מ

פתה מאוד למסגר את ההודעה על העמדתה למכירה השבוע של ליברפול, אחת מקבוצות הפאר של ליגת העל האנגלית על גלגוליה ושיאנית האליפויות בה, בכותרת צבעונית וצעקנית בנוסח מדורי הספורט. האמת היא שמה שמפתיע בסיפור הזה הוא לא המכירה עצמה, אלא תג המחיר המדהים שהוצמד למועדון: חברת ההשקעות האמריקאית FSG, בעליה של ליברפול, מתכוונת למכור את המועדון או נתח ממנו לפי שווי של כ־4.5 מיליארד ליש"ט — פי 12 מהמחיר שבו רכשה אותו (350 מיליון ליש"ט) לפני 12 שנה, והמחיר הגבוה ביותר לקבוצת ספורט בכל הזמנים.

עסקת הענק הזו, והתשואה הפנטסטית שהיא מגלמת, היא המייצגת העדכנית ביותר של השינויים העצומים, הטקטוניים ממש, שעובר הכדורגל האירופי. ב־160 השנים שעברו מאז נולד באנגליה, הכדורגל המודרני צימח שורשים עמוקים בכל אירופה — רוב הזמן בשכבות הנמוכות של החברה, אבל בעשורים האחרונים, במהלך מכוון שניווטו המועדונים האירופיים, הוא כבש את מעמד הביניים והפך לספורט הפופולרי בעולם. המהפך הזה הפך את כר הדשא לזירת התגוששות בין כמה מהכוחות האדירים בעולם: נסיכויות נפט, אוליגרכים רוסים, מיליארדרים סינים, קרנות אמריקאיות, ענקיות הייטק, פיפ"א ואופ"א — לכולם יש בכדורגל אינטרסים גדולים מהמשחק עצמו, וכולם מזרימים אליו סכומים דמיוניים. כעת, הטלטלה שאוחזת בענף מאיימת לקרוע אותו מבפנים: הפערים בין הקבוצות ובין הליגות הופכים בלתי ניתנים לגישור, ותהליכים כמו הפיכת הפרמייר ליג האנגלית למקבילה של ה־NBA האמריקאית, יצירת סופר־ליג אירופית שתתחרה בה, איחוד של כמה ליגות לאומיות וקריסה של ליגות קטנות — כל אלה נראים בלתי נמנעים. "הכדורגל האירופי חולה ומאבד את ההובלה העולמית", אמר לאחרונה פלורנטינו פרס, נשיא ריאל מדריד. "כנראה עושים בו משהו ממש רע".

המקום שבו רעש האדמה הזה מורגש במלוא עוזו הוא הפרמייר ליג, ליגת העל האנגלית. ולמרות תג המחיר של ליברפול, הקבוצה שמשקפת אותו יותר מכל היא יריבתה הגדולה ואלופת הליגה מנצ'סטר סיטי, שבעליה והמממנת שלה היא אמירוּת אבו דאבי. את מה שהבעלות האמירותית חוללה לסיטי, ולליגה בכלל, תיאר בחודש שעבר דווקא מאמן ליברפול, יורגן קלופ, כאשר לפני משחק בין שתי הקבוצות נשאל מדוע סיטי דורסת את הליגה בעוד ליברפול שוקעת במשבר. "סיטי לא יאהבו את התשובה שלי, אבל כולם יודעים שאיש לא יכול להתחרות איתם", ענה קלופ במרירות כנה. "יש להם הקבוצה הטובה בעולם, ועכשיו הם הוסיפו לזה את ארלינג הולאנד, החלוץ הטוב בשוק — בלי לחשוב כמה הוא יעלה, פשוט כי הם יכולים להוציא כמה שהם רוצים. אז מה ליברפול כבר יכולה לעשות? שלושה מועדונים בעולם יכולים לעשות מה שבא להם, מבחינה פיננסית (סיטי, פריז סן ז'רמן שבבעלות קטאר, וניוקאסל שבבעלות ערב הסעודית, א"ד). על ניוקאסל אומרים עכשיו ש'אין להם תקרה', וזה נכון. אנחנו, לעומת זאת, צריכים לשקול היטב מה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו. ואז אתה מתחרה מול קבוצות כאלה, ואין לך מה לעשות נגדן".

