י

ום שני שעבר, בית המשפט המחוזי בתל אביב. בני משפחה מלווים את ראובן שמאלוב, עטוי זקן לבן, חובש כיפה שחורה, לבוש חליפה כהה. כשהוא נכנס לאולם של השופט בני שגיא, הוא מודה, במסגרת הסדר טיעון, בהברחת יהלומים בשווי 70 מיליון דולר ובהלבנת הון. את העבירות הוא ביצע כשהיה החשב של חברת LLD יהלומים, אימפריית היהלומים שבבעלותו של לב לבייב (אחר כך שמאלוב גם מונה למנכ"ל). הוא הפעיל אופרציה מורכבת, כולל רשת בלדרים מתוחכמת, שהרווחים מפעילותה הלא חוקית שירתו את החברה של לבייב.

לבייב, שהיה חשוד גם הוא בפרשה, לא היה באולם בית המשפט. הוא בכלל חי ברוסיה בשנים האחרונות ונמנע מלהגיע לישראל, שבה חי לפני כן. גם בניו שנחשדו — זבולון, לשעבר מנכ"ל אל.אל.די, ושי שמעיה, שחי ברוסיה ועובד שם עם אביו — נעדרו מהאולם. אחרי אישור הסדר הטיעון עם שמאלוב והחברה עצמה, התיקים נגד הלבייבים אמורים להיסגר. לא נמצאו די ראיות להעמדתם לדין. שמאלוב הוא זה שיישא בעונש.

כשפרשת "יהלום שחור" התפוצצה לפני ארבע שנים, היא סוקרה בהרחבה. בשבוע שעבר היא גוועה בקול ענות ציבורית חלושה, ואני הייתי העיתונאי היחיד באולם. "אני קצת מתרגש", אמר שמאלוב לשופט ולנוכחים. "לא רק שאני מודה באשמה, אלא גם מתחרט. אני מבקש לומר את הפסוק 'מודה ועוזב ירוחם'".

השופט הרשיע אותו במסגרת הסדר הטיעון, והיום (חמישי) הוא אמור לגזור את הדין בהתאם להסכם: שמאלוב ירצה 18 חודשי מאסר וישלם קנס וחילוט בסך 280 אלף שקל. החברה, שהורשעה גם היא, תשלם 25 מיליון שקל קנס וחילוט; נוסף על כך עליה לשלם עוד 38 מיליון לרשויות המס, בהליך אזרחי מקביל.

בתוך הפרוצדורה הטכנית בעיקרה, כששני הצדדים נימקו את תמיכתם בהסדר, באולם הכמעט ריק, הדהדו שני משפטים קצרים שאמר עו"ד אלון רון, המייצג את האיש שניצב בפני השופט: "שמאלוב מורשע בתיק כנושא משרה בחברה. אין ממצא שהוא פעל להפיק או הפיק רווח אישי. הוא האדם הבשר ודם היחיד בפרשה המורכבת הזו שנטל אחריות, במסגרת החברה הקיימת ומעגל ההנהלה שלה". שמאלוב שתק, השפיל מבט ומחה את הזיעה מפניו. מקורבים לו אמרו את זה קצר יותר, וישיר יותר: "הוא נשכב על הגדר בשביל בעל הבית".

האיש של לבייב לענייני משימות שקטות

שמאלוב, שמ־1998 שימש חשב אל.אל.די ומ־2016 כמנכ"ל החברה, מתואר כאדם מופנם, "לא מרבה במילים בחינם ולא מפליג בתיאורים", כהגדרת מכר. כשהפרשה נחשפה, בנובמבר 2018, הוא נעצר לתשעה ימים, שבהם רוב הזמן שמר על זכות השתיקה. "הוא לא פתח על לבייב במשטרה, אבל גם יכול להיות שלא היה מה לפתוח", אומר אדם שמכיר אותו היטב. "הוא מעריץ את לבייב ועובד אצלו שנים, מהקמת החברה. לב הוא בשבילו הכל, ובמערכת היחסים הזו ראובן ממש כמו כנוע. הוא היה מהמנכ"לים שהם עושי דברם של אדוניהם".

