1

הלפטופיסט המצוי מחפש השראה

אחת הססמאות שליוו את הגל הראשון של הקורונה היתה "הטבע מתעורר": בעלי החיים נהנו ממרחבי מחיה פתוחים עם הסתלקותם של בני האדם הכלואים בסגר. בגל השני הטבע שוב התעורר, עם הופעתו הגוברת של מין אחר, הלפטופיסט המצוי. כמו היעל, החזיר או התן, גם הלפטופיסט הגיע אל המרחבים בשל שינויים באזורי המחיה הטבעיים שלו. כשהמשרדים, בתי הקפה והספריות סגורים, הלפטופיסט מצא את עצמו באוויר הפתוח.

אלדד ואסתר יעקבי מתל אביב, למשל, גרים בסמוך לפארק הירקון והפכו ספסל על גדת הנחל, ממש מעל הברווזים, למשרד שלהם. הוא מתכנת שמפתח כלים פיננסיים, היא עובדת בתחום המסחר האלקטרוני, ויש להם שלושה ילדים, שני מחשבי מק ניידים ועגלה אחת ובה בנם הצעיר, עילאי, שנולד במרץ. "עבדתי במשרד במגדל עזריאלי, בקומה 22, עם נוף לים ולכל העיר, ושם יש לך אנרגיות מסוימות", מספר אלדד. "אבל בחוץ משהו בנוף נותן לך הרגשה נוחה יותר. כשאתה פה עם הציפורים אתה מרגיש שאתה חלק מהטבע, אתה רגוע יותר ויש פחות דברים שמפריעים לך". אפילו השכנים בספסל הסמוך, ששקועים בישיבת זום, לא מפריעים. "זה מעורר השראה לעבוד כך", מוסיפה אסתר. "אתה פתאום מרגיש שהמוח שלך עובד אחרת, אתה נזכר בדברים, אומר לעצמך 'וואו, שכחתי מזה לגמרי'".

מבחינתם, לא מדובר בסידור זמני. "נמשיך להגיע גם אחרי הקורונה", אומר אלדד. "נראה לי שהחברות יסתכלו על זה אחרת. אני שומע מחברים שלי שרבים עושים את זה, ואני יודע על חברה שלוקחת את העובדים לעבוד בחוף הים. אם הייתי ראש צוות גם אני הייתי עושה פעם בכמה זמן יום עבודה כזה בפארק או במקום אחר".

"זה בהחלט מעורר השראה", אומר לנו גם לפטופיסט שאנחנו פוגשים בגן הבוטני בירושלים, שם הוקם מתחם עבודה מוסדר, מעל בריכה שופעת פרחי מים, מוקפת צמחייה ושלטים קטנים שמציגים כל מין. הוא עובד בסטארט־אפ שמפתח כלים של בינה מלאכותית לחקלאות, כך שהסביבה כנראה מספקת לו יותר השראה מלאחרים. "זו הפעם הראשונה שלי בגן, אבל אמשיך להגיע. לא כל יום, יותר כשובר שגרה. יש פה אחלה נוף, זה מרענן מאוד".

2

כמה אפשר לשבת לבד, צריך לראות אנשים

לא כולם צריכים נחל או בריכה, לפעמים הרענון מגיע מספסל בשדרה הומה במרכז עיר או אפילו ממעגל התנועה הפופולרי ביותר בארץ, כיכר דיזנגוף. בכל מקום רואים בשבועות האחרונים לפטופיסטים השקועים בעבודה בחוץ, כשפחות חם ואחרי חצי שנה של עבודה בין קירות הבית שגבתה מחיר נפשי. במקומות מסוימים אפשר להסתפק בכיסא, ברכיים ונתב אלחוטי נייד מהטלפון, במקומות מוסדרים יותר יש וויי־פיי, שקעי חשמל ושולחנות עבודה. כך או כך, היציאה החוצה היא חלק מהכוונון החדש שהקורונה הכניסה לחיינו. הרגלי העבודה השתנו לגמרי, גילינו שהמשרד הוא לא סטנדרט מחייב, וכל אחד מוצא לעצמו, לאט ולעתים אחרי לא מעט תסכול, את הדרך שבה נוח לו לעבוד. לבד, אבל גם לא לבד. עם שמים, עצים, ציפורים, עוברי אורח ועובדים אחרים. יש גם מי שמודים שדווקא ההמולה, התנועה ורעש האוטובוסים הם שמאווררים אותם ומסייעים להם להתרכז.

