מ

אז תחילת המאה, הנבחרות האירופאיות הן הדומיננטיות ביותר בטורנירי המונדיאל. בארבעת המונדיאלים האחרונים הזוכות היו אירופאיות, ולמשחקי הגמר הגיעה רק קבוצה לא־אירופאית אחת — ארגנטינה, ב־2014. בטבלת "אלופות כל הזמנים" של המונדיאל יש שבע נבחרות אירופאיות בטופ 10 ו־15 בטופ 20. אחת הסיבות לדומיננטיות הזו היא יתרון פיזי: הסטטיסטיקה מוכיחה שהשחקן האירופאי הממוצע גדול, חזק ובכושר טוב יותר מעמיתיו בשאר העולם. יש לכך הסברים גנטיים ותרבותיים — אבל יש לכך גם הסבר גיאופוליטי.

למעשה, כל המדינות שהובילו את הכדורגל בעשורים האחרונים הן דמוקרטיות ליברליות: גרמניה, אנגליה, צרפת, ספרד, איטליה פורטוגל והולנד. זה מרמז על כך שהאידאל בכדורגל אינו שחקנים שעושים את מה שהמאמן אומר להם (טעות רווחת), אלא קבוצה שמשחקת מתוך עבודה קולקטיבית, שמעניקה מידה גדולה של חופש לשחקן האינדיבידואלי.

אבל זה לא רק הקולקטיב, אלא גם השחקן: מתברר שגברים במדינות דמוקרטיות בריאים, חזקים וגבוהים יותר. מחקר משותף של חוקרים מבית הספר לכלכלה בלונדון ומאוניברסיטת ניו המפשייר בארצות הברית הראה שגברים בדמוקרטיות גבוהים ב־1.33–2.4 ס"מ, בממוצע, מאלו החיים במדינות לא דמוקרטיות. החוקרים אף טוענים שזיהו קפיצה בגובהם של אזרחי מדינות שנטשו את הקומוניזם. איך אפשר להסביר את זה? כנראה בעזרת עוד מחקר, הפעם של חוקרים מאוניברסיטת גוטנברג שבשבדיה, שלפיו יש קורלציה ברורה בין בריאות האוכלוסייה לבין רמת הדמוקרטיה שבה היא חיה (לפי מדדים כמו בחירות, חופש ביטוי, שוויון בפני החוק, הגנה על מיעוטים וכן הלאה). באירופה, למשל, המדינות בעלות תוחלת החיים הקצרה ביותר הן בלארוס ורוסיה, ששתיהן אינן דמוקרטיות. באסיה, המדינות בעלות תוחלת החיים הארוכה ביותר הן יפן וטייוואן, שרמת הדמוקרטיה בהן מדורגת גבוה. בדרום אמריקה, אזרחי צ'ילה ואורוגוואי, שתיהן דמוקרטיות, בריאים הרבה יותר מאשר עמיתיהם בוונצואלה הקומוניסטית. דמוקרטיה אינה שיטת ממשל אידאלית, פשוט מפני שאין שיטה אידאלית — אבל היא שיטת הממשל הטובה ביותר לבריאותם של האזרחים. מה שמשפיע, כמובן, על ביצועי המדינות בטורנירי ספורט בינלאומיים.

בישראל דנים בימים אלו בחקיקת פסקת התגברות שתאפשר אף לרוב הזעום ביותר בכנסת (61 חברים) לכופף לרצונו את בית המשפט העליון. כיוון שממילא ראש הקואליציה הוא גם ראש הממשלה, החקיקה החדשה תיתן בידו כוח אדיר, ותסיר מדרכו כל מכשול — מה שיוביל, בהכרח, לשחיקת הדמוקרטיה הישראלית.

למי זה אכפת? באופן טבעי לשמאל, שהפסיד בבחירות. אבל מתברר שבכל העולם, לצד הליברלי אכפת יותר מהדמוקרטיה מאשר לצד השמרני. מחקר שנערך באוניברסיטת בריטיש קולומביה שבקנדה העלה כי ליברלים חשים מצוקה חריפה יותר כשהדמוקרטיה נשחקת: "לא כולם מרגישים שהדמוקרטיה היא משהו ששווה להגן עליו באותה דחיפות", קבעו החוקרים. מחקר אחר, הפעם של אוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, העלה כי הימין הפוליטי מגלה פחות עניין בדבקותם של מנהיגי המחנה בדמוקרטיה.

הדמוקרטיה אינה שייכת רק לצד אחד של המפה הפוליטית. התרומה שלה לבריאותם ולרווחתם של האזרחים, למשל, וגם לחוסנה של המדינה, היא חוצת מחנות. לכן גם המחויבות לדמוקרטיה צריכה להיות חוצת מחנות. אלא שלפי שעה קשה לזהות מחויבות כזו בקואליציה המתגבשת, המושתתת על מפלגות שמבקשות להגביל את זכויות הערבים, הנשים והלהטב"ק, ושעם ראשיהן נמנים אנשים שנחשדו, הואשמו או הורשעו בשחיתות או בתמיכה בארגוני טרור. עם גישה כה אנטי־דמוקרטית, אפשר לגנוז את הפנטזיה על סיכוייה של ישראל להעפיל למונדיאל הבא.