הוא בן 61, תושב פתח תקווה, אב לשלושה וסב לעשרה. בנעוריו היה זכאי לפטור משירות צבאי על רקע רפואי אבל בחר להתנדב ואף שירת בקבע. עם שחרורו התחיל לעבוד, ו"כל חייו הבוגרים הוא בעולם היהלומים. אוהב את זה, מומחה", מספר אותו אדם. "הוא בעולמות התפעול, למד הכל מהשטח, לא מנכ"ל מבית ספר לניהול. הוא יודע ללטש יהלומים, מבין חומרי גלם. אדם שיושב לצד שולחן קטן, משקף צמוד לעין, מנורה חזקה — ובזה הוא עוסק עשרות שנים, תחת לב לבייב".

המיליארדר יליד טשקנט, שמבוגר משמאלוב רק בחמש שנים, עלה לישראל בגיל 15, נכנס לעולם היהלומים, עשה הון, השתלט על חברת ההחזקות אפריקה ישראל ונהפך לאחד הטייקונים הבולטים בארץ - עד שאפריקה ישראל קרסה, הגיעה להסדרי חוב עם נושיה, ולפני כחמש שנים לבייב נאלץ לוותר עליה.

גם כבעלי אפריקה ישראל, לבייב לא ניתק מכור מחצבתו: ב־1997 הוא הקים את LLD (לב לבייב דיאמונדס) והוא מחזיק ב־99% ממנה (אחיו משה, שאיתו הוא מסוכסך, מחזיק בשאר). מיד עם הקמת החברה הוא מינה את שמאלוב לאיש הכספים. "הוא אחד העובדים הוותיקים בחברה. ההיכרות שלו עם לבייב היתה כנראה דרך העדה הבוכרית, ויש גם איזו קירבה משפחתית רחוקה", מספרת מכרה. "הוא היה יד ימינו של לבייב, ומזוהה איתו", אומר אחר, ושלישי מחדד: "כל נושא הכסף והתשלומים עבר דרכו".

אל.אל.די היתה ליצואנית היהלומים הגדולה בישראל ולאחת מחברות היהלומים המובילות בעולם. לבייב צבר כוח, גם שמאלוב. "עם השנים ראובן נהפך לאיש הדומיננטי בחברה, עוד לפני שנהיה רשמית המנכ"ל. הכל עבר דרכו, הוא היה המוציא והמביא", אומר אדם שהכיר היטב את החברה. ב־2016, כשזבולון לבייב עבר לנהל את LRD, חברת יהלומים אחרת של המשפחה בישראל, שמאלוב תפס את מקומו באל.אל.די.

מה זה אומר המוציא והמביא? איך עבדו התשלומים שעברו דרכו? יש דברים שאפשר ללמוד מצלילה לכתבי תביעות ישנים שהגישו לבית הדין לעבודה עובדים לשעבר בחברה, ששכנה בבניין נועם במתחם הבורסה ליהלומים ברמת גן. משבץ יהלומים שעבד עבור לבייב ברוסיה, למשל, טען בתביעת פיצויים מ־2012 ששמאלוב היה משלם לו בארץ "במזומן, בתשלום 'נטו', בדולרים של ארצות הברית". עובד נוסף, שנשלח מטעם החברה לרוסיה ולארמניה, תיאר גם הוא בתביעה מ־2010 כיצד שמאלוב היה משלם לו במזומן, בכל פעם שהעובד "היה מגיע לשבוע החופשי שלו בארץ", וכי הנוהג הופעל מול רבים אחרים שעבדו מטעם החברה בחו"ל. גם גבי שטרית, עובד לשעבר בנמיביה, טען בתביעה שהגיש ב־2011 כי במשך שנים קיבל משכורות במזומן מידי שמאלוב, והחברה, לטענתו, הנפיקה תלושי שכר "רק על מחצית מהסכום לערך ותוך פיצול השכר לרכיבים פיקטיביים". כל תביעות הפיצויים של העובדים האלה הסתיימו בהסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין, בלי שהחברה הודתה בטענות נגדה.

