חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// ההייטקיסטים עוד לא מפנימים את השינוי /// באוצר ממשיכים להתכחש לצורך בשקיפות /// סמוטריץ' עושה תרגיל שקוף /// למונדיאל בקטאר תהיה לפחות השפעה חיובית אחת
מצב ההייטק
התקוממות זמנית
עולם ההייטק הישראלי מצא השבוע משהו חדש להתעצבן עליו: אמירתו של אור עופר, מנכ"ל ומייסד סימילרווב, בריאיון ל"כלכליסט", שלפיה "הכוח חוזר למעסיקים, ואלה רוצים לראות את העובדים במשרד ולא בזום". בפינות הקפה וברשתות החברתיות כולם רטנו, מ"עכשיו אני יודע איפה לא אעבוד" עד "עופר לא מאמין לעובדים שלו". דווקא התגובות האלה מוכיחות שיש צדק בדבריו: העבודה מהבית נוחה לכולם, מצמצמת את הפקקים, מאפשרת לשלב עובדים מהפריפריה וגם תורמת לפריון אצל חלק מהעובדים. אבל העובדה היא שאחרים נעלמים באמצע היום (גם אם הם משלימים את העבודה אחר כך), ושהנוהל הזה פוגע באינטראקציה בין העובדים, שנחוצה כדי לעשות יותר מהשוטף ההכרחי. בלעדיה קשה להוליד פריצות דרך, המצאות גדולות, צוותים חדשניים. ובסופו של יום, לנוכח הפיטורים המתמשכים, השוק אכן מתחיל לחזור למעסיקים, והעובדים ש"יודעים איפה לא נעבוד" עלולים למצוא את עצמם, מהר מאוד, מסכימים לעבוד בכל חברה שתגייס. כשזה יקרה, יתברר שעופר פשוט היה הראשון שצעק "המלך הוא עירום", או לפחות חצי עירום — היברידי.
/// סופי שולמן
אגף התקציבים
די לשחק בונקר
ה"נומרטור" — "תוכנית תקציב תלת־שנתית" בשמה הרשמי — הוא אחת ההמצאות החשובות של אגף התקציבים שבמשרד האוצר, כי הוא מכריח את הממשלה לשמור על איזון תקציבי גם בטווח הארוך, ולא לקבל על עצמה התחייבויות עתידיות בלי חשבון. אך דו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע חשף כשלים בניהול הכלי הזה. מתברר כי בדומה לזירות אחרות שבהן פועל אגף תקציבים, גם בניהול הנומרטור הוא מתנהל בשקיפות חלקית בלבד, וללא התייעצות עם גורמי מקצוע אחרים. ההתנהלות הזו מביאה לטעויות חוזרות ונשנות ולצורך בעריכת קיצוצים בלתי צפויים, ובעיקר מעניקה כוח רב מאוד לאגף החזק בניהול כלכלת ישראל, ששומר את תמונת התקציב המדויקת קרוב לחזה שלו, ללא מנגנוני בקרה חיצוניים. לאגף התקציבים יש זכויות רבות בהתנהלות הפיסקלית הממושמעת של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, אבל כמו כל גורם ממשלתי גם הוא צריך פיקוח, פתיחות, שקיפות והתייעצות עם עוד גורמי מקצוע. כוחו לא ייפגע מזה, להפך.
/// שלמה טייטלבאום
צילומים: רויטרס
סמוטריץ'
סיבוב על מלא
לרשימת האיומים על מדינת ישראל צירף השבוע בצלאל סמוטריץ' את ארגוני זכויות האדם, שמכנסים יחד שלושה איומים אחרים: התקשורת, מערכת המשפט וכמובן השמאל הבוגדני. הם הרי משתמשים בתקשורת ומפעילים את מערכת המשפט לטובת זכויות האדם של הפלסטינים והעובדים הזרים. האמת היא שכל חובב היסטוריה מתחיל, או חובב כתביו של מקיאוולי, יודע לזהות מתי מאחורי אזהרה יש איום אמיתי - ומתי מדובר בטכניקה שמסובבת את הדברים, כשהאיום עצמו ממציא איומים אחרים והופך את האמת לשקר, את האור לצל ואת הצל לבצלאל. במדינה מתוקנת ארגוני זכויות האדם הם הפתרון וסמוטריץ' הוא הבעיה.
