ה

עמודים הראשונים בספר החדש של של פרופ' משה בר הם לא פתיחה רגילה לספר מדע פופולרי. "כשעינייך מכוסות והפרטנר שלך מחליק קוביית קרח על גופך, או מטפטף שעווה חמה על עורך, את מפסיקה לחשוב על הרעש של המזגן או על המיטה החורקת", מצוטטת שם שחקנית התיאטרון הבריטית קייטי אוסבורן. היא מסבירה איך המשחקים האלה מאפשרים לה לשקוע בתוך הסקס, בלי הסחות דעת ומחשבות נודדות. גם בר מבקש מהקוראים שלו לשקוע — קודם כל בספר, ואחר כך ברגעי חייהם — אז מה הפלא שהוא שלף קצת קינק כדי לשאוב אותנו פנימה. "יש לי קולגה שהספר שלו נפתח בדיון על קניבליזם בעולם המודרני, אז אני חושב שאני בסדר, זה בסך הכל סקס", הוא צוחק בריאיון ל"מוסף כלכליסט".

אבל הפואנטה של בר היא דווקא שלא תמיד חייבים לשקוע בחוויה, מה שנקרא בעגה המקצועית immersion. הספר "נדידת מחשבות" ("Mindwandering"), שראה אור בחודש שעבר וכבר תורגם ל־12 שפות, הוא שיר הלל, ובכן, לנדידת מחשבות. בעולם שסוגד לחדות ושופע תרגילי ריכוז, בר מתעקש להסביר למה מחשבות נודדות, שלפי המחקרים תופסות חלק ניכר מזמן הערות שלנו, הן לא אויב שצריך למגר בשם קדושת הקשב.

"אנשים אוהבים את המסר שנדידת מחשבות היא לגיטימית ויש לה מטרה", אומר בר, חוקר מוח מוביל ומצוטט. "זה נותן להם רשות להפסיק לחוש אשמה על כך שזה קורה להם. 30%-47% מזמן הערות שלנו אנחנו נודדים, כלומר לא נמצאים איפה שאנחנו נמצאים. זה מטורף כשאת חושבת על זה — כולנו רגילים לא לשמוע איזה משפט פה, לפספס שתי יציאות באיילון שם, אבל מדובר בכמעט חצי משעות הערות שלנו. וכשאת מאמינה באבולוציה, בטבע ובכוח של המוח, את מבינה שאין סיכוי שתהיה לנו פונקציה שלוקחת לנו כל כך הרבה זמן ואנרגיה מטבולית אם אין לה תפקיד כלשהו".

ומה התפקיד הזה?

"במחקרים שערכנו אצלי במעבדה לחקר המוח באוניברסיטת הרווארד ואחר כך גם באוניברסיטת בר־אילן הראינו שיפור במצב רוחם של אנשים רק מקריאה של שרשראות בנות 12 מילים שמתרחבות באופן אסוציאטיבי, למשל 'מגבת, חלוק, מלך, מלכה, אנגליה, שעון, פעמון, כנסייה, צלב, בית קברות, קבר, פרחים'. כשהם קוראים את זה, המחשבה שלהם מתרחבת. נדידת מחשבות רחבה היא הסחת דעת טובה, למשל עבור מי שיש לו רומינציות (מחשבות שליליות מעגליות). הרובד השני הוא היצירתיות: הראינו שאנשים שקראו שרשראות מילים שמתרחבות, לעומת שרשראות צרות, יספקו תשובות פחות יומיומיות ויותר מקוריות לשאלות שהם נשאלים".

ובקיצור, תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים; המחקרים מוכיחים שזה מרגיע ומפרה. כל עוד אלה לא אותן רומינציות מזיקות, אלא אסוציאציות, חלימה בהקיץ ודמיונות, סרטים קטנים על סיטואציות עתידיות או לא אפשריות, אפילו ניסיונות להבין מה אנשים אחרים חושבים — הכל בסדר. זה יופי של דבר.

