ב

דיוק לפני חודש חזרה סימון ביילס להתחרות, בפעם הראשונה אחרי שנה וחצי. זו היתה תחרות לא חשובה באינדיאנפוליס, כזאת שהיתה אמורה להיות רק תחילת השלב האחרון בהכנות של המתעמלת לאולימפיאדת טוקיו, שתתחיל בעוד חודש. אבל אצל ביילס אין תחרויות לא חשובות, יש רק ביצועים משעממים — כלומר, יש רק שאיפה להימנע ככל האפשר מביצועים משעממים. אז היא ביצעה על סוס הקפיצות תרגיל שנחשב כה מסוכן שרק מעט מתעמלים גברים עושים אותו, ואף אשה מעולם לא הציגה.

קוראים לו תרגיל יורצ'נקו דאבל־פייק (Yurchenko double pike): המתעמל מגיע לשולחן הקפיצות לאחר היפוך כפול, ומשם מנתר לקפיצה שכוללת שתי סלטות ברגליים ישרות. זה עוד יותר מסובך ממה שזה נשמע, שילוב כמעט בלתי נתפס של פיזיקה, כוח ואומץ.

הצופים נדהמו, והריעו. השופטים נדהמו, וקטלו. הם העניקו לביילס, המתעמלת הגדולה בדורה, ציון ממוצע של 6.6 בלבד. מין עונש על האומץ.

"סיבה אחת לציון הנמוך היתה להרתיע אותה מפני ניסיונות כאלה בעתיד: אם את עושה תרגיל כל כך מסוכן ועדיין מקבלת עליו ציון נמוך, לא שווה לך להסתכן שוב", אומר ל"מוסף כלכליסט" בכיר לשעבר באיגוד ההתעמלות האמריקאי. "אבל הסיבה העמוקה יותר היא שמנסים להציב בפני ביילס מכשולים מלאכותיים, כי היא הורגת את הענף. היא מתעמלת של פעם ב־100 שנה, ועושה מהלכים שהיריבות שלה לא יכולות אפילו לחלום לנסות".

ביילס זכתה ב־25 מדליות באליפויות עולם ובעוד חמש מדליות אולימפיות, ארבע מהן מזהב. ארבעה תרגילי התעמלות נקראים על שמה — כדי שתרגיל ייקרא על שם מתעמל, הוא חייב לבצע אותו באליפות העולם או באולימפיאדה — ובגיל 24, שנחשב כמעט גיל פנסיה בהתעמלות הנשים, היא עדיין טובה הרבה יותר מכל שאר המתעמלות סביבה. היא לוקחת אל הקצה את היכולות של גוף האשה, עם 142 הסנטימטרים שלה, והיא גם אייקון פמיניסטי היסטורי, לא רק בהישגים שלה אלא גם בשיח על הטרדות מיניות.

ובעולם שבו אוהבים לדבר על הצורך ב"שיבוש" כמקפצה לחדשנות, ביילס היא אחת המשבשות הגדולות בענפי הספורט העילי בכלל. אבל כאמור יש מי שחושבים שהיא לא מקדמת את הענף, אלא הורגת אותו. "התעמלות היא ענף שמרני שמנוהל בידי אנשים שעדיין חושבים שאנחנו בימי נדיה קומנץ' ואולגה קורבוט והמלחמה הקרה", אומר הבכיר לשעבר. "סימון לא רק הופכת את הענף על הראש; מאז שהתפוצצה פרשת ההטרדות המיניות בנבחרת ארצות הברית ומהרגע שהיא הבינה שהיא חזקה הרבה יותר מהממסד המיושן הזה, היא פשוט מתעלמת ממנו. אני חושב שרבים שם היו שמחים אם היא היתה פורשת כבר".