ברנד רייכארט, מנכ"ל A22 שבונה את הסופר־ליג: "הכדורגל האירופי מאבד את מעמדו המוביל. הדומיננטיות של המועדונים האנגליים יוצרת צורך דחוף בתחרות חדשה. רוב המועדונים מסכימים שאסור להמשיך בדרך הנוכחית"

מקור: דלויט, אופ"א

הפערים בתוך הליגות מתרחבים

מנצ'סטר סיטי וכל השאר

הפער שקלופ מדבר עליו אכן עצום. שווייה של FSG, בעלת ליברפול (וקבוצות ספורט נוספות), הוא כ־5 מיליארד ליש"ט; הונו של בעל המניות העיקרי בחברה, ג'ון הנרי, מוערך ב־2.5 מיליארד ליש"ט. מנצ'סטר סיטי מצויה בבעלות CFG, חברה שהוקמה ונשלטת בידי קרן ההשקעות ADUG מאבו דאבי, ששווייה כ־3 מיליארד ליש"ט.

אבל, ופה האבל הגדול, בעלי ADUG הוא המולטי־מיליארדר שייח' מנצור בִּן־זַאיֵד אל־נַהְיָאן, אחיו של נשיא האמירויות — וממסמכים שהודלפו השנה לעיתון "דר שפיגל" עולה שהממשל באבו דאבי הוא ששולט ב־ADUG, ובעקיפין בסיטי. שייח' מנצור הוא גם דירקטור ברשות ההשקעות של אבו דאבי, ADIA — שנמצאת (כמו אבו דאבי כולה) בשליטת משפחת אל־נהיאן, ומנהלת נכסים בשווי 600 מיליארד ליש"ט. במילים אחרות, בעליה האמיתי של ליברפול לא שווה אפילו 1% מבעליה האמיתיים של מנצ'סטר סיטי. השימוש במונח "הבעלים האמיתיים" קריטי כאן, כי השימוש בפירמידה של חברות נועד לעקוף את תקינת הפייר פליי הפיננסי, שאופ"א הנהיגה ב־2011 כדי לבלום השקעות חיצוניות מוגזמות בכדורגל האירופי. תרגילים דומים נעשו גם בניוקאסל, שבה שולטת קרן סעודית ששווה כ־600 מיליארד ליש"ט; ובליגה הצרפתית בפריז סן ז'רמן, שהקרן הקטארית השולטת בה שווה יותר מ־450 מיליארד ליש"ט.

כשהתקינה מחוררת, והפרת החוקים לא פוגעת בבעלים, זה שווה המון נקודות לקבוצה — ומרחיב את הפערים בתוך הליגה לממדים בלתי אפשריים. איך זה מתבטא על המגרש? למשל, כפי שציין קלופ, באמצעות רכישת הולאנד, כנראה החלוץ הטוב בעולם לעשור הקרוב. רשמית, סיטי רכשה אותו מדורטמונד במחיר מציאה, 51 מיליון ליש"ט, אבל זה רק בזכות סעיף שחרור נמוך שסוכנו לשעבר כלל בחוזה מול דורטמונד. עבור הסעיף הזה הסוכן קיבל מסיטי עמלה בסך 35 מיליון ליש"ט, ואביו של הולאנד קיבל עמלה בסך 25 מיליון ליש"ט — כלומר, סיטי שילמה תמורת הולאנד לפחות 111 מיליון ליש"ט. ואפילו זה אינו הכסף הגדול, כי בחמש השנים הקרובות היא תשלם להולאנד עצמו 220 מיליון ליש"ט, על פי דיווחים. במילים אחרות, עלותו בפועל תהיה לפחות 330 מיליון ליש"ט — סכום חסר תקדים אפילו בפרמייר ליג, הליגה העשירה בעולם, אבל כסף קטן לארגון ששווה 600 מיליארד ליש"ט.

