ה

שיחה הגיעה ממספר לא מזוהה. "אתה צריך להיכנס לבידוד", אמר במנדרינית האדם מצדו השני של הקו. הוא התקשר מהמרכז המוניציפלי של שנגחאי לפיקוח ומניעת מחלות. "אני אבוא לאסוף אותך בעוד ארבע־חמש שעות".

יצאתי בבהלה מהמלון כדי להצטייד באספקה חיונית, שאותה בחרתי על סמך עצות שקיבלתי מחברים לעבודה וניסיון העבר שלי מהבידוד שלאחר הנחיתה בסין: שימורי טונה, תה, עוגיות, שלושה סוגי ויטמינים, סוכריות גומי בארבעה טעמים, כלי אחסון, מזרן יוגה, מגבת, חומרי ניקוי, כבל מאריך, המון ספרים, טיפות עיניים, מגש, ספל ותחתית, שעליה מצוירת החצר המקיפה את מנזר בולטון בצפון יורקשייר, אנגליה.

אחרי כארבע שעות קיבלתי שיחת טלפון נוספת, הפעם מאשה שעובדת במלון שלי. "היית במגע קרוב עם חולה", אמרה. "אתה לא יכול לצאת החוצה". שאלתי: "האם אני היחיד במלון שהיה במגע קרוב?". היא השיבה בחיוב והוסיפה ש"המלון סגור". כלומר הוטל עליו סגר. ניגשתי לדלת החדר ופתחתי אותה. עובדת נוספת עמדה שם, שנינו קפצנו. "אתה לא יכול לצאת החוצה", אמרה תוך כדי הקפיצה.

הגברים בחליפות המגן הופיעו קצת אחר כך, ופצחו בבדיקת PCR באותה אווירה של תשישות לחוצה, שאפיינה את האדם הראשון שהתקשר אליי. אחד מהם ליווה אותי לאורך המסדרון הנטוש. עברנו את המעליות, שהיו חסומות ומאובטחות, וירדנו במעלית העובדים. בחוץ הכניסה למלון היתה חסומה גם כן. מלון עם מאות חדרים הוקפא רק למעני. באו "לקחת" אותי משם, כפי שקוראים לתהליך הזה בסין.

ברחוב השומם חיכה מיניבוס קטן, שכנראה משמש להסעות תלמידים או למשפחות גדולות בימים כתיקונם. "אנחנו נוסעים למלון אחר?", שאלתי את אחד מעשרת הנוסעים, והוא השיב: "זה לא מלון". האווירה במיניבוס היתה יותר מפוזרת מאשר מבוהלת. המוזיקה שבקעה מהרדיו נבלעה כל כמה זמן ברעש סטטי חזק. אבל לא נראה שזה הזיז למישהו.

זו חוויה מוזרה לאדם בוגר — שמישהו מסיע אותך בלי שיש לך מושג לאן נוסעים. הנהג שלנו, קבור בחליפת מגן, דיבר בהיסטריה בטלפון עם איזו דמות סמכותית, ובשלב מסוים גם הנהיגה שלו הפכה להיסטרית. נזכרתי בדיווחים ממחוז גוויג'ואו על תאונה של אוטובוס מבודדים, שבה מתו כל 27 הנוסעים, והידקתי את חגורת הבטיחות.

בסופו של דבר נעצרנו בכביש קטן באמצע שדה. הנהג קיבל בווקי־טוקי הוראה להמשיך לנסוע, אבל זה לא היה אפשרי כי לפנינו היו כמה אוטובוסים, מיניבוסים וקבוצות קטנות של אנשים שהסתובבו בחשכה. "אני לא יכול לנסוע", הוא נבח לאוזנייה ויצא מהמיניבוס, נועל אותנו מאחוריו ונעלם בתוך החשכה.

פתחתי את החלון שלי רק כדי לראות אם יש סיכוי לזחול דרכו. היה קר באופן מפתיע. נוסע לבוש בחליפת מגן התיישב במושב הנהג. מכיוון שרובנו לבשנו את החליפות, היה קשה להבין מי אחראי ומי נוסע. אבל הוא לא ניסה לברוח, רק לפתוח את הדלת. בחוץ, אנשים עישנו והסתובבו בלי מטרה. "מאיפה אתה?" שאל אותי אחד הנוסעים, שקשר את חליפת המגן שלו סביב מותניו, כמו סרבל. "בריטניה", עניתי ועיניו נפערו: "הביאו אותך לפה אפילו שיש לך דרכון זר?".