שטרית התראיין, בגלוי, לתחקיר "עובדה" של רוני זינגר, צח שפיצן ואילנה דיין, ששודר ב־2011 ועסק בהברחת יהלומים מנמיביה. עובדים נוספים שהתראיינו שם תיארו שיטה לכאורה של הברחת יהלומים מרוסיה והעברת מזומנים בהיחבא דרך נתב"ג עבור אל.אל.די. שטרית סיפר שבהנחיית לבייב החברה סייעה להסתירו משלטונות נמיביה שחקרו את ההברחה, וכי קיבל הנחיות "להיעלם", בעוד החברה מדווחת לנמיבים כי אינה מצליחה לאתרו — בשעה שמנהלי אל.אל.די ועוזריו של לבייב הוקלטו משוחחים איתו בטלפון והמשיכו לשלם את שכרו, ללא תלוש מסודר, כדי להסתיר את הקשר. באחת ההקלטות היה זה שמאלוב שנשמע אומר לשטרית: "משכורת אתה ממשיך לקבל", אך הבהיר שללא תלוש, כי זו ההוראה שקיבל. מאותו הרגע, טען שטרית, הוא קיבל מעטפות עם מזומנים. עובדים אחרים העידו בתחקיר על נוהג התשלום במזומן במשרדו של שמאלוב. "בשחור, במעטפה, כסף, נטו, ביד", סיפר אחד מהם. "כל כסף היה עובר דרך ראובן שמאלוב", העיד אחר.

ממצאי אותו תחקיר והעדויות הבעייתיות שבו לא הביאו אז לפעולה כלשהי מצד רשויות החוק בישראל, אף שבאותן שנים אל.אל.די כבר הפעילה את מערך הברחת היהלומים שבגינו הורשע שמאלוב. לפי ראיות שנאספו בחקירה, החברה הבריחה לארץ מרוסיה יהלומי גלם במשך 16 שנה, אם כי במסגרת הסדר הטיעון ומפאת מגבלות התיישנות ואחרות היא הודתה בהברחה רק בין 2008 ל־2012. שווי היהלומים שהוברחו היה יותר מ־70 מיליון דולר, כרבע מיליארד שקל.

מנגנון ההברחות הזה איפשר לחברה להכניס לישראל יהלומי גלם שלא היתה לה אפשרות אחרת להכניס לכאן בגלל ההגבלות על סחר בינלאומי ביהלומים, שהתחדדו והוקשחו בניסיון להיאבק בסחר ביהלומי דמים. "יהלומי גלם בארץ זו סחורה ש'מעיפים' מהר וברווח מאוד גבוה", אומר אדם המעורה בנושא. כמה בפועל אל.אל.די הרוויחה מהברחת יהלומים במקום ממכירה חוקית שלהם? במשטרה ובפרקליטות ניסו לאמוד את הסכומים הללו, ללא הצלחה. אבל לאיש אין ספק שאם הושקע במנגנון ההברחות הרבה מאוד כסף במשך שנים, תוך נטילת סיכונים משמעותיים — לחברה ולבעליה היה הרבה מאוד מה להרוויח מכך.