בכיר לשעבר באיגוד ההתעמלות: "מנסים להציב בפני ביילס מכשולים מלאכותיים כי היא הורגת את הענף, וגם משום שכל עוד היא עושה דברים שכל העולם מדבר עליהם, איש לא שוכח מה האיגוד עשה לה ולחברותיה"

מכשיר 1

לחשוף את כישלון הממסד

באולימפיאדה הקרובה, המטרה הרשמית של ביילס היא לזכות במדליית זהב בקרב־רב וכך לשחזר את השיא ההיסטורי של מדליה כזאת בשתי אולימפיאדות רצופות (שנרשם רק פעם אחת, בידי ורה קסלבסקה מצ'כוסלובקיה, בשנות השישים). המשימה הזו כבר היתה אמורה להיות מאחוריה, היא אפילו הניחה שטוקיו 2020 תהיה תחרות הפרישה שלה. ואז באה הקורונה. לספורטאים מקצוענים כמוה שחייהם מחולקים למקטעים של ארבע שנים, זו היתה הפרעה קשה. היא נכנסה להסגר כמו כולם, ובמשך חודשים תהתה אם כך נגמרת קריירה שהיתה אמורה להסתיים בקרשנדו אדיר.

"נאלצתי לעבד את כל הרגשות", אמרה בשבוע שעבר בריאיון למגזין "גלאמור". "היו ימים כעוסים, עצובים, נסערים, שמחים, מעצבנים". היא שקעה בדיכאון וחשבה לפרוש, אבל נעזרה בטיפול פסיכולוגי — וחזרה להתאמן, לעבור שוב שנה של הכנות לאולימפיאדה. זה היה לא רק נטל פיזי חדש, אחרי ההפסקה, אלא גם חייב אותה לעבוד שוב בחסות איגוד ההתעמלות האמריקאי (USA Gymnastics), שאותו היא מתעבת בקול רם. "לדעת שיש לי עוד שנה איתם היה אולי החלק הכי קשה", אמרה ביילס, "אבל אני מנסה לא לחשוב על זה כי אני לא יכולה להרשות לעצמי — אם אתן להם לשלוט בי, הם מנצחים".

ב־2018 סיפרה ביילס כי היתה אחת ממאות המתעמלות שעברו התעללות מינית בידי רופא הנבחרת, לארי נסאר. "אתם מכירים אותי כנערה מאושרת, צחקנית ונמרצת", כתבה בהודעה שפרסמה יום לפני שנסאר נשלח ל־60 שנות מאסר, "אבל בזמן האחרון הרגשתי קצת שבורה, וככל שניסיתי לסגור את הקול בראש שלי כך הוא צעק חזק יותר. במשך זמן רב שאלתי את עצמי 'האם הייתי תמימה מדי?'. עכשיו אני יודעת את התשובה. לא, לא, זה לא היה באשמתי, לא. לאיגוד הזה היתה עבודה אחת, להגן עלינו. וזה לא שיש לי ברירה, אני חייבת לקבל טיפולים רפואיים. אני חזקה, אעבור את זה, אבל זה קשה. דבר אחד בטוח: לא אשא יותר את האשמה של לארי נסאר ואיגוד ההתעמלות".

שלוש שנים אחרי, ביילס היא המתעמלת המפורסמת היחידה מהפרשה שעדיין מתמודדת תחת האיגוד. "גם בגלל זה הם היו מעדיפים שהיא תפרוש", אומר הבכיר לשעבר, "עצם הנוכחות שלה מזכירה שהאיגוד נכשל כישלון מחפיר בהגנה על הספורטאיות שלו. כל עוד היא עושה דברים שכל העולם מדבר עליהם, איש לא שוכח מה האיגוד עשה לה ולחברותיה".

מכשיר 2

לחייך, ליהנות, לפרגן למתחרות

לאיגוד אין ברירה, הוא לא יסלק את המדליסטית המובילה שלו. ולביילס אין ברירה — אין לה אפשרות פרוצדורלית להתחרות בתחרות בינלאומית שלא תחת האיגוד. אבל היא מפלסת דרך משלה, מחוץ למסגרת הרשמית, ובעימות הזה היא מבהירה כל הזמן מי הצד הגדול באמת. אחרי כל אולימפיאדה האיגוד מארגן סיבוב ראווה של מתעמלי ומתעמלות הנבחרת ברחבי ארצות הברית. אחרי טוקיו, ביילס תארגן בעצמה סיבוב כזה, של מתעמלות הנבחרת בלבד. במקום חזרה על תרגילי העליונות הטכנית הקשיחים מהאולימפיאדה, ההופעות אמורות להציג את הכיף שבענף, את הריקודים, התנועה, הקצב. "אני יודעת שהגברים בנבחרת ממש כועסים שנהיה שם רק נשים", אמרה ביילס, "אבל זה הסיור שלי".