טור האוטובוסים נעלם לאטו לתוך שער מואר בקצה הכביש. עשן הסיגריות באוויר הלילה יצר מעין הילה כסופה מעל השדות. היה נראה שיש מבנה גדול מאחורי האפלה. מיקום המזוודות והתיקים בתוך המיניבוס גרם לכולנו לשבת בתנוחות לא נוחות, חוץ מנוסע אחד שנרדם ונחר בקולניות. נוסע אחר שיחק סוליטייר בטלפון. המתנו. אף אחד מאיתנו — לא אני, לא הנוסעים האחרים ולא הנהג שלנו — לא יצא חיובי בבדיקות הקורונה.

קשה יותר מלטפס לגן עדן

שלושה שבועות קודם לכן, בשדה התעופה הית'רו התור לצ'ק אין של חברת התעופה צ'יינה איסטרן איירליינס נחסם, ובודד את הנוסעים מהסביבה. "עכשיו זה לא זמן טוב להיכנס לסין", אמר לי אחד העובדים רגע לפני שעברתי את נקודת האל־חזור. לפני שנות התשעים היה נהוג לומר על ההגבלות בסין הקומוניסטית כי "קל יותר לטפס לגן עדן מאשר לצאת מהמדינה". אבל כיום קל יותר לטפס לגן עדן מאשר לחזור למדינה.

הטיפוס שלי החל בתחילת 2020 כשמוניתי לכתב "פייננשל טיימס" בשנגחאי. את השנתיים הבאות העברתי בהמתנה בהונג קונג, בלי יכולת להמשיך לתוך סין בגלל עיכובים רבים בקבלת הוויזה. בסופו של דבר, לאחר טיסה של 12 שעות, הגעתי לשדה התעופה בשנגחאי, ולפני שנכנסתי לעיר נדרשתי להשלים עשרה ימי בידוד — נוהל חובה לכל מי שאין לו בית במדינה.

בדיקות PCR הפכו לטקס יומי בסין ודוכני בדיקות הם מראה שכיח ברחובות. הם נראים כמו דוכני אוכל, אך גדולים יותר ובצורת קובייה. העובד בפנים יושב מאחורי מסך זכוכית עם שני חורים להשחלת ידיים. כל נבדק מקבל קוד QR, שמוביל לתוצאות הבדיקה האחרונה שלו, ואותו עליו להציג לסריקה כדי להיכנס למקומות ציבוריים — כך שיש מעקב אחרי המיקום של כולם. צבע ירוק משמעו שהכניסה מותרת, אדום מעיד על בעיה.

לאחר שהשלמתי את הבידוד הראשון שלי, עברתי למלון במרכז העיר והתחלתי לחפש דירה. אך בימי החירות הראשונים האלה הברקוד שלי לא נסרק כפי שצריך בכניסה לבניינים. מישהו איפשהו לא איית נכון את שמי והקליד N במקום H ו־B במקום S, כך שבמקום תומאס (Thomas) נרשמתי כתנומאב (Tnomab). עד שהצלחתי לתקן את הטעות הייתי חייב לנהל משא ומתן בכל פעם שרציתי להיכנס לאנשהו.

חוץ מזה החיים בשנגחאי התגלו במפתיע כנורמליים למדי — הקניונים היו מלאים בסחורה ולא נראו שום סימני טראומה מחודשיים של סגר כללי שהוטל כאן בשיא האביב. באחד הערבים הגעתי לפאב ברחוב נאנג'ינג, שבו הייתי צריך לנהל מו"מ קשה במיוחד כדי להיכנס, אך בפנים הוויסקי זרם חופשי. אחד המבלים בפאב טען ש־90% מהסינים מסכימים עם הגישה של הממשלה. הגישה הזו — המכונה מדיניות "אפס קורונה" ושואפת לדיכוי מקסימלי של הנגיף — כוללת מעקב אחרי כל מגע קרוב עם חולים מאומתים, בדיקות תכופות, בידוד לנכנסים וסגרים כדי למנוע הידבקות בתוך הקהילה, מיד לאחר שזוהה בה מקרה מאומת ראשון. זוהי גישה אגרסיבית, שיכולה להתקיים בטווח הארוך רק בחברה אוטוקרטית שכבר עובדת עם מנגנון למעקב המוני.