ליברפול, בניסיון בלתי אפשרי לרדוף אחרי סיטי, רכשה מבנפיקה את החלוץ המבטיח דרווין נונייס בסכום שיכול להגיע ל־85 מיליון ליש"ט, עם תוספת עמלה צנועה של עד 10% לסוכנים ומתווכים. שכרו של נונייס הוא כ־140 אלף ליש"ט בשבוע; זה נשמע הרבה, עד שנזכרים שתמורת אותו שבוע הולאנד יקבל פי שישה (850 אלף ליש"ט). ובניגוד לסיטי, כדי להשלים את העסקה הזו ליברפול נאלצה למכור שחקנים — בין השאר את סאדיו מאנה, אחד מגיבוריה בשנים האחרונות. כדי לבנות את עתידה, היא מכרה את ההווה.

במשך חמש שנים ניצלה ליברפול את ההכנסות שייצרה (מזכויות שידור, מכירת כרטיסים וחסויות) כדי להתמודד מול סיטי. היא עשתה זאת באמצעות ניהול חכם, זיהוי מציאות בשוק העברות השחקנים, פיתוח האצטדיון וחיזוק מערך החסויות. אבל מול הארנק האינסופי של סיטי, זה פשוט לא מספיק: ליברפול צריכה להיבנות מחדש, וקשה לעשות את זה כשיש תקרה של פייר פליי פיננסי ושווי צנוע יחסית לבעלים.

הפער המתרחב בליגה האנגלית הוא מקרה הקיצון, אבל תהליכים דומים מתרחשים כעת בכל הליגות הבכירות באירופה. ובשנים האחרונות נדמה שהקרעים האלה עומדים לחולל פיצול דרמטי בכדורגל האירופי. במרכז הסערה הזו עומדת תוכנית הסופר־ליג: ליגה סגורה (כלומר לא יהיה אפשר לעלות אליה), שבה ישחקו רק מועדוני הפאר הגדולים באירופה, ושתפעל בנפרד מליגת האלופות של אופ"א והליגות האחרות. הקמת הליגה הזו הוכרזה בקול תרועה באפריל אשתקד, אבל הקונספט קרס בתוך 48 שעות לנוכח מחאה גורפת — בעיקר של אוהדי הכדורגל באנגליה, שלא רצו לראות את פירמידת הכדורגל שלהם, שקיימת מאז 1888, מתפרקת בגלל תאוות בצע.

בלי הקבוצות האנגליות (שנטשו את הסופר־ליג), הגרמניות (שהתנגדו להקמתה), ופריז סן ז'רמן (שמנהליה ניסו להתקרב לאופ"א על ידי יצירת אופוזיציה לסופר־ליג), הסופר־ליג נותרה רק עם כמה קבוצות ספרדיות ואיטלקיות. זה נראה כמו סוף היוזמה, אבל היא עדיין חיה ובועטת, וריאל מדריד, ברצלונה ויובנטוס עדיין דוחפות להקמתה. הקבוצות פנו לבית המשפט האירופי לסכסוכים עסקיים — אותו בית משפט שב־1995 כבר חולל מהפכה בכדורגל האירופי, בפרשת ז'אן־מארק בוסמן — וביקשו להכריז על אופ"א מונופול אגרסיבי, באופן שיאפשר למועדונים להקים תחרות פאן־אירופית מתחרה לליגת האלופות, או יאסור על אופ"א לנהל את ליגת האלופות ולתפקד כרגולטור. וההכרעה בעניין זה, שצפויה להתקבל כבר בחודשים הקרובים, מאיימת לטלטל את הענף עוד יותר.