אדם הבקיא בפרשה: "ראובן הוא כרגע היחידי שמשלם את המחיר. זה לא מרגיש טוב בבטן שמשפחת לבייב בחוץ, והאומלל הזה, ששירת אותה במשך שנים, אדם פשוט וגם חולה - בפנים"

"נקניקים" מוברחים בפי הטבעת לשמאלוב וזבולון לבייב

בלי חקירה מצד הרשויות, פרשת "יהלום שחור" החלה ממש במקרה. ב־27 במרץ 2018 נחתה בנתב"ג טיסה מברזיל, ועליה גבר בשנות הארבעים לחייו, שעורר את חשדם של אנשי המכס, שסימנו לו לבוא אליהם. "בבדיקה פנימית בגופו נמצא 'זרג' ובו 250 יהלומים", נכתב מאוחר יותר במסמך משטרתי. ליהלומים האלה לא היתה תעודת קימברלי. זה עניין קריטי בענף: במסגרת אמנה בינלאומית שגם ישראל חתומה עליה, כדי למנוע סחר ביהלומי דמים כל יהלום צריך להיות מלווה במסמך שמעיד כי מקורו אינו באזורי עימות באפריקה והוא מופק ומיוצא כחוק, בהליך מפוקח.

העובדים עצורים בארץ, לבייב חופשי ברוסיה

כשהתמונה שבידי המשטרה היתה בהירה ומבוססת מספיק, היא העבירה את החקירה מהשלב הסמוי לגלוי, וב־5 בנובמבר 2018, כשבעה חודשים אחרי מעצר הבלדר ההוא, עצרה עשרה חשודים בפרשה, ובהם שמאלוב וזבולון לבייב, והחלה לחקור עוד עשרות מעורבים נוספים. אחת הנחקרות, מנהלת החשבונות של החברה, התאבדה לאחר חקירתה במשטרה.

לב לבייב לא היה אחד העצורים או הנחקרים, גם לא בנו שי שמעיה; שניהם כאמור חיים ברוסיה ושהו בה כשהפרשה התפוצצה, ובכל זאת המשטרה בחרה במועד הזה לחשוף את החקירה. המעצרים זכו לכותרות, ואיתן גם לביקורת על היעדרו של בעלי החברה. "מי שיש לו את כל האינטרסים והמוטיבציה לשבש את החקירה הוא לב לבייב, והוא מסתובב חופשי ברחובות מוסקבה, כשהלקוח שלי יושב פה על ספסלי עץ עם גב כואב", אמר בבית המשפט עו"ד עמית חדד, שמייצג את אחד החשודים בפרשה.

לא היה נכון לחכות עם חשיפת החקירה לשובו של לבייב, כך שתוכלו לחקור אותו? הרי אחרי שהחקירה נחשפה, במשך יותר מארבע שנים הוא נמנע מלהגיע לישראל. זה לא היה בלתי צפוי.

בן חמו: "זו תמיד דילמה, מתי לחשוף. היו הרבה חשודים על הקו ישראל־רוסיה, והיתה הזדמנות כשהעובדים מרוסיה היו בארץ. יש גם גבול כמה אפשר להחזיק ולחכות. החשד אז נגד לבייב לא היה ברמה כזו שבגללה לא נצא למעצרים. היו אז בארץ חשודים אחרים לא פחות חשובים ממנו מבחינת ראיות נגדם".

המשטרה ניהלה עם לבייב מגעים כדי שיגיע לארץ וייחקר אבל הוא חשש שייעצר, ומעבר לכך גם "לא רצה שהמשטרה תעשה כותרות על הגב שלו", כהגדרת אדם שהיה מעורב במגעים. במכתבים ששלחו סנגוריו של לבייב הם הציעו למשטרה לחקור אותו ברוסיה או במדינה אחרת, אך נענו שרשויות האכיפה אינן מוכנות לנהל משא ומתן עם חשודים על תנאי החקירה. מאמץ רשמי של המדינה לחקור את לבייב ברוסיה במסגרת חיקור דין — כלומר בהליך רשמי, מסודר ונוקשה — "לא הסתייע", כהגדרת בן חמו, שנמנע מלפרט מה בדיוק סיכל את העניין.