אף שכ־90% מהסינים מחוסנים, לא נראה סוף באופק למדיניות הזו. בכירים במפלגה הקומוניסטית מצדיקים את זה בכך שיש אוכלוסיית קשישים גדולה במדינה, שהפיתוח האזורי אינו שוויוני ושהמשאבים הרפואיים אינם מספיקים. אולם יותר מהכל יש כאן סוג נוסף של בירוקרטיה, שמאחוריה כוח עבודה גדול.

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי את שיחת הטלפון הראשונה. "אני מדבר עם תנומאב?" שאל אותי האדם שבצדו השני של הקו. לקח לי הרבה זמן לתרגם את המילה הזו, שלא קיימת באנגלית או בסינית. הוא הודיע שהתגלה מקרה חיובי בפאב. "היית שם?", שאל. יכולתי לנסות להכחיש שאני הוא תנומאב, אבל תנומאב ואני חלקנו את אותו מספר דרכון. האדם בטלפון אמר שאני לא חייב להיכנס לבידוד, אבל רצוי שאשמור על פרופיל נמוך. הסיכויים היו נמוכים בהתחשב בכך שהתגלו רק 18 מקרים בשנגחאי באותו היום. יתרה מכך, לא היה ברור אם החשיפה אירעה בערב שבו הייתי בפאב.

למחרת, הרשויות התקשרו שוב להגיד שהן בדרך. ניסיתי לנהל איתן משא ומתן, אך לא הצלחתי כי האדם שמולי הסביר שאין לו שום סמכות בנושא.

כשהמיניבוס הגיע סוף סוף ליעדו לאחר שעות רבות של המתנה, התחלנו לרדת ממנו בדממה. התבקשנו לאשר את נוכחותנו ברשימה השמית. בחשכה, בים של אותיות סיניות, מצאתי את השם היחיד באנגלית שהתנוסס על העמוד: תנומאב וויליאם הייל.

אין מקלחת, אבל האינטרנט מהיר

לכל אחד מאיתנו הוקצה מספר חדר. אחד החדשים — אקרא לו דייר1 — צעד לצדי והחווה בידו על שלושה טורי כבלים, שנפרסו מעל הגדרות הכחולות שתחמו את השטח. לא בדיוק גדר תיל, אבל לא רחוק מזה. הוא ניער את ראשו כאילו הוא צוחק, ולרגע תשוש אחד הרגשתי תחושה מבורכת של אחווה. עד שמראה המגורים שלנו הוציא אותנו ממנה.

המבנה הורכב משורות של תאי מגורים — מעין מכולות שישבו על יתדות נמוכות מעל הקרקע. על הקיר בצד צוירה חיה גדולה מחייכת, שנראתה כמו ציור קיר שמישהו צבע בבית ספר אירעי שהוקם אחרי אסון טבע. קשה להעריך כמה תאים היו שם. תאורת פלורסנט חיצונית הבהבה מעל, ומצלמה הותקנה מול כל דלת. הן לא כובו מעולם.

רובנו חגנו סביב הכניסות לתאים, מנסים להפנים את הסביבה החדשה שלנו. "אין מים חמים", צעק מישהו. ממקום אחר בקעה יבבה של אשה, ואז הבנתי שאין פה ילדים. "אין לה אוכל", הסביר דייר1. עובד בחליפת מגן הופיע וחילק קופסאות של נודלס להכנה מהירה.

בתוך התא שלי, בגודל 18 מ"ר, היו שתי מיטות יחיד, קומקום, מזגן, שולחן עבודה, כיסא, קערה, שתי מטליות קטנות, סבון מוצק, שמיכה ארוזה, כרית קטנה, מברשת שיניים, שפופרת אחת של משחת שיניים ומזרן מגולגל בעובי של כפפת מטבח. הרצפה היתה מכוסה באבק ולכלוך, והמקום כולו רעד בכל פעם שהסתובבתי בו, אבל מהר מאוד הפסקתי לשים לב לזה. החלון היה מסורג, אך אפשר היה להוציא ממנו ראש החוצה. לא היתה מקלחת, אבל החיבור לאינטרנט היה מהיר פי 24 מהאינטרנט שבמלון שלי בשנגחאי. "ראיתי את התמונות", אמרה לי מאוחר יותר אחת הדיירות. צילומים של מתקני בידוד המוניים שהופצו ב־Douyin, הגרסה הסינית של טיקטוק, ועדיין, היא הודתה, המציאות קשה לעיכול. ניגשתי לאנשי צוות בחליפות מגן והסברתי שאני עיתונאי זר, בתקווה שזה ישחרר אותי מהמקום. "למה אתה מתכוון?", שאלה אחת מהן. לא רק המבטא שלי בלבל אותה. עצם השאלה שלי לא היתה הגיונית מבחינתה.

