט 'Contagion', שם מת אחד מכל שלושה. כיוון שזה וירוס ולא בקטריה, התרחישים הכי גרועים היו סבירים לגמרי. יש לנו הרבה סוגי אנטיביוטיקה לטיפול בבקטריות, אבל אנחנו עדיין חלשים מאוד בטיפול בווירוסים. המגפה השחורה היתה בקטריה ובמקומות מסוימים באיטליה היא חיסלה 80% מהאוכלוסייה, אבל בזכות האנטיביוטיקה זה לא יכול לקרות היום. האבעבועות השחורות מחקה קהילות שלמות של ילידים אמריקאים עד שנמצא חיסון. הסארס ב־2003, סוג אחר של וירוס קורונה, הרג 10% מהנדבקים. הבעיה היא איך להגיד שיש לנו מזל גדול שהקורונה הזו הורגת רק 1% ועדיין להבהיר שזה וירוס מאוד מאוד רציני, פי עשרה יותר קטלני מהשפעת. באמריקה נסיים עם יותר מחצי מיליון מתים במקרה הטוב, וזו תהיה לפחות המגפה הנשימתית השנייה בחומרתה ב־100 שנה. אז במבט היסטורי רחב, הווירוס הזה לא היה כזה נורא, ומצד אחר הוא היה רציני מספיק".