*

עוד לא הלכתי למסעדה. יש איזה שתיים שאני ממש מחכה לחזור אליהן, וכמה שאני צריך להכיר ולהכיר מחדש. אבל עוד לא יצא. ואני לא ממהר. הן לא יברחו. אם לפני חצי שנה מישהו עוד חשב שהשף־עד־הבית־בוולט יירש את המוסדות המיושנים שבשבילם צריך לרחוץ פנים ולצאת מהבית — נראה שהוא מתבדה. יש משהו שם, בהתקבצות במסעדה, שהופך אותה לחסרת תחרות. אבל מה?

אני תוהה אם אחת מהתשובות היא המשחק. מסעדה היא הרי מין משחק תפקידים של ארוחת מלכים: מנות עתירות עבודה, משרתים שמוזגים יין ומחליפים את הסכו"ם. מאיפה זה הגיע לדעתכם? מהמסעדות הראשונות, שקמו במהפכה הצרפתית, ובהן טבחי האצולה לשעבר הציעו גרסה בורגנית לסעודות מרקיזים.

אבל גם אם זה מושך אותנו, זו סיבה שולית. במרוצת פרקים ארוכים בימי הביניים, האצילים סעדו יחד בתנאים שהזכירו יותר חדר אוכל בטירונות, עם שולחנות ארוכים וקערות משותפות וכללים למה עושים עם המרפקים. ותמיד — כלומר כשלא היה רעב — היו גם סעודות עם "משחק", עם משמעות נוספת. הארוחות שנקראו סימפוזיון ביוון ורומא דמו מאוד לארוחות ערב עם חברים היום: סלון עם איזה עשר ספות אישיות, על כל אחת גבר עירום למחצה או שניים, וכולם אוכלים בכיף ושותים ומדברים ומרכלים, וקוראים שירה, וההוא שתמיד בא עם נבל מוציא אותו. בדרך כלל היתה גם תוכנית אמנותית מתוסרטת, עם שירים ודיאלוגים שלרוב סיפרו סיפור מיתולוגי. זה הפורמט שרבי יהודה הנשיא שאל לסדר פסח.

וזה לא התחיל ביוון. בתבליט אבן בן כמעט 2,700 שנה נראה מלך אשור אַשּׁוּרבַּניָפְּלִ שוכב על ספה אישית ושותה יין בתנוחה המדויקת שמופיעה בציורי הסימפוזיון שעל כדים יווניים: עם יד ימין אוחזת בגביע ויד שמאל נחה בזווית על הכרית, מה שחושבים שהוא "שתייה בהסבה". ובנבואה מלפני כמעט 2,800 שנה, עמוס מתאר את תרבות הסעודות המשחיתה שפשטה בנו: "הַשֹּׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן, וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂוֹתָם; וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן, וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק, הַפֹּרְטִים, עַל־פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד, חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי־שִׁיר, הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן". סעודות מיוחדות היו אז קטע. טיפ־טיפה כמו היום.

עמי האזור שלנו השפיעו על תרבות האוכל המערבית, ואף עיצבו אותה. מלבד מיטות השן והשתייה בהסבה, לא ברור מה היגר מהמשתים של מסופוטמיה לסימפוזיונים של יוון. אבל המנות במתכונים הכתובים הקדומים בעולם, שנמצאו חקוקים בלוחות חימר מבבל שלפני 3,700 שנה, מזכירות מנות של המטבח הים תיכוני והערבי המודרניים יחסית, בעוד מטבחי אירופה העתיקה לא שרדו.

וגם שורשי הסעודות האלה נטועים בערש התרבות: בסוף סיפור המבול, אחרי שקלו המים מעל הארץ, גילגמש עורך סעודת הודיה לאלים. בלוח י"א של הסיפור הכתוב הקדום בעולם מפורטת עריכת השולחן ומה גילגמש שופך לאן, באופן שהוא באמת מרשים בשימושיותו. קערות קדמוניות עם סמלים חקוקים ממקומות אחרים בעולם מעלות השערה דומה: בכל דור ודור מוצאים תירוץ אחר לסעוד במקום סתם לאכול. אנחנו אוהבים לצרוך את האוכל שלנו מעורבב בעוד אנשים, ועוד משהו. זו אחת התופעות המשונות בטבע. כנראה סעדנו סעודות מלאות משמעות גם בימי המהפכה החקלאית, ולפניה. אבל יש נקודה שבה זה התחיל: האדם. אנחנו המצאנו את הסעודות. לא ירשנו אותן.

רוב קופי העל לא חולקים מזון, לפעמים אפילו עם צאצאיהם. אצל הרבה בעלי חיים, דפוסי האכילה — מה, מתי, כמה, איפה, עם מי ובאיזה קצב — מוטבעים במוחם. אנחנו רואים שכשההיפוקמפוס נראה כך אז החיה תאגור הרבה מזון במעט מקומות, וכשהוא נראה אחרת אז להפך, ושאצל חיות שמגיעות תמיד לעצים הבשלים ביותר פעילות הטעם קשורה באזורי מוח שקשורים גם בתפיסת מרחב וזמן.

לנו אין. לא זיהו שום קשרים בין מבנים במוח להתנהגות אכילה, ורוב פעילות הטעם מתרחשת אצלנו באזורים שקשורים בזיכרונות ורגשות — בסביבה. ובאופן מעניין, יצא שאנחנו כל כך לא מחוברים לגופנו, וכן מחוברים לסובבינו. מילים ורעיונות משנים את הרעב והשובע שלנו. מראות וקולות ורגשות יכולים לשנות את הטעם שנתפוס בפה, ואת מידת ההנאה ממנו. העובדה שהטעם שלנו נרכש — הפינוק הזה שאין לו אח ורע בטבע, של "טעים לי, לא טעים לי, משעמם לי בפה, איכס דג הלוטפיסק השוודי הזה רוטט כמו ג'לי, איכס לנאטו היפני יש ריח של סויה רקובה" — הוא חוש טעם שעוצב בידי החברה.

מה זה אומר בדיוק? מי יודע. אבל זה אומר בערך שלא במקרה שני דברים קיבצו אותנו תמיד סביב מדורת השבט, ובמידה רבה הם הדברים שיצרו אותנו.

לכן אני מעריץ שפים. לכן אני נמשך אל קריאת המסעדות. הן הגלגול של זמננו לאותו פולחן בסיסי שחיבר אותנו לחברה, ועד היום מוליד רעיונות וחברויות. הן הנקודות שסביבן בני אדם מתגבשים עד היום כדי שיספרו לנו, מזלג אחרי מזלג, את הסיפור המיתולוגי הראשון שמשותף לכולנו.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"