ישנם כמה סוגי בידוד בסין: יש בידוד לכל הנכנסים למדינה בבתי מלון, שאותו בדיוק השלמתי; בידוד בבית, לרוב בגלל סגר עירוני; יש בידוד למאומתים לקורונה; בידוד בבתי חולים; ובידוד למי שהיה במגע קרוב עם מאומתים, שלרוב השתמשו עבורם בקרוואנים (fangcang). לפי הטלפון שלי המתחם שלי היה ממוקם על אי שמצפון לשנגחאי. בבוקר הראשון שאלתי את אנשי הצוות אם מישהו יודע מה הכתובת המדויקת של המקום, אבל הם לא היו בטוחים. גם הם, כך התברר, רק הגיעו לשם. כל השאלות הופנו למספר טלפון של "שירות לקוחות". אלא שלא באמת היינו לקוחות.

צעיר אחד — נקרא לו עובד1 — אמר שהוא מכיר את המתחם שלנו רק בשם "P7". הוא רק נבנה, הוסיף, ואני התושב הזר היחיד בו. התקשורת הסינית דיווחה במאי שהמתקן P7 נבנה במרחק 5 ק"מ ממתקן אחר ששמו P5. לא ידוע כמה מתקנים כאלה קיימים במדינה.

העובדים בחליפות המגן הלבנות מכונים da bai, מונח שמשתמש בצלילי המילים "גדול" ו"לבן", ומהדהד את הטראומה הקולקטיבית של "המהפכה התרבותית", כשאנשים רגילים הפכו ל"משמרות האדומים", ובעלי סמכות הידרדרו באחת לתחתית הסולם החברתי

שגרה מוקפדת תציל מייאוש

בהתחלה לא היה אפשר להבדיל מי זה מי בצוות. גיליתי שבדומה אלינו, גם העובדים לא הורשו לעזוב את המתקן או אפילו לקבל חבילות. אחד מהם סיפר לי שהם משתכרים 230 יואן (112 שקל) ליום. במשך הזמן חדרו מבעד לחליפות המגן, המסכות והמשקפיים גם מאפייני אישיות שונים, טונים ספציפיים וצורות הליכה שאפשרו לי לזהות עם מי אני משוחח.

עובד1, לפחות אני חושב שזה היה הוא, נהג לשיר שירים ישנים בזמן חלוקת האוכל. "אנחנו צריכים לבלות יחד בשנגחאי", הציע בשלב מסוים. "איפה אתה גר?" שאלתי. "זה לא קבוע", ענה. "אין לי עבודה קבועה אחרי החודש הזה, ואני לא סגור על מה אעשה".

שגרת היום היתה כזאת: מוקדם בבוקר התעוררנו לצלילי רעש, שמזכיר מכסחת דשא, אבל הוא למעשה של מכונת חיטוי תעשייתית, שריססה את החלונות ומדרגות הכניסה לתאים שלנו; ארוחות חולקו ב־8 בבוקר, 12 בצהריים ו־5 אחר הצהריים. בסביבות 9 בבוקר היו מגיעות שתי אחיות בחליפות מגן כחולות לביצוע בדיקת PCR. שאלתי פעם אחת אם אועבר למקום אחר אם אצא חיובי. "ודאי שיעבירו אותך!" ענתה אחת האחיות. "חיים חדשים!" הוסיפה באנגלית.

