ז

ו היתה צפירת אזהרה של ממש. ב־2018, כשאופ"א פרסמה את הדו"ח השנתי שלה על מצב הכדורגל האירופי, היא התריעה על כך שהפערים הכלכליים בו גדלים לממדים מסוכנים. "יש 12 מועדונים 'גלובליים', עם מעמד פיננסי משלהם", קבע אלכסנדר צפרין, נשיא אופ"א. "בתור מי ששומרת על המשחק, אופ"א חייבת לוודא שהכדורגל יישאר תחרותי, גם כאשר הפערים הפיננסיים מתרחבים בגלל השפעות הגלובליזציה והשינויים הטכנולוגיים... יש מועדונים שיכולים לקנות כל שחקן שירצו, וזה מחליש את המועדונים האחרים". צפרין אף הציע הגבלות שכר או מס יוקרה, כדי למנוע מהמועדונים העשירים להמשיך להרחיב את הפער מהמועדונים האחרים.

אבל צפירת אזהרה לחוד ומעשים לחוד: אופ"א לא חוקקה שום חוק שיסייע בצמצום הפערים — ומאז הדו"ח ההוא, חוסר השוויון שבין הקבוצות הגדולות והליגות הגדולות לשאר רק תפח. לפי דלויט, ב־2016 הכנסות חמש הליגות הבכירות באירופה היו 54.4% מכלל הכנסות הכדורגל האירופי; ב־2022 הן גדלו ל־56.5%. הפערים נפתחים גם בין הליגות המובילות, ובדלויט מזהירים שהפרמייר ליג פותחת פער שיהפוך אותה ל־NBA של הכדורגל. גם בתוך הליגות עצמן, הפער בין מי שיש להן למי שאין להן רק גדל.

בעשור האחרון זכתה קבוצת כדורגל אחת בכל האליפויות בגרמניה, בכדורגל הספרדי היו שלוש אלופות, באיטלקי ארבע ובאנגלי חמש. באותו עשור בארה"ב, שמונה קבוצות שונות זכו באליפויות הפוטבול והבייסבול

בשנים האחרונות נכנסו לכדורגל האירופי שורת נסיכויות נפט חסרות מעצורים ועמוקות כיסים. לכולם היה ברור שכדי להגן על התחרותיות בענף, שקריטית למודל העסקי של הספורט, יש צורך באימוץ כללים חדשים, אבל מה שקרה הוא ההפך הגמור: אופ"א והכדורגל האירופי מחוקקים חוקים מגוחכים בסגנון "פייר פליי פיננסי", שמעניקים יתרון כלכלי לקבוצות הגדולות ממילא: כך, למשל, הם מאפשרים רק לקבוצות שמרוויחות הרבה כסף להשקיע בעצמן הרבה כסף. זה היגיון הפוך מזה של תקרת שכר, שם מוגבל הסכום שקבוצה משלמת לסגל שנרשם לטורניר (למשל לליגת האלופות); או מההיגיון של מס יוקרה, שמוטל על קבוצות ששילמו לשחקניהן מעבר לרף מסוים; המס מועבר לקבוצות שלא חצו את הרף, כך שהקבוצות שאחראיות לפתיחת הפערים נאלצות לסייע בסגירתם. מס כזה נהוג בבייסבול האמריקאי, למשל.

בכלל, חוקי השכר בארה"ב פשוט טובים לתחרות. בפוטבול (NFL) ובבייסבול (MLB) היו שבע אלופות שונות בעשור האחרון (מאז 2013). בכדורסל, ב־NBA היו שבע אלופות שונות מאז 2013, ובעונה הקרובה ייתכן מאוד שתזכה קבוצה שמינית. לשם השוואה, בעשור האחרון היו בפרמייר ליג האנגלית רק חמש אלופות שונות (אחת מהן, מנצ'סטר סיטי, רימתה את חוקי הפייר פליי הפיננסי וזכתה בשלוש אליפויות רצופות), באיטליה היו רק ארבע אלופות שונות, בספרד רק שלוש, ובגרמניה רק אלופה אחת (!) במשך עשור אחד רצוף.

חוקים ואכיפתם הם בעלי השפעה כבירה על דינמיקה של ליגות, ארגונים וחברות. בספורט האמריקאי רואים עד כמה חוקי השכר הנוקשים ואכיפתם עוזרים לתחרות, וגם מובילים לצמיחה של הספורט. אבל ישנם גם תחומים שבהם ארה"ב ממאנת לחוקק חוקים חיוניים, אף אם אלו יצילו חיים של ילדים. למשל, נשיאת נשק חם. מתחילת 2023 נהרגו יותר מ־15 אלף אמריקאים עקב ירי מנשק חם (לא כולל מתאבדים). לשם השוואה, מספר ההרוגים ב־2022 היה 20,138, וב־2021 הוא היה 20,958. זה לפחות פי מאה יותר מאשר כל מדינה מערבית אחרת, בחישוב פר קפיטה. אבל למרות המספרים הנוראים, הפוליטיקאים האמריקאים, מימין ומשמאל, התמכרו לתרומות של יצרני הנשק ואינם פועלים להגבלת הפצתם ונשיאתם. בחלק מהמדינות הרפובליקניות הדרישות אף הוקלו.

לא צריך להיות גאון כדי לקשור בין קלות נשיאת הנשק לשיעור מקרי המוות ממנו. במדינות שבהן החוק נוקשה יותר, כמו ניו יורק וקליפורניה, שיעור מקרי המוות האלה הוא פחות מ־8.5 לכל 100 אלף תושבים. במדינות שבהן החוק רך יותר, כמו מיסיסיפי וארקנסו, השיעור הוא יותר מ־21 מקרים ל־100 אלף איש. כלומר, יותר מפי שלושה.

בתחום הנשק, האמריקאים יכולים וצריכים ללמוד מהאירופאים. בבריטניה, למשל, היו שני מקרי ירי המוני, ב־1987 וב־1996 מיד אחרי האירועים הללו, הממשלה השמרנית העבירה חוקים שהגבילו משמעותית את יכולת הרכישה של נשק חם ואת השימוש בו, והחוקים אף הוחמרו עם עליית הלייבור ב־1997. נוסף על כך, תוכנית ממשלתית למסירת נשקים (חוקיים ולא חוקיים) לרשויות בלא כל עונש זכתה להצלחה אדירה. בבריטניה יש בשנים האחרונות פחות ממקרה מוות יחיד מנשק חם לכל 100 אלף תושבים, ומאז 1996 לא היו מקרי ירי המוני. מדיניות דומה מיושמת כעת בסרביה, שם הופעלה תוכנית מסירת נשקים דומה בעקבות שני אירועי ירי המוני; עד כה נמסרו יותר מ־9,000 נשקים, מהם יותר מ־6,000 בלתי חוקיים.

האמריקאים שמתנגדים להחמרת חוקי הנשק טוענים ש"רובים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים", אבל זה טיעון צבוע ומסוכן. החוקים נועדו להקשות על אנשים מסוכנים להחזיק בנשק חם. "אנשים אומרים שלא האקדח שיורה הורג, אלא האדם שעושה זאת — אבל אם לאדם אין נשק, הרוע שבראשו לא יכול לעשות נזק", אמר לאחרונה אלכסנדר ווצ'וביץ', נשיא סרביה. בינתיים, אמריקה מתעקשת לאטום את אוזניה למסר הזה.