פ

רופ' אריה קרמפף מתבונן בממשלה שמקים בנימין נתניהו בסיבוב הזה, ומזהה עוד בטרם הוקמה פערים תפיסתיים — כלכליים וחברתיים — שעלולים למוטט את מודל השליטה שביסס נתניהו בישראל מאז ראשית האלף. קרמפף הוא מרצה בכיר בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב־יפו, והוא מתמחה בכלכלה פוליטית של מוסדות מוניטריים ופיננסיים ובהיסטוריה הכלכלית של ישראל. במאמר שפרסם עוד ב־2018 טען קרמפף כי המדיניות הסופר־קפיטליסטית שישראל אימצה, בהובלת ממשלות הימין, נועדה להפחית את התלות הכלכלית שלה במערב — וכך לשפר את יכולת העמידה שלה בפני לחצים מדיניים בינלאומיים בנוגע לכיבוש בשטחים. כעת הוא סבור שהקמת הממשלה הימנית החדשה עלולה לסדוק את הפרדיגמה הכלכלית של נתניהו.

"אני רוצה דווקא להתחיל ביצחק רבין", פותח קרמפף. "ממשלת רבין ב־1992 הובילה את תהליך השלום, ולצדו הפרטה רדיקלית וחשיפת הכלכלה הישראלית לשוקי העולם. כוחות צעירים אז, ובראשם חיים רמון, רצו לשנות את המנגנון הכלכלי שהוביל בין השאר לתבוסה ב־1977, וזה חלק מהמניעים להחלשת ההסתדרות ולשינוי המבני של קופות החולים. אבל במקביל הממשלה הגדילה באופן משמעותי מאוד את ההשקעות החברתיות. למעשה, ממשלת רבין היתה הכי קרובה למודל הסקנדינבי, שילוב של שוק חופשי עם חשיפה לכלכלת העולם. גלובליזציה עם רשת ביטחון חברתית משמעותית. רבין הגדיל את תקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה, ובאותה תקופה גם השכר הריאלי של העובדים במגזר הציבורי עלה".

מהיכן הגיע הכסף?

"מקיצוץ בתקציב הביטחון".

אתה מתאר מהלך סופר־קפיטליסטי, לא מדינת רווחה.

"כן ולא. המהלך אז נתמך על ידי השמאל החברתי, לפחות באופן חלקי. הוא לא נעשה בניגוד לעמדותיהם של האינטלקטואלים, שביקשו לבער את השחיתות".

אז מה קרה?

"כמה שנים אחר כך הליכוד עלה לשלטון וניצל את המבנה שנוצר לטובת הפרטה ברוטלית ולא מידתית. אריק שרון ונתניהו זנחו את מדיניות הרווחה, והכוח הועבר למשרד האוצר".

הוא תמיד היה באוצר.

"אבל בתקופת רבין שר האוצר היה בייגה שוחט, שהיה בעל תפיסה שניתן להגדיר 'ממלכתית' במובן הכלכלי של המילה. הוא דגל בצעידה בשני ערוצים: ליברליזציה והפרטה, אבל עם מחשבה על השקעות חברתיות. הרעיון המנחה היה שצריך גם להחזיר. כלומר, אם אתה עושה רווחים באמצעות הפרטה ואם הכלכלה צומחת, צריך ליצור מנגנונים של חלוקה מחדש ולהעביר את פירות הצמיחה לפריפריה ולמעמד התחתון.

"היתה אז תמימות דעים בקרב הפקידות והממשלה שצריך לטפל בחוב הממשלתי על ידי הפרטה, וחלק גדול מכספי ההפרטות נועד לכסות על החוב. נתניהו בתקופת ממשלתו הראשונה, שהחלה ב־1996, המשיך בדרך הזו. הוא קצת ניסה לשנות ולכרסם בשירותי הרווחה, אבל היתה אינרציה שנוצרה ותפיסה שאמרה שעלינו לקצור את פירות השלום ולנצל את ההזדמנות לחדור לשווקים חדשים. דיברו אז, ולא רק בארץ, על כפר גלובלי. הסוציאליזם כמעט נעלם, והוחלף בתפיסה של שוק חופשי וצמיחה כדי לאפשר מדיניות רווחה".

מתי זה נפסק?