"אני אוהב לראות אנשים. גם אחרי הקורונה אני אעדיף לעבוד בספרייה ולא במשרד לבד, ואני מקווה שגם באוניברסיטאות ישכילו לפתוח מתחמים כאלה", אומר ד"ר עודד שטיינברג (40), היסטוריון באוניברסיטה העברית. בעבר הרבה לעבוד מבתי קפה וכיום עובד לפחות פעם בשבוע בגן הבוטני בירושלים ומשך לשם גם את אחיו וכמה חברים. "בבית, לפחות מבחינתי, בלתי אפשרי לעבוד. אני מרגיש שהקירות סוגרים עליי, ואם לא בא לך לעבוד אתה מוצא איזה תירוץ, מתחיל לנקות את הפאנלים. לעבוד עם עוד אנשים זה חשוב. לא סתם נזירים בימי הביניים היו כותבים יחד. בדרך כלל אני מאוד שקוע בעבודה שלי, אבל אני אוהב את ההפסקות האלו שמתרועעים קצת עם אנשים. יש לי פה שיחות מעניינות עם זרים. זה מה שקורה בצוק העתים הנוכחי, אנשים מרגישים צורך לשחרר".

בגן הבוטני שבגבעת רם עובדים מדי יום כמה עשרות אנשים, במרחב מוסדר עם פינת קפה, וויי־פיי חינם, שולחנות, כיסאות ושקעים. הוא ממוקם בחורשת עצי אלון, שמטילים צל נעים. לרגעים אפילו קריר, אבל אחת מיושבות המקום הקבועות, מתרגמת, מספרת איך נהגה לעבוד באוויר הפתוח גם בשוויץ, בקור, ופשוט "הבאתי יותר שמיכות". יותם רשף, מנהל הקהילה והקיימות של הגן, יזם את הקמת המתחם כבר בסגר הראשון. הוא מספר על חברה שכבר עשתה מנוי מרוכז לגן לעובדים שלה כדי שיוכלו לעבוד בו (כניסה ליום ללא מנוי עולה 35 שקל למבוגר), ואפילו ארגנה לעובדים שיעור פילאטיס בגן, לפני העבודה. אבל בקרוב, עם בוא הגשמים, המתחם ייסגר, ו"נחזור לקראת האביב עם תשתית טובה יותר ומבצעים שיעודדו עוד אנשים לבוא".

התארגנות של חברות לעודד עובדים לצאת אל הטבע מוכרת גם בעמק הצבאים בירושלים. אין במקום תשתית שמאפשרת חיבור לחשמל ואינטרנט, אבל מתקיימות בו ישיבות צוות. "מנהלים מכל מיני גופים, אפילו מהמשטרה, מגיעים עם העובדים לפגישות כאן, לפעמים עם ארוחת בוקר", אומרת יעל המרמן־סולר, מנהלת הפארק מטעם החברה להגנת הטבע. "לא צריך לקבוע שום דבר, אפשר פשוט להגיע, הכניסה בחינם". היא מוסיפה שמספר המבקרים בפארק גדל מ־150-100 בבקרים שלפני הקורונה ל־400-350 מאז הסגר הראשון. גם ברשות הטבע והגנים מספרים על עלייה דומה בחלק מהגנים, כשבראש נמצאים עין חמד שליד אבו גוש, תל אפק שליד פתח תקווה ובית שערים ואפק בצפון. "ראינו חברות שבאו לעשות את הישיבות אצלנו באתרים", אומרת אורית שטיינפלד, מנהלת השיווק של הרשות. בחלק מהגנים אמנם יש וויי־פיי, אבל גם ברשות מודים שהרשתות שלהם די מקרטעות, ופועלים כעת לשיפור התשתיות, הוספת פינות עבודה ואולי אפילו פתיחת הקפטריות.

3

לברוח מהבית, לא לברוח בבית, ולחזור לבסיס

בתל אביב אין בעיה של קפטריות, יש בכל פינה, אבל בתי הקפה סגורים והתל־אביבים חוזרים אחורה. משחר ההיסטוריה בני אדם עבדו בחוץ, ועבודה בין קירות היא עניין חדש מאוד, פסיק קטן בדברי הימים. בצל הקורונה נזכרנו בזה פתאום, וקיבלנו זריקת מרץ בדמות הפיכת "האוויר הפתוח" למקום הכי בטוח והדיבור על הצורך בוויטמין D להגנה מהמגפה.