אולי הנס, לשעבר יו"ר באיירן מינכן: "אם לא יבוטל החוק הגרמני שקובע שהאוהדים צריכים להחזיק יותר מחצי ממניות המועדון, המשקיעים לא יגיעו, ולא נוכל להתחרות מול מדינות שבהן הכדורגל מתודלק בכסף ערבי או אמריקאי"

הפרמייר ליג דורסת את הליגות

ה־NBA של הכדורגל

אבל גם אם פרויקט הסופר־ליג לא יתרומם, הכדורגל האירופי נקרע לא רק בתוך הליגות, אלא גם ביניהן, כשהפרמייר ליג הולכת ומתרחקת מכל השאר. אחת הסיבות לכך שהאנגליות נטשו את הסופר־ליג היא שאין להן צורך בה: אף שכספי הנפט מהמפרץ הורסים את התחרותיות האנגלית, מצבה של הפרמייר ליג הוא הטוב בין אלו של כל הליגות בעולם. אפילו הצניחה בכלכלת בריטניה לא משפיעה על נסיקתה המתמשכת של הליגה, במידה רבה מפני שחצי מהקבוצות מצויות בבעלות משקיעים אמריקאים, שמתמחים בהשקעות בספורט, ושממצים את הפוטנציאל המסחרי של הליגה.

השימוש במונח "ה־NBA של הכדורגל" בתיאור הפרמייר ליג הולך ומתרחב בימים אלה, ומשקף תפיסה שלפיה בענף יש ליגה אחת שניצבת מעל כל האחרות באופן חד־משמעי. את התגבשות המעמד הזה אפשר לראות בשוק העברות השחקנים: אם בעשור האחרון, רשימת הקבוצות שהוציאו את הסכומים הגבוהים ביותר על רכש כללה חמש קבוצות אנגליות, השנה האנגליות תופסות כבר שישה מעשרת המקומות המובילים — והצפי לעשור הקרוב הוא שהן יתבססו בשמונה מתוך העשרה. וכשבוחנים את ההוצאות נטו בשוק ההעברות (כלומר בניכוי ההכנסות), רואים שבעשור האחרון הפרמייר ליג השקיעה ברכש 9.5 מיליארד יורו נטו, לעומת 1.38 בסרייה A האיטלקית, ופחות מ־0.8 מיליארד בלה ליגה הספרדית ובבונדסליגה הגרמנית.

הסכום העצום שהאנגליות הפנו לרכש שחקנים אינו בזבוז כסף, אלא השקעה בגיוס כישרונות. רכישת שחקנים בינלאומיים מגבירה את העניין הגלובלי בפרמייר ליג, שעקב כך שואבת את רוב הכספים מזכויות שידור בינלאומיות. רוב הקבוצות האחרות באירופה לא יכולות לבצע השקעות כאלו, או לשמר את השחקנים המוכשרים ביותר שלהן למשך זמן. בארבע הליגות הגדולות שאינן הפרמייר ליג יש רק קבוצה אחת או שתיים שמרשות לעצמן להשקיע סכומים משמעותיים ברכש, ולשמר סגל ברמות הגבוהות ביותר.

באופ"א וב־ECA, ארגון המועדונים האירופיים הגדולים, ניסו ומנסים לשנות את אופן חלוקת הכספים מאופ"א כדי שיהיה אפשר להעביר יותר כסף מליגת האלופות לקבוצות הגדולות באירופה. זה טוב, אבל גם אז, קריסטל פאלאס, וולבס או פולהאם יוכלו להציע לשחקן חוזה גדול יותר לעומת כל קבוצה אחרת בעולם, למעט הגדולות באמת בספרד, איטליה וגרמניה. לכן גם ראינו שחקנים כמו מנור סולומון מוותרים על הצעות מקבוצות בליגת האלופות לטובת קבוצת פרמייר ליג (במקרה שלו, פולהאם): כלכלית, עדיף לשחק על מקום במרכז הטבלה האנגלית מאשר להתחרות בשלב הבתים של ליגת האלופות. עבור קבוצות אירופיות, ליגת האלופות היא מנוע הכנסות משמעותי, אבל לקבוצות פרמייר ליג היא מייצרת סכומים שהם בגדר בונוסים נחמדים ותו לא.