"בראשית שנות ה־2000. התחוללו אז שלושה אירועים: האינתיפאדה השנייה, קריסת בועת הדוט.קום, ואסון התאומים. הכלכלה הישראלית נכנסה למיני־מיתון, אבל יותר מזה, היא נכנסה למשבר קונספטואלי, כי תהליך השלום קרס".

ומה הקונספציה החדשה?

"ב־2003, כשר אוצר, נתניהו ביסס מודל חדש שלא דורש כלכלת שלום. היסטורית, בתקופות שבהן המדינה בקונפליקט צבאי, היא מסתגרת ולא נהנית מיציבות. נקודת הפתיחה הכלכלית שלה גרועה. נתניהו כבר לא היה יכול ליישם הסכמים דיפלומטיים שיפתחו שווקים חדשים, אז הוא פנה לכלכלות קטנות במזרח ובאפריקה, שהסכימו לרכוש מוצרים ישראליים".

באילו מדינות מדובר?

"משטרים שהם לא לגמרי דמוקרטיים או כאלה שלא בדקו בציציות שלנו, כמו הודו למשל. והן לא עשו זאת כדי לעשות לנו טובה, אלא מפני שהן היו צריכות את הטכנולוגיה, לרבות כלי נשק וכדומה. ובמקביל, נתניהו קיצץ בתקציב הרווחה של רבין".

וזה עבד. דירוג האשראי עלה, הגירעון ירד וישראל נהפכה לנס כלכלי.

"נכון, אך המחיר החברתי היה עצום. אתה בעצם מגייס את האוכלוסייה לטובת המדינה, אבל לא במובן הצבאי. אתה בא ואומר לעם 'אתם עכשיו צריכים לשאת בנטל חברתי־כלכלי כדי שהמדינה תהיה בעלת עוצמה גדולה יותר'".

כולם רוצים מדינה חזקה.

"צריך לעשות הפרדה בין עוצמתה של המדינה לבין הרווחה החברתית של אזרחיה. יש כאן טרייד־אוף. אם בשנות השבעים המדינה היתה עם חוב מאוד גדול אבל אנשים חיו טוב, היו להם דירות וחיי רווחה, אז כשנתניהו הציב את ההצלחה של המדינה בראש סדר העדיפויות הוא הפיל את הנטל על האזרחים".

ומה עם ההייטק, קטר הצמיחה שמעשיר פה אלפים ומכניס הון עתק ממסים?

"ההייטק באמת מחזק את המדינה ומוסיף הרבה מאוד דולרים, וזאת הפעם הראשונה שישראל מייצאת יותר משהיא מייבאת - אבל יש לו גם השלכות לא חיוביות".

אילו?

"ההייטק בעצם מהווה תחליף כלכלי לתהליך השלום שהיה בשנות התשעים. אם אז משכנו משקיעים על ידי התהליך עצמו, כיום אנחנו מושכים אותם על ידי כך שאנחנו מבטיחים להם רגולציה שלא תפריע להם לעשות עסקים. אנחנו משדרים שאפשר לסמוך עלינו, אנחנו מחלישים את העבודה המאורגנת, מצמצמים את תשלומי הרווחה ודוחפים אנשים לשוק".

ומה עם מצב הלחימה המתמיד, הכיבוש, המשך הבנייה בהתנחלויות, זה לא מהווה מכשול כשמבקשים לפנות לעולם?

"מה שנתניהו עשה זה בניית חומת הפרדה, לא רק פיזית אלא גם כלכלית. הוא רצה ליצור מצב שבו, מצד אחד, נמשיך לנהל את הכיבוש ונמשיך בפרויקט ההתנחלויות, ומצד שני, שתיווצר פה כלכלה גלובלית. זה הפיצול. לפני כן אף אחד לא חשב שזה אפשרי. ההנחה היתה שהכיבוש יגרור אותנו לתהום. נתניהו אמר 'לא, ניצור חומת הפרדה קונספטואלית'. זה אחד הנדבכים המרכזיים במודל שלו, שמבוסס על הפרדה בין ישראל של ההייטק לישראל הדתית, שמקדשת את הארץ ורוצה להחזיק בהתנחלויות. ישראל של תל אביב וישראל של ירושלים. ירושלים זקוקה לתל אביב כדי להתקיים, ונוצרה גדר הפרדה שתאפשר את הקיום של שתי ישראל".

המודל הזה החזיק מעמד.