"כולנו רגילים לא לשמוע איזה משפט, לפספס שתי יציאות באיילון, אבל זה קורה כמעט חצי משעות הערות שלנו. זה מטורף. וכשאת מאמינה באבולוציה ובכוח של המוח, את מבינה שאין סיכוי שתהיה לנו פונקציה שלוקחת כל כך הרבה זמן ואנרגיה אם אין לה תפקיד"

מה קורה למוח כשהוא "נח"

ומה אנחנו מרוויחים מזה

כל הסיפור מתחיל בכלל ב־DMN — Default Mode Network, "רשת ברירת המחדל" — אחת התגליות המדעיות הגדולות של 20 השנה האחרונות. היא בעצם אישרה בכלים אמפיריים שגם כשאנחנו לא עסוקים, המוח עסוק. והיא שלחה שלל חוקרי מוח לנסות להבין במה בדיוק הוא עסוק כשהוא "נח", לכאורה.

איך בדיוק רואים שמוח לא נח?

"בעבר היינו מכניסים נבדק למכשיר fMRI, מראים לו תמונות של פנים למשל, עושים כמה דקות של הפסקה, ואז מראים לו פנים אחרות. המטרה בהפסקה היתה שהנחקר ינוח, וגם אנחנו היינו צריכים לשחזר דברים במחשב. אבל שמנו לב שבזמן שהמוח 'אמור' לנוח, לפי ההנחה שלנו, הוא בעצם פעיל מאוד. ראינו את זה שוב ושוב, וראינו את זה לא רק במעבדה שלנו. גם במעבדות אחרות ראו שהוא פעיל מאוד בזמן 'מנוחה', וזה ממצא חשוב ששוחזר מאז אינספור פעמים. פתאום הבנו שבזמן שאנחנו חושבים שהמוח נח, הוא לא באמת נח. בדיוק כפי שקורה לנו כשאנחנו במקלחת, או רק התעוררנו, או כשאנחנו תקועים בפקק. ולא רק שהוא לא נח, הוא פעיל באופן אינטנסיבי, חריג, וזה עקבי. כך גילינו את רשת ברירת המחדל של המוח, אותה רשת ענקית של אזורים שמחוברים ביניהם ופעילים בעקביות ובעוצמה כשאנחנו לא עסוקים".

אז רשת ברירת המחדל הבהבה על הצגים של חוקרי המוח בכל העולם, והם גילו שהיא מתרחשת בעיקר בכמה אזורים במוח: פיתול החגורה האחורי, קליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית והגירוס הזוויתי. ועכשיו פנו החוקרים להבין למה צריך את הרשת הזאת בכלל.

המפתח של בר להתבוננות ברשת היה העובדה שהתהליכים המנטליים כרוכים ביצירת קישורים. המחקרים מראים, למשל, שגם תחושת העצמי היא עניין של קישורים: כשאנחנו עסוקים בשאלה מי אנחנו, אנחנו מקשרים בין איך שחשבנו, הרגשנו והתנהגנו בעבר לאיך שאנחנו חושבים, מרגישים ומתנהגים בהווה — ומה נעשה בעתיד. קישורים דומים מפעילים גם את האופן שבו אנחנו תופסים אחרים. לכן גם בנדידת מחשבות העבר והעתיד נוכחים; הזיכרון שלנו לא נועד לשמש אלבום תמונות מבר המצווה, כפי שבר נוהג לומר, אלא לעזור לנו לפרש מה קורה בחיינו כעת ומה עתיד לבוא.

אבל תפקיד הרשת והמחשבות הנודדות בתפיסת העצמי הוא רק מחלק מהעניין. בר מסביר בהרחבה בספר גם את התפקידים שלהן בפיתוח יצירתיות ובשיפור מצב הרוח, עד כדי התמודדות עם דיכאון. והוא הגיע לזה כמעט במקרה.