"אנחנו מקבלים 33 מיליון יורו מהטלוויזיה, וצריכים לתת 3 מיליון יורו לסרייה B", אמר לאחרונה אדריאנו גליאני, המנג'ר של מונצה, העולה החדשה לסרייה A. "לשם השוואה, קבוצה שעולה לליגה האנגלית מקבלת מינימום של 160 מיליון יורו. איך אפשר בכלל להתחרות בזה? צריך ברקזיט גם בכדורגל: להקים סופר־ליג בלי האנגליות".

את מה שגליאני אמר חזה פרופ' סטפן שימאנסקי, מומחה לעסקי ספורט מאוניברסיטת מישיגן, עוד ב־2016. "כבר מאמצע שנות ה־2000 היה ברור שהמועדונים באנגליה מרוויחים הרבה יותר כסף מזכויות שידור, ושאין להם תמריץ לשתף פעולה בהקמת הסופר־ליג", הוא אמר אז בריאיון ל"כלכליסט". "מבחינה כלכלית, לקבוצה כדאי יותר להצליח באנגליה מאשר באירופה. זה מסוכן מאוד עבור הליגות האחרות. אם הייתי הליגה הספרדית, הגרמנית או האיטלקית, המטרה העיקרית שלי היתה לעצור את הפרמייר ליג. ייתכן שכבר מאוחר מדי לכך".

לקבוצות אירופיות ליגת האלופות היא מנוע הכנסות חשוב, אבל ביחס לכסף המתגלגל בפרמייר ליג היא מייצרת סכומים צנועים. שחקנים רבים מוותרים על הצעות מקבוצות בליגת האלופות לטובת קבוצות פרמייר ליג אפרוריות

הליגות מחפשות משקיעים

גרמניה נפתחת, ספרד מוכרת

ובאמת, בליגות הבכירות הלא־אנגליות רואים את הפרמייר ליג הולכת ומתרחקת, ומחפשים נואשות פתרון שיסייע לכל השאר לצמצם את הפער. אפשרות אחת שנדונה היא איחוד של שאר ארבע הליגות הבכירות (הגרמנית, הצרפתית, הספרדית והאיטלקית). לפי שעה, הסיכוי שאיחוד כזה אכן יתממש נראה אפסי — אבל כל עוד המגמה הנוכחית תמשיך, זה עשוי להיות הפתרון היחיד שיאפשר לקבוצה כמו סביליה, שמשחקת בליגת האלופות, להשקיע בעצמה כמו נוטינגהאם פורסט, קבוצת התחתית של הפרמייר ליג.

בינתיים, כל עוד איחוד כזה נותר בגדר חלום, עושה כל ליגה את מה שביכולתה כדי לדלוק אחרי הפרמייר ליג. בבונדסליגה הגרמנית, למשל, מהרהרים בקול על ביטולה של רגולציית "1+50", שכיום קובעת שיותר מחצי ממניותיו של כל מועדון חייבות להישאר בידי האוהדים. הרגולציה הזו הובילה לכך שרק קבוצות מעטות בליגה זכו להשקעה מתאגידים גרמניים (למשל וולפסבורג שבבעלות פולקסווגן, או לברקוזן שבבעלות באייר). רבים מהמועדונים בגרמניה טוענים, בצדק, שהרגולציה מותירה את הבונדסליגה בעמדת נחיתות מול הליגות האחרות. "בטווח הארוך, אם חוק ה־1+50 לא יבוטל, לא נוכל להתחרות", אמר לאחרונה אולי הנס, לשעבר יו"ר באיירן מינכן. "יש פער גדול בין הכדורגל בגרמניה, צרפת או איטליה לבין מדינות שבהן הכדורגל מתודלק בכסף ערבי או אמריקאי". עם זאת, ישנם לא מעט קולות שקוראים לשמר את רגולציית "1+50", כיוון שהיא קושרת בין המועדון לבין אוהדיו, כך שקשה להאמין שהיא תבוטל.