"הגרסה של לבייב היתה נחוצה ולכן זה קצת עיכב את החקירה", הוא אומר. "אבל במקביל עשינו עוד המון פעילויות כולל חיקורי דין במדינות שונות שפנינו אליהן, שאפשרו לנו לקבל מסמכים. בעלים של חברה לא תמיד בקיא בהנהלת החשבונות שלה או בהנחיות של בעלי תפקידים בכירים, ולכן היינו פחות לחוצים על הגרסה שלו והיה לנו יותר חשוב להשיג כל מיני מסמכים, כי מסמכים לא יודעים לשתוק".

המרדף לא נגמר במסמכים. בשעה שלבייב הסתובב חופשי ברחובות מוסקבה, המשטרה הקפיאה ותפסה נכסים שלו ושל בני משפחתו בשווי יותר מ־100 מיליון שקל, כולל חשבונות בנק, כלי רכב, קרקעות ובתים, ובכללם האחוזה המפוארת שלו בסביון. בחיפושים במשרדי אל.אל.די נתפסו יהלומים בשווי מוערך של 16.8 מיליון דולר (שמוחזקים בידי המשטרה עד היום, וישוחררו לאחר שהחברה תשלם את הקנס), מסמכים, קלטות וחומרים נוספים. "סך התפיסות מכלל החשודים עמד על כ־230 מיליון שקל", מציין בן חמו. החשדות שיוחסו לחברה ולחשודים בשלב הראשוני היו כבדים בהרבה מאלה שנותרו בסוף התהליך: הלבנת הון, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הברחת טובין בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד, השמדת ראיה, שיבוש מהלכי משפט, קשירת קשר לביצוע פשע והתחמקות ממס באמצעות ניכוי חשבוניות כוזבות.

אבל ככל שהעבודה התקדמה, בבדיקת אינספור חומרי חקירה, התמונה השתנתה קצת. "חקרנו את הבלדרים והעובדים, בחנו את המסמכים, ראינו מתי הם נכנסו ויצאו מישראל ומה היה שער הדולר באותו מועד, הכל כדי להגיע לשווי ההברחות והיקף העבירה", אומר בן חמו. "לא על כל נסיעה הצלחנו להביא ראיות ולכן בסוף התכנסנו לכמה שנים, במשורה ובאופן מדוד".

גם כשהפרשה הלכה והצטמצמה, שאלת מעורבותו של לבייב נותרה באוויר. בחינה של חומרים בתיק המשטרתי מבהירה עד כמה. לפי קטע מעדות עד המדינה שאנחנו חושפים כאן לראשונה, "לב לבייב היה מודע באופן מלא לביצוע ההברחות של היהלומים". לפי אותו מסמך מהתיק המשטרתי, נחקר נוסף בפרשה, עובד בכיר לשעבר בחברה, העיד כי "קיבל הנחיות מפורשות מלב לבייב לגבי חומר גלם שיועבר באופן חוקי וחומר גלם שיוברח". נחקר אחר ביסס חשד לשיבוש חקירה כשהעיד שלבייב "הנחה אותו להעביר מסר לאיש המחשבים של החברה לבצע מחיקה של קבצים במחשבי החברה". חשד זה גם הוצג בבית המשפט, והמשטרה טענה אז כי ב־2018, כשהבין כי מתנהלת חקירה סמויה, לבייב הנחה לכאורה את בנו זבולון ואת שמאלוב למחוק מיילים וקבצים ובכך כביכול להשמיד ראיות.

"זה היה בלון ניסוי של המשטרה שהתפוצץ", מכנה זאת כיום מקורב לחברה. לדבריו, "לבייב ידע איזה יהלומים ואיזה סחורה יש לו בחברה, וסכומי כסף והכל, אבל לא היה מודע לכל העניין הזה של שיטת ההברחה. אם למדינה היו ראיות הרי הם לא היו מוותרים לו, ולבטח אי אפשר להתבסס רק על עדות של עד המדינה, שהוא למעשה עבריין שרוצה למלט את עצמו". גם בתוך מערכת אכיפת החוק יש מי שאמר לנו שהעובדים והמנהלים בחברה לא קשרו בחקירותיהם את לבייב עצמו לחשדות: "העדויות ציירו בעלים מעורב בחברה אבל הוכחשה מודעות או מעורבות של לבייב בהברחות. עד המדינה קשר אותו, אבל רק בצורה נקודתית. היו אמירות של עובדים שאמרו 'לא יכול להיות שהוא לא ידע כי הוא מנהל ריכוזי', אבל זה לא מספיק".