הקפדתי באדיקות גם על שגרה אישית: לימודי שפה, עבודה, ארוחת צהריים, שכיבות סמיכה, פלייליסטים של הלהקה Future Islands, משחקי שחמט אונליין, קריאה וצפייה בסדרה "הבנים" באמזון פריים, בסדר הזה. בין לבין ניקיתי אבק ללא הפסקה. האמונה שלי בכוחה של השגרה התחזקה כששמתי לב שדיירים אחרים הפסיקו לאסוף את ארוחת הבוקר שלהם, והשאירו אותה מחוץ לדלת. קולות ורעשים עברו בקלות בין התאים, ויכולתי לשמוע אנשים הולכים הלוך ושוב באמצע הלילה. היה לי מזל. העבודה שלי חייבה אותי לעקוב אחר מה שקורה, ולא רק לחוות זאת.

המיטה הורכבה ממסגרת ברזל ושישה לוחות עץ, והמזרן היה כל כך דק, שהייתי חייב לשכב לגמרי במאוזן. לא היה אפשר להישען על מסגרת המיטה. זה הזכיר לי את הספר "מטילדה" של רואלד דאל, שבו המנהלת נועלת ילדים שלא מתנהגים יפה בחדרים שאי אפשר להרגיש בהם בנוח. אבל ממילא אי הנוחות היתה משנית להשפעה הפסיכולוגית של חוסר הוודאות. אף שנאמר לי כשהגעתי שאשהה כאן שבעה ימים, בפועל נשארתי לעשרה. בשיחותיי הארוכות עם שירות הלקוחות נאמר לי ש"רשימת השמות" של האנשים שנשלחים הביתה מתפרסמת בכל יום ולא זמינה לפני כן. בשלב מסוים כל יתר הבעיות שלי התפוגגו וכל מה שעניין אותי היה לעוף מהמקום הזה.

היינו אמורים להישאר כל היום בתוך התאים שלנו, אבל פה ושם התאפשר לנו לשוטט קצת בחוץ, ולהספיק להחליף מידע ואפילו סחורות עם דיירים אחרים לפני שהמצלמה תתפוס אותנו ותפעיל אזעקה. הרגעים האלה היו הסיכוי הכי טוב להשיג קצת הבהרות לגבי מצבנו. במפגש אחד כזה זכיתי לפרס בצורת קפה נמס. במפגש אחר דייר1 העריך שהתאים נבנו רק למחצה ושהכניסו אותנו אליהם מכיוון שמלונות הבידוד היו מלאים. הוא סיפר לי שהפרידו בין קשישים לצעירים כי לקשישים היתה פחות גישה לאינטרנט, כך שלא היה להם מושג איך שאר העולם ניהל את הטיפול במגפה. הם חיים בעולם מקביל, אמר, ובעיניו אובדן החופש היה קשה מנשוא. גם אני חייתי בעולם מקביל, אבל ככל שעקבתי אחר המתרחש, כך הפכתי יותר ויותר אדיש לחוויה.

את המתחם הקיפו עצים גבוהים, ובשעות הערב, כשהשמש החלה לשקוע מבעדם, היה אפשר לפתוח את הדלת ולהישטף באור. לרגע קצר המקום כולו נכבש בפשטות כפרית קסומה. יום אחד, בשעת ערב שכזו, התחלתי לקשקש עם שלוש נשות צוות שנהגו להתכנס קרוב לתא שלי. האופן שבו הן תפסו את המקום הזה, שבו אני הייתי כלוא והן עבדו שעות רבות, היה שונה מהותית משלי: הכל בסדר, הן טענו. יש לך מחשב.

העובדים בחליפות המגן הלבנות זכו בסין לכינוי da bai, מונח שקשה לתרגם במדויק אך משתמש בצלילי המילים "גדול" ו"לבן". מישהו אמר לי שהשם נלקח מדמות של דיסני, אך אדם אחר טען שכך כינו בעבר את איש הצמיגים של מישלן. בהקשר של פערי המעמדות במדינה המונח הזה מקבל משמעות אפלה, שנוגעת לטראומה הקולקטיבית שיש לסינים מ"המהפכה התרבותית" — תקופה שבה אנשים רגילים, רבים מהם סטודנטים, הפכו ל"משמרות האדומים", ואילו אנשים אמידים ובעלי סמכות הידרדרו באחת לתחתית הסולם החברתי. יש ביטוי סיני שאומר: "מי שנועל נעליים מדשא לא מפחד ממי שנועל נעלי עור". לא במקרה כנראה המונח "המשמרות הלבנים", שהפך נפוץ בדיוני רשת בחודשים האחרונים, מהדהד את המשמרות האדומים של העבר.

