המתח שד' מתאר מלווה משפחות רבות. ההורים מזדקנים, והילדים שדואגים להם מנסים לעודד אותם לשמור על עצמם טוב יותר. להתאמץ פחות, לנהוג פחות, לשתות פחות, לאכול בריא, להיזהר. ההורים, מצדם, לעתים קרובות מתנגדים. הם חשים שפוגעים בעצמאות שלהם, שמזלזלים בשיקול הדעת שלהם, במקום הבוגר וההורי שלהם, שמתייחסים אליהם כמו אל ילדים. התוצאה היא מועקה ששני הצדדים סוחבים במשך שנים ומתפרצת לעתים בוויכוחים מרים, אפילו באיומים.

לפעמים זה גם גורר משברים משפחתיים או חלילה אסונות, גדולים או קטנים, כמו זה שמתאר ד'. "בשלב כלשהו התברר שאבא שלי חולה בסוכרת, וגם זה התגלה כמעט במקרה, כי הוא לא טרח לבדוק את עצמו. בשנייה אחת הוא נהפך מאדם חסון ואיתן שתמיד נראה צעיר לגילו לגבר זקן עם מחלות של אנשים זקנים. אבל הוא צפצף על ההוראות, והמשיך לאכול ולשתות כל מה שרצה. לילה אחד חזרנו מאירוע בתל אביב, הוא שתה אלכוהול — וכחולה אסור לו לשתות. אחותי ואני נסענו איתו, אחותי רצתה לנהוג אבל הוא סירב. הם התווכחו, ואני הייתי קרוע בין שניהם. דאגתי לו, הוא באמת לא היה אמור לנהוג, אבל גם היה לי לא נעים להקטין אותו ולהתווכח איתו. בשלב מסוים לאחותי נמאס להתווכח והיא נכנסה לאוטו ובהמשך נרדמה. אני הייתי שקוע בטלפון, ואבא שלי פשוט נרדם על ההגה. ברגע אחד הידרדרנו מהכביש, ורק אז כולנו התעוררנו והתחלנו לצרוח. למרבה המזל בסוף ההידרדרות התנגשנו בשיח, ורק האוטו נפגע. אחרי האירוע הזה אבא התחיל להבין שהוא לא כל־יכול, אבל היה צריך משהו כל כך קיצוני, מסכן חיים ומביש כדי שהוא יבין את זה".

אביו של ד' הפסיק לנהוג, אבל לא פסק מהרגלים אחרים שילדיו ניסו לגמול אותו מהם, עד שהחליטו לוותר. "זה המשיך גם אחרי התאונה, הוא עבר דיאליזות אבל המשיך לאכול ולשתות מה שהוא רוצה. דאגנו לבריאות שלו, אבל הבנו שאלה השנים האחרונות שלו, כבר עדיף שיחיה איך שבא לו — והרמנו ידיים. הוא מת לפני שנתיים, וכשהתחיל הסגר של הקורונה כולנו אמרנו: מזל, אם הוא היה בחיים הוא היה עושה שטויות שמסוכנות לו ולכולנו".

עם מה שנחסך ממשפחתו של ד' מתמודדות כעת משפחות רבות אחרות, שבהן הילדים (כבר מבוגרים בעצמם, כמובן) מנסים לאסור על הוריהם המבוגרים לחבק אותם, לצמצם או למנוע מפגשים עם הנכדים, להזכיר להם לא להרבות בהסתובבות ולהקפיד על עטיית מסכות. ההורים, מצדם, מרגישים שמתערבים בחייהם ופוגעים בעצמאות שלהם. בחלק מהמקרים הם מסרבים להודות בהיחלשות הגוף או הקוגניציה, מה שגורר ויכוחים רבים. ובלא מעט משפחות, כאמור, המתח הזה הוא המשך של התמודדות שמוכרת גם מהימים שלפני הקורונה, כשהילדים ביקשו מההורים לשמור טוב יותר על הבריאות שלהם (ולעתים גם של אחרים) והדבר גרר לא מעט מחלוקות.