"עד שלב מסוים בקריירה בעיות קליניות בכלל לא עניינו אותי מבחינה מחקרית. זה היה נראה לי מורכב וחמקמק מדי", הוא אומר. "אז עשיתי מה שהרבה מהקולגות שלי עושים, שזה basic science, מחקר שלא מחפש יישומים אלא רק מבקש להבין איך הטבע עובד. אבל יום אחד עיינתי בכתב עת פסיכולוגי ומשכה את עיניי כתבה שעסקה בדיכאון, והזכירה, כבדרך אגב וכמובן מאליו, שאנשים עם דיכאון לא לוקחים בחשבון את הקונטקסט הרחב. בתקופה ההיא חקרתי איך הקונטקסט עובד במוח, איך אנחנו מייצרים אסוציאציות, מחברים אובייקטים, מפעילים מחדש זיכרונות עבר וכו', ופתאום גיליתי שיש פה איזו אוכלוסייה שאני לא יודע עליה כלום ויש לה בעיה בדיוק בדבר הזה שאני חוקר. הרגשתי אחריות לעצמי ולסקרנות שלי ליישב את הדברים האלה — מה הקשר בין מצב הרוח ליכולת להפעיל את הרשת הזו, שאחראית לקשר בין אובייקטים כמו כיסא ושולחן? זה נשמע לגמרי מוזר, וכך התחלתי את המסע שלי לתוך עולם הדיכאון, כדי לנסות להבין את הקשר".

ומה גילית?

"למדתי את הדבר שלקלינאים הוא ברור ומוכר, העניין של רומינציות. אנשים עם הפרעות מצב רוח חושבים בצורה צרה, עם מחשבות חוזרות, והנה שוב קשר שהוא על פניו לא טריוויאלי בין הרוחב של המחשבה למצב הרוח. ואז אמרתי: רגע, בוא נראה, אם הם חושבים צר ויש מצב רוח לא טוב, אולי ננסה לגרום להם לא לחשוב צר? הרי אתה לא יכול להגיד להם 'תרגישו טוב', כי את מצב הרוח עצמו אנחנו לא יכולים לטרגט באופן ישיר, אבל אם הם חושבים צר, אז בוא נפתח להם את החשיבה. מה זה לא צר? אסוציאטיבי, רחב וכו'".

ואיך היצירתיות מתחברת לזה?

"הייתי בכנס בפלורידה, ישבתי בחדר במלון וקראתי מאמרים, וראיתי שכבר בשנות השבעים הראו שאנשים עם מצב רוח טוב הם יצירתיים, ויצירתיות מבחינתי שווה לאסוציאציות רחבות ומקוריות יותר. אני זוכר את הרגע, ממש לא יכולתי לשבת, קמתי וכל כך התלהבתי, זה ממצא מלהיב שיושב יפה עם המחשבה ההפוכה שלי, של 'בוא נרחיב מחשבה בשביל מצב רוח טוב יותר'".

איך עושים את זה?

"אז עשינו את הניסוי שבו ביקשנו מאנשים לקרוא רשימות של מילים רחבות לעומת רשימות של מילים צרות, כשהרשימה הרחבה שקולה לאסוציאציות ויצירתיות והרשימה הצרה שקולה לרומינציה. בהתחלה היה נראה שההיפותזה קצת רחוקה, הייתי צריך לשכנע את הפוסט־דוקית שלי שתריץ את הניסוי הזה, כי זה היה נראה לא כל כך קשור, וגם אני כמובן לא הייתי בטוח ב־100%. אבל כשהרצנו את הניסוי בקרב אנשים ללא דיכאון ראינו שמצב הרוח שלהם משתפר מעצם הקריאה של מילים. ואז התחלנו לראות עוד ועוד ממצאים, גם שלנו וגם של אחרים, שמתחברים לאותו נושא, לכך שחשיבה רחבה פותחת להם את הצ'אקרות המנטליות שם — במקום שיהיו עכבות ורומינציה, אנחנו יכולים לפתוח להם את זה ולהשפיע על מצב הרוח".

"אמרתי: רגע, אם אנשים חושבים צר ויש להם מצב רוח לא טוב, אולי ננסה לגרום להם לא לחשוב צר? הרי אתה לא יכול להגיד להם 'תרגישו טוב', כי את מצב הרוח עצמו אנחנו לא יכולים לטרגט באופן ישיר, אבל אם הם חושבים צר, בוא נפתח להם את החשיבה"

איך לשחרר מחשבות

ואיך משחק נלחם בדיכאון

הממצאים האלה לא מובנים מאליהם, והם גם יוצאים נגד עבודתו של פרופ' דניאל גילברט, פסיכולוג נודע, חוקר אושר וחבר של בר מהתקופה שלו בהרווארד, שטען כי "מחשבה נודדת היא מחשבה אומללה". המחקר שלו בנושא, שפורסם ב־2010 ב"Science", זכה לאלפי ציטוטים. ועכשיו בר טוען ההפך. גילברט, אגב, מלווה את ספרו של בר בהמלצה חמה. האם שינה את דעתו?