בספרד מצאו דרך אחרת להביא משקיעים: באוגוסט 2021 נמכרו 10% ממינהלת הליגה הספרדית לקרן ההשקעות הלוקסמבורגית CVC, שמנהלת הון ונכסים בהיקף 111 מיליארד דולר. העסקה התבצעה תמורת 2.7 מיליארד יורו, ש־90% מהם יועברו לקבוצות. כדי לקבל את התקציבים הללו, כל קבוצה נדרשה לחתום בנפרד על חוזה נוסף מול CVC.

"CVC היא שותפה אסטרטגית שלנו", מסביר חוזה גֵרה אלווארז, בכיר במינהלת הליגה הספרדית שאחראי לפיננסים של ליגת הכדורגל השנייה בגודלה בעולם, בשיחה ל"מוסף כלכליסט". "המועדונים בספרד פועלים תחת רגולציה פיננסית נוקשה, שלא מאפשרת להם להפסיד כסף (חריגה מאיזון פיננסי נענשת בהגבלות שכר בעונה שאחרי, א"ד), כך שמצבם הכספי טוב גם אחרי הקורונה. עכשיו, בזכות CVC, יהיה לנו יותר כסף להשקיע בצמיחה".

תמורת הכסף שיקבלו מעסקת CVC, הקבוצות הספרדיות יידרשו להציג אסטרטגיות צמיחה. מתוך הסכומים שיועברו להן, 70% יושקעו בתחומים כמו דיגיטציה, מיתוג, טכנולוגיה ותשתיות; 15% יושקעו בשחקנים; ויתר ה־15% יוקצו להחזרי חובות. לפי נתוני הליגה, כ־40% מהכספים שהועברו כבר הושקעו בפרויקטים לעידוד הצמיחה: ריאל סוסידאד, למשל, השקיעה בחיזוק הנוכחות הבינלאומית של המותג שלה; עשרה מועדונים השקיעו בשיפור האצטדיונים שלהם; שבעה אחרים השקיעו בשיפור מתקני הספורט והאקדמיות שלהם. "כל השקעה בצמיחה טובה", אומר אלווארז. "אנחנו עובדים צמוד עם כל המועדונים ומנטרים את התוכניות שלהם לפי מדדי הצלחה".

ועדיין, הפרמייר ליג הרבה יותר גדולה ומכניסה.

"המודל של הפרמייר ליג לא יכול לרוץ לזמן רב בספרד. המשקיעים בפרמייר ליג נכנסו אליה כי ההכנסות שם גדולות, אבל הליגה הספרדית לא מכניסה כל כך הרבה כסף, כך שהיא פחות אטרקטיבית. בעיניי, זה לא נכון להשקיע כסף בשוק ההעברות כשאתה מפסיד בחמש השנים האחרונות, כפי שקורה בפרמייר ליג (שם הבעלים מכסים את הפסדי הקבוצות, ואת הרווח הגדול על ההשקעה עושים בדרך כלל ממכירת הקבוצה, א"ד). זה לא טוב לכדורגל בכלל, ובטח שלא לכדורגל הספרדי. מועדוני ספורט צריכים להיות ברי־קיימא".

מה CVC תוסיף לליגה?

"היא צברה ניסיון בעולם הספורט עם נכסים כמו פורמולה 1 ומוטו־GP, והמומחיות שלה תסייע לשפר את מצבה הפיננסי של הליגה. היא לא תקבל דיבידנד קבוע, או ערבויות שהיא תקבל את הכסף בכלל, לכן יש לה אינטרס להגדיל את הכנסות הליגה, ולא רק לשאוב ממנה כסף. CVC לקחה סיכון איתנו. אם נאבד חוזה גדול, היא תאבד כסף. וכבעלת מניות היא רשאית לדון בשינויים מהותיים בליגה, למשל בהקטנתה".