"הראש ממשיך לחשוב כאילו היא בת 20, אבל הגוף שלה בן 70, וזה יוצר המון חיכוכים, ובמיוחד בימי הקורונה", מספרת נ' (47) מרחובות על אמה, אלמנה בת 72. "אני מרגישה שאמא שלי לא תמיד מבינה מה עומד מאחורי הבקשות שלי או מאחורי ההמלצות או ההוראות הרשמיות, כך שלפעמים אני צריכה ממש לאיים עליה. למשל בתקופה האחרונה, כששמעתי שהיא הולכת לסופר ולקופת חולים כרגיל, אמרתי: 'אם תלכי למרפאה של קופת חולים אני לא אצלצל אלייך יותר'. וכאמור זה עניין שפתוח אצלנו עוד מלפני הקורונה, היו עימותים כשהיא החלימה מניתוח ואני התעקשתי שהיא תמשיך לנוח ולהחלים בבית, והיא סירבה לקבל ממני עזרה. יש כל הזמן התנגשות בין הצורך שלה בעזרה להתעקשות שלה לא לקבל אותה".

זו מלחמה על חינוך ואוטונומיה, על סיוע בלי לפגוע בעצמאות. בני גיל הביניים, אלה שמטופלים גם בילדיהם וגם בהוריהם, מכירים אותה היטב מול הילדים שלהם, בני 3 או 16, שצריכים עזרה אבל רוצים לבד, שצריך לחנך אותם להקפיד על עניינים מסוימים והם מסרבים ש"יחליטו עליי". אבל פתאום, ברגע אחד, בני הגיל הזה מוצאים את עצמם מנהלים מלחמה דומה, טעונה הרבה יותר, מול הוריהם.

"בתחילת הקורונה, כשכבר היה דיבור על כך שהסבים והסבתות בסיכון, ההורים שלי היו די שאננים", מספר א' (46), תושב השרון. "הרגשתי שאני חייב לדאוג להם. התחלתי לטפטף להם כל יומיים: 'אני מזכיר לכם, אל תצאו מהבית'. הם לא אנשים שמבקשים עזרה, אז מיוזמתי קניתי להם מסכות ומשקפי מגן, עשיתי להם את הקניות. אבל בעיקר עבדתי על התודעה שלהם, מתוך תחושה שאם לא אני — אין מישהו אחר שיגיד להם את זה. הרגשתי איך בבת אחת האחריות נופלת עליי. תמיד ההורים הם אלה שדואגים לנו, הם המבוגר האחראי, אבל הקורונה הפכה אותם למי שפגיעים, ובראשונה התעוררה בי תחושת המבוגר האחראי עליהם. והשעון מתקתק, אני מבין, לנוכח הגיל שלהם, שההיפוך הזה הולך להיות חלק מהחיים שלנו".

ההיפוך הזה הוא תהליך טבעי, אבל הוא קשה לכל הצדדים. הוא טעון במגוון רגשות, חמים וגם קשים. לילדים שדואגים לא קל להחליט שהם צריכים להיות המבוגר האחראי, שההורים שלהם הם כבר לא מרכז הכובד החזק של המשפחה, ואילו להורים קשה עוד יותר להבין שהם אינם כל־יכולים, להתייצב מול ההזדקנות והסוף המתקרב. "הרגשות תלויים במערכת היחסים בין הילד להורה. אם מראש היא טעונה יהיה כעס, אבל אם היא מאוזנת, מכבדת, זה פחות בעייתי, יש דיאלוג ואמפתיה. כשנכנס כעס, למשל 'איך נפל עליי התיק הזה באמצע החיים', האמפתיה נעלמת", אומר ד"ר ערד קודש, פסיכוגריאטר ומנהל שירותי בריאות הנפש בקופת חולים מאוחדת.

כלומר כל משפחה מזדקנת — מזדקנת בדרכה שלה. יש הורים, למשל, שנוטים יותר להזדקקות ולעתים מפתחים תלות. חלק מהאנשים שאיתם שוחחנו סיפרו איך בימי הקורונה הוריהם נזקקו להם יותר מבעבר, כדי להבין את המציאות ואת האיסורים, להתייעץ לגבי כל יציאה מהבית, וכמובן להסתדר בעניינים קונקרטיים (קניות, הפעלת טכנולוגיה וכו'). אבל גם מחוץ לימי הקורונה, יש הורים שנוטים להישען מאוד על ילדיהם. "אמא שלי, אלמנה בת 80, זקוקה לעזרה ולניהול", מודה עינת (45) מראשון לציון. "מסיבות בריאותיות, אשפוז ארוך וירידה בשמיעה, הביטחון העצמי שלה הידרדר, היא לא סומכת על עצמה, אז היא נשענת עליי. אם יש לה תור לרופא ואני לא יכולה לבוא איתה, היא לא תלך. היא מתייעצת איתי על הדברים הכי קטנים, במיוחד עכשיו, למשל אם לצאת לטיול עם קרובת משפחה — כאילו היא מבקשת את רשותי, לא רוצה להחליט לבד. ובקורונה, שהשאירה אותה לבד בבית מנותקת מהחברות שלה, מבית הקפה שהיא אוהבת, זה הוקצן, כל רשת התמיכה שלה נשמטה. אני מרגישה שאני לגמרי ההורה של אמא שלי. כשהיא היתה מאושפזת הייתי צריכה להכריח אותה לאכול. היא היתה אומרת 'אני לא רעבה', ואני הייתי מתעקשת 'אין לך ברירה', כמו עם ילד".