"ישנם הרבה דברים שיכולים להיות בעלי תועלת כשהם נעשים כהלכה, אבל לא אחרת", כותב גילברט ל"מוסף כלכליסט". "חלק מהמחקר שלי הראה שסוג הנדידה שאנשים מאפשרים למחשבתם לעשות אינו תורם לאושר שלהם. אבל כפי שעבודתו של בר מראה, נדידת מחשבות היא גם כלי, וכשנעשה בו שימוש נכון יכולות להיות לו מגוון רחב של תועלות".

השימוש הנכון לפי בר מורכב מכמה חלקים חשובים. הראשון הוא להיפטר מהאשמה, ופשוט לתת מקום לנדידת המחשבות, אפילו להקצות לה זמן ייעודי, של מנוחה, רביצה ובהייה. שנית, הוא ממליץ להיפטר, עד כמה שאפשר, מעומסים מנטליים, מטלות תובעניות ומחשבות מעיקות. "בניסויים הראינו שכשמעמיסים קוגניטיבית על אנשים, למשל כשנותנים להם לזכור סדרה ארוכה של מספרים ותוך כדי מבקשים מהם לזרוק אסוציאציות, הם פחות מקוריים. כשיש עומס מנטלי — אלה לא בהכרח דברים שליליים, זו יכולה להיות רשימת המכולת בראש — כמה שיש יותר מזה יש פחות יצירתיות ופחות חשיבה רחבה. אנשים דיכאוניים מסתובבים ביום־יום שלהם עם תהליך כבד מאוד קוגניטיבית, עם הרומינציות, שלוקחות את המשאבים שלהם ולכן מגבילות את היכולת שלהם להיות יצירתיים ולחשוב רחוק".

אז איך אנחנו יכולים לגרום למחשבות שלנו לנדוד, כדי להיות רגועים ויצירתיים? בר מסתייג מהמלצות פרקטיות ובכל זאת אפשר לחלץ כמה מהן משיחה איתו ומהספר. הוא ממליץ ממש לכוון את נדידת המחשבות, באמצעות שרשראות מילים אסוציאטיביות שהולכות לרוחב. שיטה נוספת ומפתיעה בפשטותה לשיפור מצב הרוח היא קריאת טקסט מהירה, אבל לא מהירה מדי, כזאת שתשאיר את הטקסט מובן ומרגש; מחקרים הראו כי משתתפים שקראו כך הפגינו תחושת עוצמה, יצירתיות ואנרגיה מוגברת. וגם לילדים צריך לאפשר לחלום. בר אומר שלילדיו (בני 21 עד 10) תמיד העניק היתר "לבהות בתקרה. כמה שיותר ככה יותר טוב".

הוא עצמו משתף מדי פעם בדרכים שלו "להנדיד" מחשבות. למשל הוא כותב: "לפני שאני יוצא לרוץ, או לסופרמרקט, אני אוהב למחוק את מה שהעסיק את מוחי עד כה, בייחוד אם זה חשבונות ששילמתי או אימייל מעצבן. אני מחליף אותם בקריאה מרתקת, כמו כמה עמודים מספר של אלדוס האקסלי. או, אם ארצה לעורר חשיבה יצירתית על משהו שאני עובד עליו, אקרא חלק ממנו. ואז, כשארוץ, נדידת המחשבות שלי לרוב תלך לכיוון של מה שקראתי זה עתה. זוהי דרך לעורר את התהליך המנטלי המכונה אינקובציה, מה שמוביל לאותם רגעים שבהם רעיונות פתאום צצים משום מקום.