לא כולם בליגה אוהבים את ההסכם איתה. ריאל מדריד וברצלונה, למשל, סירבו לחתום עליו, כנראה מפני שהוא לא יאפשר להן להצטרף לסופר־ליג, והן רוצות לשמור על האופציה הזו פתוחה.

"יחד עם התאחדות הכדורגל הספרדית הן גם מנהלות מאבק משפטי נגד ההסכם. בעיניי זו עמדה פוליטית, לא עסקית: מדובר במאבק שליטה בין התאחדות הכדורגל למינהלת הליגה. אבל לנו כבר יש 42 מועדונים שפועלים תחת ההסכם עם CVC, ומצטרפים אליו גם מועדונים חדשים שעלו לשתי הליגות הבכירות".

CVC אינה הקרן היחידה שמשקיעה בכדורגל. בשנים האחרונות נכנסות לענף עוד ועוד קרנות.

"כן, הקרנות רואות שיש הרבה כסף בספורט, כתעשיית בידור, והן משקיעות המון כדי שהעסק הזה יגדל. עכשיו CVC רוצה להגיע לסיכומים דומים בצרפת ובאיטליה".

שופכים כסף על המדורה

ענקיות ההייטק מזהות הזדמנות

מה שיהפוך את שוק הכדורגל האירופי, שהולך ומתלהט ממילא, לנפיץ לחלוטין, הוא העובדה שלמרות כל האתגרים שניצבים בפניו, הכנסותיו רק עתידות לצמוח. זה מתחיל מהכנסות משידורי המשחקים: "בעונות האחרונות, חלקן של זכויות השידור מסך ההכנסות צמח ל־58%", אומר רוזמן. "ספורט מהווה עוגן משמעותי לטלוויזיה מסורתית, הן בהיבט של צפייה בשידור ישיר, והן בהיבט של חיבור לספק טלוויזיה מסורתי. לכן החשיבות של שידורי ספורט לגופי השידור גדולה ורחבה מהשידור עצמו".

התהליך הזה עורר את תשומת לבן של ענקיות ההייטק, שחלק מהן מגמדות אפילו את הקרנות מהמפרץ הפרסי — חברות כמו אפל (ששווה 2.2 טריליון דולר) ואמזון (911 מיליארד), או מעט קטנות יותר כמו נטפליקס (114 מיליארד). בעולם שבו תוכן הוא מכונת הכנסות, החברות הללו מבקשות להשתלט על התוכן הספורטיבי, ואז לשלב בו את תעשיית ההימורים, וכך לייצר רווחים אדירים. בכיוון הזה פועלת למשל חברת DAZN ("דה זון"), שכבר השקיעה מיליארדים ברכישת זכויות שידור של ליגות ברחבי העולם. בעקבותיה ילכו גופים מסורתיים יותר בענף, כמו רשת סקיי, שאחראית לנתח נאה מהכנסות הפרמייר ליג בשלושת העשורים האחרונים. "על דבר אחד אין מחלוקת", אומר רוזמן: "הן ספקי הטלוויזיה המסורתית והן חברות הסטרימינג ינסו להביא לחובבי הספורט בשורת צפייה חדשה".

את מדורת הענק הזאת יתדלק גם עוד ועוד כסף שיגיע מבחוץ. אחרי שהסתערו על הפרמייר ליג, המשקיעים האמריקאים הבינו ששם שורת הרווח תלך ותתכווץ כי כל השקעה תעלה המון כסף. כעת הם מתחילים לחפש עסקאות גם בליגות הבכירות האחרות, שם השקעה קטנה יחסית יכולה להניב רווח משמעותי בעתיד — אם באמצעות ייעול ומכירה, אם באמצעות מכירת זכויות שידור, או דרך שוק העברות השחקנים, על ידי יצירת "קבוצות חממה", שימכרו שחקנים לקבוצות ולליגות הגדולות.