"פעמים רבות הימין מבקר את נתניהו על כך שהוא לא ממהר להגיב להתגרויות מצד החיזבאללה ולא מנהל מבצעים ארוכי טווח. הוא נמנע מכל אלה כי המודל שלו לא יכול לשאת מלחמה. מלחמה תביא לקריסת ההפרדה שהוא בנה בין ישראל של הסכסוך לישראל של הגלובליזציה.

"נתניהו יוצא למבצעים מאוד קצרים וממוקדים כדי שהשווקים הבינלאומיים לא יראו בזה איום על יציבות המשטר. מה שמסיים את המלחמות זה דירוג האשראי. ברגע שדירוג האשראי יירד, המודל בקריסה. כל עוד האיזון נשמר והמערכת מייצרת הפרדה, העסקים כרגיל".

ואתה סבור שעכשיו המודל יתערער?

"הפחד הוא שירושלים תשתלט על ישראל כולה. הרכב הממשלה החדשה מוביל למצב שבו האיזון הזה מוטל בספק. קשה לדעת כיצד יגיבו השווקים הבינלאומיים, ואם הם לא יחששו שהמודל נסדק בשל הקיצוניות ובשל התפיסה שנוצרת בעולם לגבי זה שישראל פחות ופחות דמוקרטית. זה עלול להתבטא בהורדת דירוג האשראי, ועקב זאת בקריסה של מודל נתניהו. כל זה תלוי בשאלה עד כמה הוא יאפשר את התהליכים הללו ועד כמה הוא לחיץ".

‍המודל הזה מסביר גם את הפיכת הימין הקיצוני לאולטרה־קפיטליסטי?

"כשאני אומר לאנשים היום שישראל כבר לא כל כך תלויה בארצות הברית כמו בעבר, הם צוחקים עליי. נכון, אנחנו עדיין מדינת חסות של אמריקה, אך בעבר היכולת שלה להתערב בכלכלה ובפוליטיקה היתה אבסולוטית כמעט. לכן ארצות הברית היתה יותר חשובה לשמאל, שעד היום מעוניין שהיא תציל אותו. הימין לעומת זאת רואה לעתים בארצות הברית נטל. יכולת לראות את זה כבר בממשלת שמיר, בראשית שנות התשעים. הוא היה זקוק לכסף כדי לקלוט את העולים הרוסים, ורצה שהאמריקאים יתנו לו ערבויות. האמריקאים ביקשו להקפיא את ההתנחלויות ושמיר סירב - אז הוא לא קיבל את הכסף. רבין קיבל את הכסף ואז התחיל תהליך השלום. כך היה גם עם בגין, ששיתף פעולה עם האמריקאים בתהליך השלום עם מצרים. מאוד ברור שעבור הימין, התלות בארצות הברית היתה בעיה, ואילו לשמאל היא היתה נכס".

איך זה קשור לקפיטליזם הקיצוני, שהיום הימין מצדד בו?

"ב־15-10 השנים האחרונות הימין הפך כביכול לניאו־ליברלי. אני אומר 'כביכול' כי אצלנו ההגדרה של ניאו־ליברליזם לא תופסת. אין לה כל קשר למילה ליברליזם. ליברליזם זה לא רק חופש כלכלי, זה גם שמירה על חירויות הפרט, זכויות אזרח, אינדיבידואליזם. בישראל, בשונה מארצות הברית, הניאו־ליברליזם לא מבוסס על תפיסת עולם כזו. פה מדובר בתפיסה כלכלית נטו, קפיטליזם שמשרת שאיפות משיחיות".

איך?

"התפיסה הקפיטליסטית תואמת את האינטרסים של הימין מכל מיני בחינות — בראש ובראשונה כי היא הופכת את מדינת ישראל לחזקה מאוד ולפחות תלויה בארצות הברית, בעיקר אחרי גילוי הגז. הקפיטליזם כאן עבר טרנספורמציה לגיוס האוכלוסייה לטובת האינטרס הלאומי. הימין מבין את זה, והאינטרס שלו הוא לנהל את המאבק בעזרת האוכלוסייה והמעמד הבינוני החילוני".

אתה צריך לפשט לי.

"הם יעבדו בהייטק, יהפכו את ישראל לעשירה, וכך יתאפשר לעמוד בלחצים להמשיך את הכיבוש".