"ההורה רגיל להיות האוטוריטה, הילד ממלא את ההנחיות שלו, ויש לו יותר ניסיון חיים, אז כשהבן אומר לו לעשות משהו, זה מכעיס. ויש כאן כמובן הכחשה שנובעת מהפחד מהמוות, וככל שאנחנו מזדקנים ברור לנו שאנחנו מתקרבים לנקודה הזאת", אומר ד"ר שי בריל, הגריאטר הראשי של שירותי בריאות כללית. הוא מעלה נקודה נוספת: כשם שלצד הירידה בתפקוד הגופני הילדים מודאגים גם בשל הירידה בתפקוד המנטלי של הוריהם, גם מצד ההורים ההיחלשות המנטלית מחריפה את המתח. "יכולה להיות גם הפרעה בכושר השיפוט, למשל כתוצאה מירידה בזיכרון", הוא אומר. "יש אנשים מבוגרים שלא מבינים למה הם לא יכולים להמשיך לנהוג בגיל 85 רק משום שהיה להם אירוע מוחי קל ויש ירידה בשמיעה. אלה אנשים שהעצמאות שלהם מאוד חשובה להם והם מוטרדים מהניסיון לפגוע בה, וכשיש ירידה בכושר השיפוט זה מחמיר את העימות".

הנהיגה היא נושא נפיץ במיוחד, שעלה בלא מעט שיחות: כשרואים שהתגובות של ההורים אטיות יותר, שהריכוז נפגע, שהראייה נחלשת, עולה חשש בכל פעם שהם נוהגים. בלא מעט משפחות מבקשים מהסבים שלא יסיעו את הנכדים, או שלא ייסעו בחושך, או שלא ינהגו כלל, מחשש שיפגעו באחרים בכביש, וזו בקשה שרבים מהמבוגרים חווים כעלבון צורב. אבל יש עוד נקודות עימות בין הדאגה של הילדים לתחושת האוטונומיה של ההורים, למשל כאלה שנוגעות לטיפולים רפואיים — רצון הילדים להתלוות להורה לרופא מומחה כדי לסייע בהחלטה על מסלול הטיפול או הניתוח הכדאי, או להבין את התהליך, למשל — כמו גם לתזונה ואפילו לכסף.

"הבת שלי כל הזמן אומרת לי לאכול בריא ומזין, לא להגזים עם האכילה", מספרת ג', בשנות השבעים לחייה, ממרכז הארץ. "הכוונות שלה טובות אבל אני לא יכולה לשמוע את זה. הייתי מרצה בשומרי משקל, אני מכירה את החומר הזה בעל פה. הבן שלי אומר לי 'אל תאכלי קינוח', בזמן שהוא תוקע עוגות חופשי. הוא מסתכל לי גם בחשבון הבנק ומעיר הערות. הם לא מבינים שברגע שמעירים יותר מדי זה יוצר תגובה הפוכה, של התגוננות. הילדים לא אוהבים שמתערבים אצלם, אבל הם מתערבים אצל ההורים. הם נודניקים", היא צוחקת, "אבל הם יבינו את זה רק כשהם יהיו בעצמם סבא וסבתא".

הספקטרום אינסופי: הילדים הנודניקים, הילדים המאיימים, הילדים שמשחררים, הילדים שמנסים למצוא דרכים עדינות, ומנגד ההורים הנזקקים שמפתחים תלות, ההורים שמתנגדים ומתווכחים, וגם ההורים שמקבלים לבד החלטות המגבילות את פעולותיהם. "הילדים מבקשים שאני לא אנהג", מספר א' (67) ממזכרת בתיה. "אני עדיין נוהג, אבל יש לי רמת מודעות עצמית מספיקה כדי להחליט מתי אני יכול ומתי לא, כי הראייה שלי כבר לא טובה, ולנהוג בלילה זה יותר קשה. אנשים בנויים כך שהם מדחיקים את התחושה שהיכולות שלהם כבר מוגבלות, אבל אין מה לעשות, סביב גיל 60 אתה כבר צריך לתת ברקס חזק, להבין שאם תתעלם מהמגבלות שלך אתה יכול לצאת נכה. לפני שנה-שנתיים הפנמתי את זה, הורדתי הילוך. למשל, חלק מהתיקונים בבית אני כבר לא עושה כי אני לא מרגיש כל כך יציב ומפחד ליפול מסולם".