"עם זאת, נעשה נכון אם נחשוב על זרם נדידת המחשבות שלנו כעל בעל חיים בפני עצמו; בהגדרתן של הנדידות הפרועות הללו, אנחנו לא יכולים להכתיב את הכיוון שלהן. אם הן לא היו כה בלתי צפויות ובלתי נשלטות, הן לא היו כה מועילות לנו בפתרונות יצירתיים. אבל החלפת התוכן של זיכרון העבודה שלנו עם דברים שנרצה לפתח בזמן הנדידה מקרב אותנו לכך".

כלי אחר שלו הוא מדיטציה, שהוא "ממליץ לכל אחד לנסות. זה לא פותר בעיות פסיכולוגיות או פסיכיאטריות, יש דברים שבשבילם צריך עזרה של מומחים, והישיבה במדיטציה עלולה לעורר גם דברים לא טובים. אבל כמשהו שמאפשר לשפר את ההבנה שלנו את עצמנו זה כלי פשוט מושלם". בספר הוא כותב: "דוסטויבסקי כתב: 'נסו לא לחשוב על דוב קוטב, ואז הדבר המקולל הזה יופיע במחשבתכם בכל דקה'. כך הוויפאסנה לימדה אותי דברים שלא ידעתי. ישנן שתי דרכים יעילות לגרום למחשבה להיעלם: הראשונה היא להכיר במחשבה ולהתמודד איתה ישירות, כפי שנעשה בטיפול פסיכולוגי. השנייה היא להכיר בה ואז לקטלג אותה, או לתת לה שם, מה שיעביר אותה ל'תיבה' מנטלית וכך היא תפסיק להופיע באופן בלתי רצוני. כיצד עושים זאת? אם את חושבת על מחמאה שקיבלת בשבוע שעבר מאדם שחשוב לך, תייגי אותה כ'חיובי, עבר, עצמי'. אם את מודאגת לגבי הגור שמסרת לאימוץ לאדם שגישתו לבעלי חיים חשודה, תייגי אותה כ'שלילי, עתיד, אחרים'. המחשבות יתחילו להיעלם ברגע שתסיימי לתייג אותן. בנקודה מסוימת, התחלתי לדמיין את צליל ה'סווש' של הודעת אימייל שנשלחת. התחלתי להרגיש בשליטה. אז מה אם דאגות צפות בדעתך? תכירי בהן, תתייגי אותן ותעברי הלאה, למחשבות הבאות שצצות. הגישה הזו כבר הספיקה כדי להשיג קצת שקט פנימי".

ולא רק לעצמנו אפשר לעזור לעשות זאת, אלא גם לאחרים. לצורך כך, בר הקים לפני כחודשיים סטארט־אפ, יחד עם שמוליק קרת, ממייסדי Waze. החברה, שנקראת Hedonia, מבקשת להילחם בדיכאון באמצעות משחקי מחשב שמבוססים על תהליכים אשר הוכחו במעבדה שלו ככאלה שמשפרים את מצב הרוח. "אני מוקף שם באנשים שעשו אקזיטים ועכשיו רוצים משמעות, ואני, כל החיים שלי פחות או יותר זה משמעות, אבל עוד לא חוויתי אקזיט", הוא צוחק ואז מרצין: "כשאת נחשפת לאנשים עם דיכאון את מבינה שאת יכולה לעזור להם עם המדע שלך. אי אפשר להיות פה טווס שמתהדר במאמרים טובים במדע כי אם הם לא מגיעים לאף אחד, למי עזרת? פעם חשבתי שאנשים חכמים יש רק באקדמיה, ופתאום את הולכת לעולם של היזמות ופוגשת אנשים מבריקים, יצירתיים, חושבים אחרת. זה נורא כיף. אתה רוצה להיות רלבנטי? לא מספיק שיהיו 1,000 ציטוטים של מאמרים שלך. זה המון, אבל זה לא מספיק. בוא תהיה רלבנטי לכל העולם, כי דיכאון זה לא באקדמיה".