החזרת הכיף לענף רשומה על שם ביילס כבר עתה. אחרי שנים של תצוגות קשוחות, קפוצות, מתוחות, ביילס נראתה תמיד כאילו היא נהנית ממה שהיא עושה, ועודדה גם את האחרות ליהנות. במתקן האימונים הישן של הנבחרת בקולורדו — שניהלו המאמנים האולימפיים לשעבר בלה ומרתה קארוי (שאימנו גם את קומנץ' וערקו עוד לפניה), ושבו התרחשו חלק מההתעללויות המיניות של נסאר — המתעמלות לא הורשו למחוא כפיים לחברות שלהן, כדי שלא יאבדו אפילו מילימטר אינטנסיביות. ביילס סירבה כבר אז. עוד חומה קטנה, סמלית אבל חשובה, אחת מיני רבות שהיא שברה.

וכך, השמחה שלה היא גם המחאה שלה. תחת לחץ אדיר, ברגעי השיא, החיוכים שלה הם אקט חתרני, בייחוד אצל אשה בעולם תחרותי, בייחוד אצל ספורטאית בסדר הגודל שלה. הטניסאיות מרטינה נברטילובה וסרינה וויליאמס, למשל, היו כבר בנות יותר מ־30 כשהרשו לעצמן להתחיל להראות שהן נהנות ממה שהן עושות, ולהפסיק להתנצל על מי שהן.

"לפני סימון אף אחת לא הראתה שהיא יכולה להיות גם גדולה וגם שמחה", אמרה ואלורי קונדוס פילד, לשעבר מאמנת הנבחרת להתעמלות הנשים ב־UCLA. "כדי להגיע לרמת המצוינות הזו היית צריכה להיות ממוקדת 100% מהזמן. זה אומר שום הסחות דעת, כולל לא לדבר עם חברות הקבוצה שלך באימונים ולא לעודד אותן, כי רצית לנצח אותן". ביילס לא רק עודדה את חברות הקבוצה שלה, שאמורות להיות יריבות זו של זו; הן נהפכו לקרובות אליה מאוד, כמעט אחיות, והיא לימדה אותן שלפעמים אפשר לאכול צ'יזבורגר ולקנח בעוגת שוקולד; זה לא יהיה סוף העולם ואפילו לא סוף הקריירה.

מכשיר 3

להגיד: אני הכי טובה בעולם

בקיצור, לא רק קפיצות חסרות תקדים מצריכות אומץ. גם חיוכים וחברות, מתברר. וגם להגיד "אני טובה. אני הכי טובה". מחקרים כבר מראים את הפער האדיר בין ההצהרה של גברים על ערך עצמם להצהרה כזאת של נשים (מה שמתבטא למשל בפערים בדרישות השכר שהם מציגים, או בנכונות להרצות ולדבר על תחומי עיסוקם). גם בספורט, גם כשהתוצאות מראות שאת הכי טובה בעולם, נשים נמנעות מכך. ביילס עושה את זה בלי בעיה, ומתוך הכרה בחשיבות הגדולה של העניין הכביכול פעוט הזה. "חשוב ללמד נערות שזה בסדר להגיד 'כן, אני טובה בזה', בלי להתנצל", אמרה ביילס ל"USA Today". "גברים עושים את זה כל הזמן וכולם משבחים אותם על הביטחון והסוואג, אבל לנשים עושים פרצוף. ברגע שאת מבינה שאת טובה ובטוחה בעצמך, זה רק עושה אותך טובה עוד יותר".

מכשיר 4

להיות מהפכנית שחורה גאה

ולכל זה צריך להוסיף כמובן את המשמעות של ההישגים של ביילס כאשה שחורה בענף שעד לפני עשור היה לבן לגמרי. "החשיבות של ביילס לתרבות השחורה, לנשים ובעיקר לנשים שחורות גדולה אפילו יותר ממה שהיא עושה לספרי השיאים", כתבה בשבוע שעבר ג'אמל היל, לשעבר מגישה בכירה ב־ESPN, שעזבה את הערוץ אחרי שמנהליה טענו שהיא מרבה מדי להביע את דעותיה הפוליטיות. "המצוינות שלה היא פעולה של התנגדות. היא לועגת בגלוי לציפיות לגבי מה שהיא צריכה או לא צריכה לעשות. היא יוצרת סטנדרט חדש שלא אפשר היה להעלות על הדעת לספורט שלה. ואף שהיא הכוכבת הגדולה ביותר, האנשים שמנהלים את הענף שמים לה מכשולים מדי פעם, פשוט משום שהיא מכריחה אותם לחשוב מחדש מה אפשרי. חוסר הדמיון שלהם נהפך לבעיה של ביילס".