בדיוני המעצר לפני ארבע שנים המשטרה הגדירה את הנעשה בחברה "התנהלות כמו של ארגון פשע, תוך שימוש בבלדרי יהלומים בשיטות של בלדרי סמים", אבל בסיכומו של דבר "לא היו ראיות חזקות שסיבכו את לבייב", אומר בן חמו. "כן ראינו את טביעות האצבע שלו כבעלים של החברה. היה חשד שהצדיק הוצאת צו מעצר נגדו וחקירה באזהרה, אבל בסופו של דבר לא ברמה כזו שידענו שיש לנו ראיות להרשיע אותו מעבר לספק סביר".

בספטמבר השנה לבייב הגיע סוף סוף לישראל  והתייצב לחקירה באזהרה. והוא עשה זאת משום שידע שכבר שנתיים מתנהל משא ומתן להסדר טיעון עם שמאלוב והחברה, ושהתיק נגדו עצמו בדרך להיסגר בהיעדר ראיות מספיקות. לבייב שמר על זכות השתיקה, ומיד בסיום החקירה חזר לרוסיה. בן חמו עומד על כך ש"לא הסכמנו לקבל תנאים לחקירה או להגעה שלו. אם לאחריה היינו חושבים שיש מקום למנוע את יציאתו מישראל היינו עושים זאת".

סנגור של אחד החשודים: "חשודים המתינו ארבע שנים כמו בני ערובה עד שלבייב הואיל בטובו להגיע להעיד במסלול VIP. מי שברח מהארץ קיבל הסדר מהיר, ומי שנשאר פה נעצר, תופסים לו רכוש והתיק עדיין פתוח"

"זה כמו עקדת יצחק, ראובן הוא השה לעולה"

מהפאזל הראייתי עלה כי עובדים של אל.אל.די היו ממיינים את היהלומים ברוסיה ומחליטים אילו טובים מספיק כדי להעביר לארץ, אך נדרש להבריחם כי הם נטולי תעודה. השלב הבא התרחש במלטשת יהלומי גלם של לבייב במוסקבה, רואיז שמה: שם היו אורזים את היהלומים להברחה בנקניקי הקונדומים, ואלה היו מועברים לבלדרים שהגיעו מישראל, בשליחות אותו מפעיל שהיה לעד מדינה. הבלדרים הבריחו את הנקניקים בתוך גופם או בבגדיהם ותיקיהם, ובארץ מסרו אותם לעד המדינה, שמצדו לקח את המשלוחים לבכירים באל.אל.די, ובראשם שמאלוב. הנקניקים היו נפתחים רק במשרדי החברה של לבייב, והיא מכרה אותם בארץ (שלב שבו כבר אין צורך בהצגת תעודת קימברלי).

בנוגע להלבנת הון והעלמת מס, החברה הצליחה להוכיח שהשימוש בחברה רוסית ובחברה שרשומה בהונג קונג הוא בגדר תכנון מס לגיטימי. הלבנת ההון שנותרה בתיק היא רק זו שכרוכה בהברחת היהלומים.

עם השלמת החקירה, אתם יודעים מה מקור היהלומים שהוברחו לישראל? אלה יהלומי דמים?

בן חמו: "הם הגיעו מרוסיה, אך לא נצליח לדעת היכן כרו אותם. על פניו לא עולה חשד שאלה יהלומי דמים, כי לא מצאנו אינדיקציה, אבל לא נדע זאת לעולם. לא היה לנו עד שאמר שהוא שמע או ידע שהם הגיעו מאפריקה. אנחנו יודעים שלחברה היו עסקים באפריקה, אבל מהחקירה לא יודעים שזה מקור היהלומים".