/// משה גורלי
המונדיאל
קצת אהבה לא תזיק
בכמה מהמשחקים בימים הראשונים של המונדיאל, השבוע, ניכר ביציעים יתרון ברור לאוהדים של נבחרות ערביות, שנכנסו לאוטו ופשוט נסעו לגביע העולמי. ארגנטינה הרגישה אותם היטב במשחק מול סעודיה, למשל, דנמרק הרגישה אותם מול תוניסיה. לא בטוח ששחקני שתי הנבחרות היו מוכנים לכך. יש הרבה סיבות טובות להתקומם על המונדיאל בקטאר, השחיתות של פיפ"א אכן ניצחה, אבל אפשר למצוא לפחות דבר טוב אחד שכנראה ייצא מהטורניר הפעם: הוא מתקיים במזרח התיכון, אזור שבו גרים יותר מ־400 מיליון בני אדם. האירוע הזה יגדיל את האינטגרציה של קהל הספורט המקומי בספורט העולמי, וזה יכול לעשות רק טוב לכולם, הרבה מעבר לכדורגל. הקסם הגדול של המונדיאל נעוץ בעובדה שהוא ממש מכריח אנשים מכל העולם להודות שיש להם לפחות דבר אחד משותף, וכך קשה הרבה יותר לשנוא אחרים. אפילו לישראלים.
/// ציפי שמילוביץ
צילום: אי.פי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
ציוץ הוא טבעי, אבל לא הרמוני
בטלטלה שעוברת על טוויטר בשבועות האחרונים, עם חשש אמיתי מקריסתה של הרשת החברתית הקצרנית והעוקצנית מכולן, כדאי לחזור אל הלב שלה, הציוץ. אדריכלי טוויטר דמיינו לעצמם מיליוני אנשים שהם ציפורים סקרניות, מצייצים לאוויר הרשת כל מה שעולה בדעתם ומרכיבים יחד פרלמנט בינלאומי, כזה שיוצר הרמוניה, לא קקופוניה. ממש מקהלה עליזה, עם תווים או בלי תווים (ובעצם עד 240 תווים), אח, איזו מנגינה. בעולם האידאלי הזה, ציוץ הוא הדבר הכי טבעי שיש, ממש אינסטינקט בסיסי, קמאי, טהור, ומתוק.
החזון הזה כמובן התרסק הרבה לפני אילון מאסק. ראינו בטוויטר בעיקר קילר אינסטינקט, כוח חייתי, רומס, מסית, מלא שנאה. שום הרמוניה, רק אינספור חסימות הדדיות ודיווחים צולבים. דונלד טראמפ היה מהדוגמאות הקיצוניות לעניין, עד שאפילו חברת טוויטר עצמה, כמו הברוש, נאלצה להכריז: "לכו לישון, כבר מאוחר, כואב לי כבר הראש". טראמפ סולק, מאסק מחזיר אותו, אבל זה כמעט חסר משמעות. הקללות, השקרים והסכנות שם כל הזמן, יותר או פחות. מאסק מחולל כרגע ניסוי עסקי מוזר מאוד שסופו ומחירו אינם ברורים, אבל גם בלעדיו טוויטר היא כולה ניסוי אנושי רחב בתקשורת, קשרים וניהול מחלוקות. ובניסויים כאלה אנחנו תמיד יוצאים רע, כמו המורות של פעם שהיו נוזפות בתלמידים "אני לא רוצה לשמוע עוד ציוץ אחד!", איום שמעולם לא עבד. הרי לא באמת אפשר לכבות את הרעש. להתבטא, לקשקש, וגם לריב, זה טבעי כמו לצייץ. אדריכלי טוויטר בכל זאת כמעט צדקו.
