ש

ריקת הפתיחה למונדיאל בקטאר, שתושמע ביום ראשון (20 בנובמבר), תאפשר לאמירות הזעירה לארח את העולם — למרות השחיתות המתועדת והשקרים האינסופיים, למרות יחס המשטר הקטארי למיעוט הלהט"בי, למרות העיוות שיצרו בלוח השנה של הכדורגל לכמה שנים, ולמרות אלפי פועלים שנהרגו בהכנות לאירוח הטורניר. ובעיקר, למרות העובדה שמדובר במדינה טוטליטרית, שבה כוחו של השליט כמעט אינו מוגבל.

המונדיאל הזה עלה לקטאר המון כסף. על פי חלק מההערכות, בתוכנית של בית המלוכה המקומי ל־2030 — שהמונדיאל הוא עוגן מרכזי בה — הושקעו יותר מ־220 מיליארד דולר. חלק ניכר מהכסף הזה הושקע בשיווק ותדמית. זו עדיין מוכתמת, אבל האם המשמעות היא שהממון שהושקע בה ירד לטמיון? בהחלט לא: עצם אירוח המונדיאל הופך את ההשקעה העצומה למשתלמת. קוראים לזה "ספורט־וושינג" — צחצוח התדמית באמצעות אירועי ספורט.

בשנים האחרונות הושמעו לא מעט קולות הגורסים שאירועי ספורט גדולים יסייעו לפתוח מדינות סגורות לתפיסות מערביות ליברליות, ויקדמו ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם. אבל מחקר של אוניברסיטת קופנהגן ואוניברסיטת קרנגי מלון מראה שאירועי ספורט במדינות אוטוקרטיות רק מחזקים את המשטר ומובילים לגלי דיכוי. לפי ד"ר אדם שארפף, מכותבי המחקר ומרצה למדע המדינה, אירועים ספורטיביים גדולים מסייעים לדיקטטורות המארחות אותם בקידום האג'נדה שלהן: הם מסייעים לשליטיהן לתפוס "עושי צרות" (קרי, אופוזיציונרים ויריבים פוליטיים), ותכופות גם לקדם עסקאות שנועדו לחזק את משטרם.

אחד המקרים שבהם התמקד המחקר הוא זה של מונדיאל 1978, שאירחה החונטה הצבאית ששלטה אז בארגנטינה, ושאחראית למעשי זוועה רבים. לפי הניתוח שביצעו החוקרים, מהלכי הדיכוי שהובילה החונטה הזו התבצעו בשלושה שלבים: לפני המונדיאל, במהלכו ואחריו. "שבועות לפני שריקת הפתיחה, המשטר הארגנטיני יצא למבצע רחב היקף של חטיפת מתנגדי המשטר ורצח שיטתי שלהם", מסביר שארפף. "בזמן המונדיאל עצמו המהלך המשיך תחת כסות העניין שעוררו המשחקים, וכשהעיתונאים הזרים עזבו נפתח סבב נוסף של אלימות משטרית".

המחקר קובע כי דיקטטורות שמארחות אירועי ספורט "מבצעות חישובי עלות־תועלת מקפיאי דם". הדוגמה הבולטת ביותר שמובאת לכך היא זו של אולימפיאדת ברלין, שנערכה בגרמניה הנאצית ב־1936: היטלר כלל לא רצה לארח את האירוע, אבל גבלס, שר התעמולה שלו, שכנע אותו שהאולימפיאדה תרדים את העולם באשר לכוונותיה של גרמניה ותקנה למשטר זמן. לקראת המשחקים הועלמו הצוענים מברלין ב"מבצע ניקוי", שלטים נגד יהודים הוסרו, ותקנה מיוחדת פטרה מבקרים זרים מהחוקים נגד הומואים. האורחים השתכנעו: "המשחקים החזירו את הגרמנים לחיק האומות, והפכו אותם לאנושיים יותר", קבע ה"ניו יורק טיימס". אלא שבמקביל למשחקים נבנה בסמוך לברלין מחנה הריכוז זקסנהאוזן, ויובאו כמויות אדירות של פלדה לתעשייה הצבאית. שלוש שנים מאוחר יותר פרצה מלחמת העולם השנייה.

תבנית דומה, מוכיח המחקר, מופיעה בשלל אירועי ספורט גדולים, למשל ב"ראמבל אין דה ג'ונגל", קרב האגרוף בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן, שאירחה זאיר של הדיקטטור מובוטו סֵסֵה סֵקוֹ ב־1974, או באולימפיאדת בייג'ינג ב־2008. "מאז סוף המלחמה הקרה, מספר האירועים הספורטיביים הגדולים שנערכו במדינות אוטוקרטיות צמח פי ארבעה", מציין שארפף.

דיקטטורות, טוענים החוקרים, מכבסות את תדמיתן לא רק באמצעות ארגוני הספורט העולמי, אלא גם בעזרת קבוצות מערביות. קחו למשל את אבו דאבי, שבה מתנגדי משטר נחטפים ומעונים ללא משפט. משפחת המלוכה של אבו דאבי היא בעליה של קבוצת הכדורגל הבריטית מנצ'סטר סיטי, שבדירקטוריון שלה מכהן פלוני סימון פירס, המועסק במקביל גם על ידי הממשל באבו דאבי. בשרשור טוויטר טוען פעיל זכויות האדם ניקולאס מקגיהאן שפירס נשכר לסייע בטיהור שמה של אבו דאבי: תמורת שכר נאה הוא נדרש להדוף האשמות כלפיה ולשנות את השיח באמצעות ניצול השליטה במנצ'סטר סיטי — למשל על ידי הגשת הצעת ענק על שחקן של קבוצה יריבה, או טפילת אשמת קסנופוביה על יורגן קלופ, מאמנה של ליברפול. תפקידים דומים משרתות גם פריז סן ז'רמן שבבעלות קטאר, וניוקאסל שבבעלות ערב הסעודית.

למהלכי דיפלומטיה רכה מעין אלו יש רקורד מוצלח. ב־2002, ממשלת תאילנד השיקה תוכנית של "דיפלומטיה קולינרית", שבמסגרתה הושקע כסף רב בהלוואות ומענקים ליזמים בתאילנד וברחבי העולם כדי שאלו יקימו מסעדות תאילנדיות, וכך יסייעו "לפתח ולשמר הכרה בינלאומית". אם ב־2003 היו כ־5,000 מסעדות תאילנדיות ברחבי העולם, ב־2011 כבר היו 10,000, וכיום יש יותר מ־15 אלף. העולם אוהב אוכל תאילנדי, ולכן רואה את תאילנד באור חיובי — אף שמדובר במדינה מוכת שחיתות והפיכות צבאיות.

מדינות אוטוקרטיות ברחבי העולם משתמשות בדיפלומטיית ספורט כדי לטשטש את הפשעים שלהן. אנחנו חייבים לזכור את זה במשך כל המונדיאל בקטאר, ובכל פעם שאנחנו צופים במשחק של פריז סן ז'רמן, ניוקאסל או מנצ'סטר סיטי.