לאשר לאנשים לנדוד

וללמד בריינסטורמינג

לבר (57) יש מומחיות טבעית במחשבות נודדות, עוד מילדות. הוא גדל בדימונה, בן לאם שהקימה כפר נוער טיפולי ולאב שעבד בכור ("כן, היינו קוראים לזה אז מפעל טקסטיל"). "הייתי אחד הילדים הכי חולמים בעולם", הוא מספר. "אבא שלי לקח אותי פעם לשוק, וכשחזרנו לאוטו הוא נזכר ששכח לקנות משהו, אמר לי לחכות ליד האוטו והניח לרגליי את האבטיח הענק שקנינו. כשהוא חזר כעבור חמש דקות הוא שאל 'איפה האבטיח?', ואני אמרתי 'לא יודע'. לקחו את האבטיח הענק הזה מתחת לרגליים שלי ולא שמתי לב בכלל".

לתואר ראשון הוא למד הנדסת חשמל, אבל איבד עניין בתחום והמשיך לתואר שני במכון ויצמן במדעי המחשב ומתמטיקה, עם התמקדות בראייה ממוחשבת. שם החל העניין שלו בפסיכולוגיה. "זה היה הגל הקודם של הבינה המלאכותית, ועליי נחתה ההבנה שאני רוצה לחקור בינה אמיתית, כי איך אפשר לחקות משהו שאנחנו כל כך רחוקים מלהבין? נמשכתי ללהבין בני אדם".

את הדוקטורט הוא כבר עשה במדעי העצב הקוגניטיביים, באוניברסיטת דרום קליפורניה, ו"שם באמת עבדתי עם בני אדם, אבל שאפתי להתקרב לדבר האמיתי, הכי אותנטי, שהוא מה שקורה בתוך המוח. להבין איך דברים עובדים ברקמות המוח, בנוירונים, בתאי העצב. איך זיכרון עובד, או יצירתיות, או דיכאון, למשל". מקליפורניה המשיך לפוסט־דוקטורט בהרווארד, שם ב־2011 היה לפרופסור למדעי המוח, ודווקא אז החליט לחזור לישראל, ומונה למנהל מרכז גונדה לחקר המוח בבר־אילן. ב־2019 עזב את הניהול כדי להתמקד בעבודה במעבדה שלו ולכתוב את הספר — "אני רוצה להפיץ את התורה שלי, אני רואה את הצמא של אנשים לשמוע על יצירתיות, על מצב רוח, על מה שמניע אותם ועל זה שזה בסדר לנדוד עם המחשבות, ושזה גם נורא כיף".

את הבשורה הוא מפיץ בעוד דרכים, בהרצאות שהוא מעביר בחינם, ובעבר גם ייעץ בנושא לארגונים שונים. "נדידת המחשבות שאותה אנחנו מעודדים, שמשפרת גם יצירתיות וגם מצב רוח — ואני מתייחס לכך הרבה בספר, לכך שהם שזורים זה בזה כי אנשים עם מצב רוח טוב יותר יצירתיים, ולאנשים יצירתיים יש מצב רוח טוב יותר — היא רחבה, נטולת מגבלות או עכבות", הוא אומר. "לכן כשאני מייעץ לאנשים על איך לעשות סשן בריינסטורמינג נכון, אחד הכללים העיקריים הוא שאסור שיהיה מישהו מבקר, שיגיד שהרעיון הזה טוב או לא טוב. כשזה בישיבה בחברה, את לא רוצה שהבוסים יגידו 'זה רעיון לא טוב, זה לא יעבוד, את זה אני כבר מכיר'. יש השלב הראשוני ביצירתיות, של חשיבה מסתעפת, שבה הכל הולך, את מתרוצצת לכל הכיוונים, מצדי תכניסי חייזרים לחשיבה שלך — הכל בסדר. בשיקולים הגשמיים נטפל אחר כך. מהסיבה הזו גם אלכוהול או וויד במידה מועטה עוזרים ליצירתיות, כי הם משחררים את האינהיביציה. השלב השני הוא החשיבה המתכנסת, שבה בוררים את הרעיונות הטובים ביותר, ורק אחר כך, בסוף, מגיע שלב ההערכה, שבו לוקחים בחשבון אם זה באמת אפשרי, מה המחיר, עד כמה זה באמת מגניב כמו שחשבנו וכו'. אבל קודם כל לתת למחשבות לרוץ".