ההתמודדות המורכבת הזאת מול הורים מבוגרים לא מתנהלת בוואקום, והיא מושפעת מהיחס הכללי של החברה לקשישים. גם זה הוקצן בימי הקורונה.

"המסר במסיבות העיתונאים הוא שעל הילדים לתפוס את עצמם כמבוגר האחראי בסביבה, 'שמרו על סבא וסבתא'. המסר לא היה: 'אתם אזרחים ותיקים, שמרו על עצמכם'. זה כמו שאלך לרופא והוא לא ידבר איתי, כאילו הבעיה בכלל לא שלי. זה משפיל ועצוב", מציינת פרופ' עמיה ליבליך (80), חוקרת פסיכולוגיה וחברה. "ההנחיות בעייתיות כי הן מכניסות את כל אוכלוסיית הגיל השלישי לסד אחד, כשבפועל בין אדם לאדם יש שונות במצב הבריאותי והאישיותי. כך, בחסות הקורונה, מתוך מה שנראה ככוונה טובה נוצרת אפליה או תדמית שלילית של 'אתה זקן, תישאר בבית, זה לטובתך'. רוח של 'אל תפריעו, פנו את המקום'. ברור שגם לאדם מבוגר שאולי מוגבל קצת או זקוק לעזרה לפעמים יש מה לתרום, ניסיון, חוכמת חיים, וזה הופך אותו לשווה ערך במשפחה, גם אם הוא לא יכול לעמוד על סולם".

גם פרופ' חיים חזן (73), אנתרופולוג, סוציולוג וחוקר זקנה, עסוק באופן שבו ההתמודדות של אנשים עם הוריהם מושפעת מההקשר החברתי ומשפיעה עליו. "המצב הנוכחי הופך אנשים הקרויים זקנים לגורם סיכון. מתרחקים מהם, הופכים אותם למצורעים חברתית. האמצעים הדרקוניים שמופעלים על הזקנים הופכים אותם לספק בני אדם. אומרים שזה נועד למנוע מוות, אבל ברגע שהופכים אנשים ללא אזרחים, לנתינים גמורים — הם כבר מתים. תחת האצטלה של דאגה לזקנים אנחנו קוברים אותם חיים. וזו פטרונות לשמה; אם אני רוצה למות מקורונה, זו זכותי. אל תגידו לי מה לעשות עם חיי".

באופן אישי, הוא מספר, "אנחנו בקורונה לא נמנעו מלצאת לקניות, עם מיגון, ריחוק חברתי ולפי ההיגיון הבריא והשכל הישר שלנו, ושמרנו על זכויותינו כבני אדם. אצל זקנים אחרים הטרור המחשבתי הזה השתלט לגמרי, הפך על ללא ראויים בעיני עצמם, לקבל החלטות, לשלוט בטריטוריה ובזמן שלהם. בפועל אם הם לא קבוצת סיכון הם יכולים לקבל החלטות על עצמם בדיוק כמו אחרים. אי אפשר לשלול מהם את זה, או את התפקיד כסבא וסבתא שהוא מרכזי בחייהם, את הריגושים, האהבה והדאגה בקשר עם הנכדים. אין עונש גדול מזה. והשבוע שוב היתה מסיבת עיתונאים של 'התרחקו מסבא וסבתא'. זה כמו לנעוץ עוד מסמר בארון מתים".

מה יכולה להיות החלופה?

"לומר מה הם התנאים החדשים שנוצרו, מה הסכנות, ולתת לאנשים את זכות הבחירה. לא להתייחס אליהם כילדים שצריכים להיות ממושמעים וצייתנים".

ומה כל זה עשה ליחסים בין הילדים להוריהם?

"ילדים נהפכו בעל כורחם ובעצב גדול לסוהרים של ההורים שלהם, וההורים נהפכו לחוסים, הפנימו את זה. הילדים מביאים להורים אוכל, הם נהפכו להיות הסגל שמשגיח, מנהל את החיים של המבוגרים יותר, נותן פקודות, קובע פרמטרים של זמן. בעבר זה היה שמור למצבים קיצוניים, ובחסות הקורונה זה קיבל לגיטימציה חברתית".