בשלב זה התהליך מתמקד בעיקר בליגה הצרפתית: טרואה נרכשה על ידי CFG (אותה חברת אם של סיטי), שאחת המשקיעות בה היא קרן ההשקעות האמריקאית סילבר לייק. נאנסי נרכשה על ידי קונסורציום משקיעים סיני־אמריקאי. טולוז נרכשה על ידי קרן RedBird האמריקאית, בעלת מניות גדולה ב־FSG (בעלת הבית של ליברפול, כאמור), שגם רכשה לאחרונה את מילאן האיטלקית.

הקרנות האמריקאיות אופטימיות מאוד בקשר להשקעות שלהן בכדורגל שמחוץ לאנגליה — אם בגלל ההכנסות הצפויות מסטרימינג, ואם לנוכח האפשרות להקמת סופר־ליג רווחית. בחלק מהמקרים הפלישה האמריקאית בונה מחדש קבוצות שהחלו להתעייף מהתחרות הקשה, כמו ליברפול ומילאן, אבל ישנם גם מקרים שהסתיימו בכאב לב עצום לאוהדים: הבעלים האמריקאים של בורדו, גנואה, ונציה, פארמה וברנלי סיבכו אותן מקצועית וכלכלית.

הרצון להרוויח כסף מחוץ לפרמייר ליג הוא גם הסיבה העיקרית שמנהלים בכירים באירופה יעבדו בשלוש השנים הבאות על החייאת רעיון הסופר־ליג — הפעם, כנראה, ללא הקבוצות האנגליות. ברנד רייכארט, איש טלוויזיה גרמני, מונה לאחרונה לתפקיד מנכ"ל A22 Sports Management, החברה שבונה את התשתית לסופר־ליג. בשיחות עם עיתונאים, רייכארט אינו מייפה דבר: "הכדורגל האירופי מאבד את מעמדו המוביל בעולם הספורט", אמר. "המערכת הפכה לא יציבה, היא כבר אינה בת־קיימא. הדומיננטיות של המועדונים האנגליים, שזוכים לגיבוי של קרנות, שייח'ים ואוליגרכים, יוצרת צורך דחוף בתחרות חדשה. מי שצריך להכריע על עתיד הכדורגל הם המועדונים, שעומדים בפני הסיכון הגדול ביותר. רובם מסכימים שאי אפשר להמשיך בדרך הנוכחית".

רייכארט טוען שפרויקט הסופר־ליג חי ובועט. "יש באירופה מועדונים שחולקים את החזון של יובנטוס, ריאל מדריד וברצלונה", הוא אומר. לדבריו, A22 מתעתדת להקים את הליגה בעוד שלוש שנים. "אנחנו מושיטים יד לכל המועדונים בכדורגל האירופי", אמר.

• • •

בחזרה לקרב בין ליברפול למנצ'סטר סיטי. המשחק היה אלים, עם הרבה עבירות. קלופ הורחק לאחר שהתפרץ על השופט. אוהדי סיטי שרו לכיוון אוהדי ליברפול שירים מזעזעים על אסון הילסבורו (שבו ב־1989 נהרגו 97 אוהדי ליברפול). אלו, בתגובה, השליכו מטבעות על מאמן סיטי, פפ גווארדיולה, ואחרי המשחק זרקו חפצים על האוטובוס של סיטי. מקורות אנונימיים בסיטי אמרו שדבריו של קלופ על הכסף האמירותי הם "קסנופוביים" — האשמה הזויה שתפסה כותרות, והסיטה את השיח מדיון על פערים ספורטיביים, הוגנות ומבנה הכדורגל, לדיון על יורגן קלופ. ועם כל הכבוד, קלופ אינו הסיפור הגדול. בטח לא כמו השבר הטקטוני שמתפתח בכדורגל האירופי.