*

שולחן ילדים. זו האסוציאציה הראשונה שעולה כשרואים חבורות של אנשים יושבים על ארגזי תנובה הפוכים ואוכלים מתוך קופסאות משלוח. הרגרסיה האינפנטילית הזו החלה כפתרון קורונה ספונטני, פיקניק מאולתר באיזו גינה, אך התבססה במהירות כדרך הלגיטימית לצאת לאכול. מדי ערב בתל אביב מתיישבים מאות סועדים על קוביות פלסטיק ירוקות ונטולות משענת בחזיתות של מיטב המסעדות, ולועסים קרפצ'יו סינטה בגובה שבו נהוג לאכול דייסה.

אפילו עיריית תל אביב הצטרפה לחגיגה ורכשה השבוע כאלף ארגזי בירה לפיזור ברחבי העיר.  זו אינה חלילה "ישיבה במסעדה בחוץ", האסורה באיסור חמור. זו רק ישיבה ב"מרחב הציבורי", שבמקרה נמצא מול פורט סעיד של אייל שני. ולארגז אין משענת, אז זה לא מידבק.

הטיפול הכושל של הממשלה בקורונה כופה על אזרחי ישראל רגרסיות אינפנטיליות למכביר, וכמו בגן ילדים הם נאלצים לשחק בכאילו. כאילו הם נוסעים להורים להביא תרופות, כאילו הם עושים פעילות ספורטיבית בפארק שממילא פתוח לאוויר, כאילו הם מתפללים עם הפרדה של ניילון מתנפנף.

הרשויות אינן רוצות להתמודד בנחישות מול אוכלוסיות בעלות כוח פוליטי, או לגזור גזרות אפקטיביות ממוקדות שימנעו מקרים מוכחים של הדבקה. אז במגזרים חלשים כמו תרבות ומסעדנות הן מונעות כל פעילות — גם כזו שאינה מסכנת — ובמקביל מטילות איסורים גורפים ומיותרים על כלל האזרחים. ענישה קולקטיבית. כמו בגן.

ואינפנטיליות היא עוד הנזק הקל. השבוע, בשל חוסר יכולתה של הממשלה לבנות מנגנוני אכיפה לטיפול במפירי בידוד, היא עברה לכליאה גורפת של כל השבים מחו"ל. אלה נשלחים כעת למלוניות קורונה בלי הבחנה בין בריאים לחולים מאומתים, חירותם נשללת מהם, ונכפית עליהם סיטואציה של סכנת הדבקה. כאן כבר לא מדובר בפיקניק מתיילד על מדרכה מטונפת, אלא בפעולה שלטונית שפוגעת באופן ישיר ובלתי מידתי באזרח. עוד אחת שנשלפה מארגז הכלים האינפנטילי שלה.