השיחה שלי עם שלוש הנשים המשיכה. התחושה שלהן שמה שקורה ב־P7 נורמלי הצליחה לשכנע אותי באופן תמוה. כאילו שהבירוקרטיה, ולא נגיף הקורונה, היא התופעה הטבעית. ייתכן ששפטתי את הכל לא נכון. זה בכלל לא דומה לבית כלא. "אתן חוששות מהקורונה?", שאלתי. "כן", הן ענו. "ואם יוצאים חיוביים", אמרה אחת מהן, "קשה למצוא עבודה".

"אתן לא מתגעגעות הביתה?" שאלתי. הן השתהו לרגע, ולבסוף אחת מהן השיבה: "זו עבודה". "אני יודע", אמרתי. "אבל אתן לא מתגעגעות הביתה?". "ברור שאני מתגעגעת", היא ענתה.

סוף סוף מגע אנושי

קל יותר לטפס לגן עדן מאשר לפענח את ההיגיון של רשימת השמות ב־P7. כדי ששמך יופיע ברשימת המורשים לעזוב צריך להיכלל יום קודם לכן ברשימת הבדיקות הכפולות. לחצתי על אנשי הצוות שיוסיפו אותי לרשימה, אבל עד היום אין לי מושג אם זה עזר.

כשהאחיות הגיעו הן עשו בדיקות גם ברצפה, בתיק שלי, בטלפון הנייד ובשלט למזגן. כל הבדיקות הללו, כמו עשרות הבדיקות שערכו לי בשבועיים הקודמים, יצאו שליליות. בסופו של דבר הברקוד שלי הפך לירוק.

כשמועד העזיבה שלי התקרב, נעלתי נעליים לראשונה זה זמן מה. הן היו עשויות מעור. בחדשות דיווחו שבונים מתקן נוסף ליד שנגחאי לאנשים שממש יש להם קורונה. שאלתי את עובד1 אם הוא כבר יודע מה הוא יעשה בהמשך. הוא אמר שימשיך לעבוד פה זמן מה. הלכתי ללחוץ את ידו של דייר1, וזה היה הכי קרוב שהגעתי לאדם אחר כאן, שלא במסגרת בדיקת PCR.

לפני שעליתי על האוטובוס הגישו לי תעודה. הרגשתי כאילו אני, תנומאב וויליאם הייל, הצלחתי במבחן או סיימתי עוד בית ספר. האוטובוס היה מלא. לא היה רדיו, וכולם השמיעו מוזיקה בקולי קולות מהטלפונים שלהם, אך הכל נבלע במהירות ברעש הרוח שנשבה מבעד לחלונות הפתוחים. חשבתי שהמסע יסתיים בהתרגשות למראה גורדי השחקים של העיר, אבל בפועל נרדמתי, וכשהתעוררתי בקושי הבחנתי בהם.

כשחזרתי למלון שלי, המים החמים היו חמים והמזרן היה רך. המשקל בחדר השירותים העיד שרזיתי. הגיע הזמן לארוחה חגיגית, אך בכל מסעדה אידרש לסרוק את הברקוד שלי, ולא רציתי להסתכן בפתיחה מחדש של הסיפור שלי. אז שוטטתי ברחוב, מתקשה להחליט מה לעשות. בהיתי באנשים בברים ובמסעדות, וחשבתי לעצמי כמה משוגע האופן שבו כולם מדחיקים את הסכנות לחירות האישית שלהם. הם חיו בעולם מקביל.

ניגשתי למסעדת סטייקים ושאלתי אם אני חייב להציג ברקוד גם בהזמנת טייק אווי. כשענו שלא, חשתי הקלה עצומה. ואז ראיתי את עצמי: גבר — אקרא לו תנומאב — בגובה 1.85 מטרים, עם שיער שכבר אינו בלונדיני אך גם עוד לא אפור, עם שפם וזיפים בני עשרה ימים, שמוציא את הטלפון שלו בשילוב של בהילות ותשישות, מוכן לשלם כל מחיר.

‍© פייננשל טיימס בע"מ (2022). כל הזכויות שמורות.
FT ופייננשל טיימס הם סימנים רשומים של פייננשל טיימס בע"מ. אין להפיץ, להעתיק או לשנות בכל אופן שהוא.