ככל שעבודת המשטרה התקדמה, המעגלים החלו להתכנס סביב שמאלוב, כמי שהיה איש מפתח בסיפור גם בשנים שבהן מנכ"לי החברה היו זבולון לבייב, הבן, ולפניו משה לבייב, האח. "הכל עבר דרך שמאלוב בחברה. הוא עומד מאחורי האופרציה, מוציא אותה לפועל, מבצע בעצמו ומפקח על ההתנהלות שלה", מספר בן חמו. "המעורבות שלו הוכחה לפי העדויות והמסמכים מעבר לספק סביר".

בין השאר נמסרו עדויות שונות על כך ששמאלוב החזיק במחשבו קובץ שבאמצעותו ניהל את ההתחשבנות עם עד המדינה על היהלומים המוברחים. אחד העדים סיפר כי "בממוצע פעמיים בחודש ניתנה הוראה משמאלוב לגבי פיצול החבילות שהתקבלו מרוסיה — חומר שהגיע באופן חוקי וחומר שהוברח". נוסף על כך עד המדינה סיפר על העברות של מאות אלפי דולרים במצטבר מרוסיה לישראל, כסף שלטענתו קיבל משי שמעיה לבייב ושהועבר לשמאלוב או בכיר אחר בחברה.

כתב האישום במסגרת ההסדר מגדיר כך את מקומם של שמאלוב והחברה בעבירה: "הנאשמים ניהלו את תהליך ההברחות, שכלל בין היתר את בחירת היהלומים שיוברחו, קבלת היהלומים שהוברחו בישראל, העברת היהלומים המוברחים למיון והערכה, והנחיית עובד החברה לתעד את הסחורה בסריה מקודדת על ידי הנאשם (...) ביצעו ביהלומים המוברחים פעולות במטרה להסתיר את מקורם, את זהות החברה כבעלת הזכויות בהם ואת העובדה שיהלומי הגלם הוברחו". בכל אלה, נכתב, פעלו שמאלוב והחברה (שאותה ייצגו עורכי הדין גיורא אדרת, איתן מעוז ושרון כהנא) בניגוד לפקודת היבוא, צו היבוא והוראות משרד הכלכלה, המתירים להכניס יהלומי גלם לארץ רק עם תעודת קימברלי תקפה. כיוון שיהלומי הגלם האלה הם "רכוש אסור", כהגדרתו בחוק לאיסור הלבנת הון, נכנס גם סעיף ההלבנה.

הסדר הטיעון של שמאלוב והחברה יוצא דופן: לרוב הסדרים נחתמים רק אחרי שהפרקליטות מזמנת חשודים לשימוע לפני החלטה על הגשת כתב אישום ומעבירה לידי סנגוריהם את חומרי הראיות. הפעם המגעים החלו עוד בעיצומה של חקירת המשטרה, הרבה לפני שהחומרים עברו בכלל לפרקליטות. "זה דבר חריג שכמעט לא זכור", מודים במערכת. "היה פה אינטרס משותף", אומר אדם שהיה מעורב במגעים. "מצד אחד החקירה היתה די תקועה ולמדינה לא היתה יכולת להגיע ללבייב עצמו, והם גם לא הצליחו באמת להבין עד הסוף את כל הסיפור, שהיה רחוק מההצהרות הראשונות שלהם. מצד שני, לבעלים היה עניין להגיע להסדר, כאשר שמאלוב היה היחיד שבאמת היה נגדו חומר ראייתי. בפועל משמעות ההסדר היא שאל.אל.די תתקשה להמשיך בעולם היהלומים, כי היום אין לחברה שעוסקת בסחר בינלאומי וביהלומים יכולת לתפקד אחרי הרשעה בעבירת הלבנת הון, שגוררת הגבלות על חשבונות בנק, אשראי וכדומה. אבל בעלי החברה סוגר כך את הפרשה מבחינתו".