הניסיונות להציב בפני ביילס מכשולים, או לפחות להאט אותה, הם לא הפעם הראשונה שבה ארגוני ספורט ממציאים דרכים מלאכותיות כדי לעצור ספורטאים דומיננטיים מדי לטעמם — שבמקרה או לא במקרה רבים מהם שחורים. הכדורסלן ווילט צ'מברליין היה כוח כל כך אדיר, שליגת ה־NBA הגדילה את רחבת העונשין כדי להכריח אותו להתרחק מהסל. ליגת המכללות, ה־NCAA, הפכה את הדאנק לבלתי חוקי ב־1967 כי כרים עבדול־ג'באר פשוט הטביע כמעט בכל התקפה (האיסור המגוחך הזה בוטל רק כעבור עשר שנים). ליגת ההוקי קרח שינתה חוקי משחק כדי לפגוע בקבוצתו של גדול המבקיעים, וויין גרצקי.

בהשוואה לכל אלה, הפער בין ביילס למתחרות שלה היום כנראה גדול אפילו יותר. "השאלה בתחרויות היום הפכה מ'מי תנצח?' ל'מה הדבר המטורף הבא שביילס תעשה? והאם היא יכולה במקרה ליפול מהקורה?'", אומר איש האיגוד לשעבר. "זה אטרקטיבי מאוד לקהל ולתקשורת, אבל זה מוציא את המתח מהענף. כשסימון תפרוש יהיה הנגאובר קשה".

מכשיר 5

כי אני יכולה

הסיפור של סימון ביילס הוא עוד דוגמה לקלישאת "אם תסריטאי היה כותב את זה הוא היה נפסל בגלל חוסר אמינות". העובדה שהיא הצליחה לצמוח להישגים כאלה מתוך הרקע שבו גדלה היא באמת בלתי סבירה. הסיכוי היה אפסי לגמרי.

היא נולדה באוהיו ב־1997, לאם יחידנית מכורה לסמים ולאלכוהול. סימון ושלושת אחיה נשלחו לבתי אומנה, עד שמשפחת האם נכנסה לתמונה. הסבים רונלד ונלי ביילס מטקסס אימצו את סימון בת השנתיים ואת אחותה בת החצי שנה; סימון קוראת להם "ההורים שלי". אחות של רונלד אימצה את שני הילדים הנוספים, והמשפחה המורחבת הצליחה להציל את הילדים ולהעניק להם בית, ואפילו ילדות נורמלית ואוהבת.

להתעמלות, בעוד טוויסט עלילתי שהיה נפסל, הגיעה לגמרי במקרה: טיול כיתה בוטל בגלל מזג האוויר, והילדים נשלחו להעביר את הזמן באולם הספורט. ביילס התחילה לעשות גלגולנים על המזרן, ואנשי הצוות מסביב לא יכלו שלא להבחין בכישרון. היא מצאה את מקומה, הם מצאו כוכבת, אבל הדרך תמיד היתה רצופה מכשולים ודרמות. בין השאר, אחיה טאבין הואשם ברצח משולש; רק בשבוע שעבר בוטלו כל ההאשמות נגדו, אבל בשלוש השנים האחרונות ביילס חיה עם הצל הזה, והמשיכה — לחייך, לחבק, ליהנות, לשבור שיאים, לקבוע תקדימים, ולא לתת לדבר לעצור אותה. אם המציאות הקשה של חייה לא עשתה זאת, שופטים חמוצים ואיגוד מדושן בטח לא יצליחו.

אחרי התרגיל המדהים בתחרות באינדיאנפוליס, לפני חודש, היא נשאלה על הציון הנמוך שקיבלה, ואמרה: "זה נמוך מדי והם יודעים את זה, הם לא רוצים שיהיה פער גדול (מול המתחרות האחרות). זו בעיה שלהם, לא שלי". כשנשאלה אם היא מתכוונת להמשיך בתרגילים כאלה, אמרה: "ודאי". וכשנשאלה מדוע, ענתה: "כי אני יכולה".