ש' (46) מהשרון מתמודד עם המתח הזה כבר עשור, וטוען שמילת המפתח היא טקט. "לפני כעשור אבא שלי עבר ניתוח לב והרגשתי שאני צריך לשמור עליו כמו על ילד קטן, שלא יפגע לעצמו בבריאות. אחרי התקף הלב הראשון ראיתי אותו שולף סיגריה ועשיתי סצנה. אבל בדרך כלל אני מנסה לעשות את זה בזהירות, ועם איזונים. אם לקחתי קונטרול על משהו שקשור לבריאות שלו, אני מפצה על זה בהתייעצות איתו על דברים אחרים, אפילו אם אני לא באמת צריך, למשל ענייני כסף, תחזוקה של הבית או טיפול לאוטו".

שיח מורכב כזה נועד לצמצם את המתח ואת הפגיעה בתחושת האוטונומיה של ההורים. "המוטיב שצריך להוביל הוא דיאלוג", אומר ד"ר ערד קודש. "הבעיה היא כשיש הנחת יסוד שמבוגרים לא יכולים לעשות בחירות שנכונות עבורם, כשהגישה היא פטרנליסטית, מטילה וטו לא רק על היכולות הפיזיות של ההורה אלא גם על הדעות והבחירות שלו. זה פוגע מאוד בדימוי העצמי שלו, והוא מרגיש חסר ישע ולא נחוץ. זה עלול ליצור גם תחושה של סוף החיים ודיכאון. לכן לא צריך להגיע למצב שמתוך רצון טוב ודאגה לוקחים על ההורים שליטה מלאה. תשמיע את דעתך, גם אם היא לא תתקבל, ותקשיב להורה. זה שלאביך למשל יש דעות משלו לא אומר שהוא לא מכבד אותך. צריך להכיר באוטונומיה של המבוגר, לאפשר לו להחליט — אלא אם מדובר על דמנציה או סיבות מנטליות אחרות — לטוב ולרע".

גם ד"ר שי בריל מדגיש ש"החלק הכי חשוב הוא לאפשר לאדם המבוגר להשמיע את קולו. לא לדברר אותו, לתת לו לדבר. וכמטפלים ונותני שירות, גם לא לדבר מעל ראשו. וחשוב להציע למבוגר משהו, ברוח של 'אני דואג לך, בוא נחשוב על זה יחד', ולא לכפות זאת עליו. גם אם אתה, כבן, חושב שאבא צריך לעבוד לדיור מוגן, או שצריך להיפרד מאיזה שטיחון או כורסה בבית — אין היגיון לכפות עליו את זה אלא אם מדובר בסכנה משמעותית. במקרים אחרים אולי יש סיכון אבל אפשר לקחת אותו כדי לא לפגוע בכבוד ובזכות האוטונומיה. זה מאזן אימה מסוים, יש מצבים שבהם זה יעבור בשלום ויהיו מצבים שבהם לא, וייגרם נזק, רגל שבורה או פנס בעין, אבל עדיף לקחת את הסיכון, ודאי כשמדובר באנשים צלולים שאצלם הנזק של הכפייה גדול בכל הנוגע למערכת היחסים, הכבוד ואיכות החיים".

איפה אתה ממקם את הנהיגה, בשאלת הסיכון שמצדיק כפייה או לא?

"אפשר למשל להפנות לבדיקה של משרד התחבורה, וכך לתת לגורם אובייקטיבי לשפוט. אנחנו יכולים להציע, להתרות, לעזור, אבל לא לכפות. גם הילדים צריכים לעודד את המבוגרים לשמור על העצמאות שלהם, במידת האפשר, אפילו כאשר יש מטפל סיעודי צמוד. חשוב שהם יעשו מה שהם יכולים לבד. לתחושת העצמאות יש משמעויות מרחיקות לכת".

בריל לא חדל מלהדגיש את הנקודה הזאת. "צריך להיות רגיש לסיטואציה", הוא אומר. "כשאתה רוצה לעשות משהו בשביל אדם מבוגר, תשאל אותו אם אפשר לעשות זאת. אל תפלוש, אל תעשה דברים בלי שביקשת ושאלת, כמובן אלא במקרים שהשיפוט שלו משובש. יש ספר של רופא משפטי ממוצא הודי שבו הוא כתב שנהג לפנות לגופות לבקש את רשותן לנתח, כביטוי של כבוד, כי 'חשוב לי לזכור ששוכב בפניי אדם, גם אם הוא מת'".