כך, גם אם זה רק בגינה ציבורית קטנה או על ספסל בשדרה, הגינות והשדרות בתל אביב משובצות לפטופיסטים. בשדרות בן גוריון יושבת מורן ערד (39), ולרגליה כלבה הקשיש. הבית שלה נמצא בסמוך, יש לה בו שתי בנות וקליניקה לטיפולי פיזיותרפיה, אבל כשהיא צריכה לשקוע בעניינים ביורוקרטיים, מיילים וכו', היא יורדת לשדרה עם המחשב. "עכשיו ספציפית אני בישיבה, אבל לפעמים אני נשכבת כאן על הדשא. אני צריכה לשמור על הגוף שלי, ואי אפשר לשבת כל היום. צריך לשנות תנוחה כמה פעמים ביום", היא אומרת וקמה להדגים תרגילים בסיסיים לרענון הגוף מישיבה ממושכת, בבית או בחוץ. גם בכיכר הבימה אפשר למצוא לא מעט עובדים, וכך גם בכיכר דיזנגוף ההומה בכל שעות היממה.

מקומות מותאמים יותר לעבודה, עם שולחנות ושקעים, אפשר למצוא בתחילת שדרות רוטשילד, בכיכר הסמוכה לנווה צדק, ובגינת ההסתדרות שברחוב ארלוזורוב, שרק נפתחה בסוף החודש שעבר וכבר מושכת לא מעט אנשים. שני אתרי בנייה סמוכים מעלים אבק ורעש, אבל בחלק הפנימי של הדשא, על כיסאות נוח וליד דוכן הקפה, אפשר לעבוד בשקט.

ליאור פז (26), מתכנת בחברת הייטק בינלאומית מובילה, מרגיש שסוף־סוף מצא כאן את מקומו. "במרץ סגרו לנו את המשרדים, ומאז אני עובד בבית. בהתחלה ניסיתי לשכור משרד בחלל משותף, אבל זה יקר לי מדי, ומאז אני מתגלגל בין גינות או דוכנים של בתי קפה שעדיין עובדים. אני פשוט חייב לשבור את השגרה, לא מסוגל לשבת בבוקסר כל היום". זה עוד דבר שהקורונה עשתה: היא הרחיבה את קהילת הלפטופיסטים הנודדים מפרילנסים ויוצרים להייטקיסטים שכירים ושאר בעלי מקצועות חופשיים, שנותרו חסרי משרדים. "מתכנתים בדרך כלל לא הולכים לעבוד בבתי קפה, זה פחות נוח כי אנחנו עובדים בדרך כלל עם שני מסכים גדולים, כמו שיש לי גם בבית", אומר פז. "אז גם פה פחות נוח לי, הלוואי שהייתי יכול לבוא לפה עם שני מסכים. לכן אני לא עושה את זה כל יום, אבל אני כאן כי בבית יש ספה וטלוויזיה ועוד פיתויים שמאפשרים לך בקלות לברוח מהעבודה. פה אין הרבה לאן לברוח". גם זו חזרה, לעבודה עצמה.

לעומת הווייב הברל־כצנלסוני המסוים של מתחם ההסתדרות, במתחם שבתחילת רוטשילד יש אווירה של עיר הבילויים, כשמסביב שועטים שליחים מאינספור המסעדות, מפלסים דרך בין נערים על סקייטבורדים שמחבבים את הרחבה הגדולה. יניב מגן אוהב את זה. כל כך אוהב, שהוא מגיע לכאן במיוחד מגבעתיים. הוא עובד בחברה שמעניקה פתרונות תוכנה לחברות גדולות, והסידור האידאלי מבחינתו הוא "להתניע כאן את היום חמש־שש שעות ולהמשיך בבית. יש לי שלושה ילדים, אז כשאני קם בבוקר זה לשתי עבודות, עבודת הבית והעבודה־עבודה. נמאס לשמוע 'אבא האינטרנט תקוע', 'אבא, מה יש לארוחת צהריים?'. אני כבר מעדיף את הסחות הדעת פה, טוב לי עם התנועה האנושית מסביב, ואני מדבר כאן עם אנשים".

"יכול להיות שהתפוקה יורדת פה, יכול להיות שאתה קצת יוצא מריכוז", אומרת אדר צחור (26), סטודנטית שגם עובדת באוניברסיטת תל אביב, שיצרה לה משרד קטן במתחם עם חברה. "אבל בעיניי זה הרבה יותר יעיל לטווח הרחוק. הקונספט של לשלב עבודה גם מחוץ למשרד — לגמרי כדאי שיתפוס גם אחרי הקורונה. זה פתרון מדהים, יותר טוב מלשבת כל היום במשרד, מהבוקר עד החושך".