1. יש לי אחות אחת

לפני כעשור עברתי לגור באיטליה. לפני המעבר, רציתי לסגור כמה קצוות חיים בישראל. אחד מהם היה המשפחתי: קיוויתי לברר פרטים על המשפחה שלי ולבנות עץ משפחה נחמד, לא גדול מדי, שאוכל להדפיס ולהעניק כמתנה לאבי ואחותי. זה לא היה אמור להיות עניין מסובך, בכל זאת אנחנו משפחה אשכנזית ממוצעת (יהיו כאן סטריאוטיפים, לפחות אלה שגיליתי שהם נכונים) — זוג הורים, בת ובן (אני), כמה דודים ובני דודים. את כולם הכרתי היטב מכינוסים משפחתיים, קטנים למדי, כאלה שממלאים סלון סטנדרטי, לא יותר.

התחלתי לבנות עץ משפחה. השתמשתי בסיפורים המשפחתיים שהכרתי, נעזרתי בזיכרון של אבי ודודותיי, צללתי לדפי העד של יד ושם, ונברתי קצת באינטרנט. עד כאן, כל מה שנתקלתי בו בעצם כבר ידעתי. זו היתה המשפחה שהכרתי. ברגע מסוים, כדי שהבנייה של העץ תהיה קלה יותר, החלטתי להיעזר בפלטפורמות שמאפשרות לבנות אילן יוחסין באתרים MyHeritage, שממוקדת יותר ב"משפחות פרטיות", כהגדרתה, ו־Geni, אחת מחברות־הבת שלה, ששואפת "לבנות את עץ המשפחה של העולם". היא מאפשרת לבנות לא רק עצים אלא גם טבלאות מפורטות שמסבירות את הקשר לכל אחד, ובכמה "צעדים" אדם מסוים רחוק מאדם אחר. זה ממשק פשוט, משחקי משהו, שסייע לי בראשית הדרך. אבל אז זנחתי את העניין. עברו שנים, התגלגלו החיים, עד הרגע שהמגפה עצרה אותם. התפנה לי המון זמן, ובעוד רגע של שעמום, חזרתי לעץ. התחשק לי שוב לשחק. ונשאבתי לגמרי. מפה לשם, אני, עם האחות האחת והכמה דודים, גיליתי יותר מ־107 אלף קרובי משפחה נוספים.

2. הצדה, לא למעלה

לרוב כשבונים אילנות יוחסין הולכים למעלה, אל אבותינו. מתבססים על קשרי דם, ומנסים לראות כמה אחורה אנחנו מצליחים להגיע. אם הייתי רוצה להגיע ל־100 אלף מאבותיי וקרובי הדם שלהם, הייתי צריך לחקור בערך 17 דורות קודמים, עניין של 500 שנה אחורה. יש משפחות שעושות את זה: יש מי שמנהלים רישומים גנאולוגיים מפורטים שהולכים אפילו רחוק יותר. אני ידעתי שזה לא אפשרי אצלי; אין לי המידע הזה, הכי רחוק שאני יכול להגיע זה להורים של הסבים והסבתות שלי.

אז הלכתי הצדה. משפחה זה לא רק קשרי דם, זה גם קשרי נישואים. גם גיסים וגיסות הם בני משפחה, ומחותנים וקרוביהם, ובני הזוג של בני הדודים. את המעגלים הקרובים אנחנו מכירים, פוגשים בחגים או אירועים. ולמעגלים האלה יש עוד מעגלים שהם מכירים, והקשרים הולכים ומתרחבים, המספרים הולכים וגדלים. ובעידן האינטרנט, מתברר שאפשר למפות את כולם.

ידעתי, למשל, שאני קשור לרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין־שחק — דודה מרגלית התחתנה עם יגאל, שהיה אחיו של אמנון. והוא היה נשוי לטלי ליפקין־שחק, בתו של שחקן התיאטרון ואיש הרדיו עזריה רפופורט. שילוב של חיפושי אינטרנט (תודה ויקיפדיה) ולחיצות על השמות המופיעים בפרופילים האישיים ב־Geni (תודה גדולה לכל מי שבנו את אילנות היוחסין שלהם לפניי), הובילו לגילוי שליפקין־שחק היא גם בת דודה של עדנה לב, שהיתה נשואה ליורם גלובוס, שהיה בן דוד של מנחם גולן. מילא רמטכ"ל, אבל קולנוענים! זה כבר התחיל להיות מרגש. ורחב; לא נראה לי שכל האנשים האלה יוכלו להיכנס אצל הוריי בסלון.

כל העצים והרשימות הקיימים הם כלי לשימור של מה שאיננו עוד. דורות שאבדו ועולם שאבד. מצאתי את עצמי בלילות יושב מול המחשב, עשרות לשוניות פתוחות, בכל אחת מהן מופיעים הורים וילדים שמנופפים אליי מלפני עשרות שנים, מבקשים למצוא את מקומם בעץ

3. כל המפורסמים אצלי

מאותו הרגע לא יכולתי להפסיק. שמחתי להוסיף לעץ שלי את החבר הכי טוב שלי, שאני מכיר מכיתה א', אבל גם תהיתי, למשל, לכמה אנשים שיש להם ערך בוויקיפדיה העץ שלי יכול להתרחב. אני יכול להתהדר בקרובי משפחה כדורגלנים? ואמנים? יש לי דודים באמריקה שאני לא יודע עליהם? אולי איזה דוד עשיר באמריקה, אפילו?

מהר מאוד נפל עליי מבול של שמות: כל נשיאי ישראל, וכמעט כל ראשי הממשלה שם (אם כי כרגע ראש הממשלה היחיד מימין הוא בנימין נתניהו, שקשור משפחתית לכל ראשי הממשלה מהשמאל). רוב הרמטכ"לים, וחללי צה"ל ידועים. שופטים בכירים ואנשי ועדות חקירה כגון דליה דורנר, אליהו וינוגרד ושמעון אגרנט, עורכי דין (יגאל ארנון, רם כספי ועוד), ואפילו האופנובנק רוני לייבוביץ'. לרגעים הרגשתי כמו בשיעור אזרחות או היסטוריה. או גיאוגרפיה: אנשים שהיו מראשוני תל אביב, אנשים שנהפכו לבתי חולים (הלל יפה, חמישה צעדים ממני, ואיכילוב, שישה צעדים). אינספור אנשי תקשורת — משפחות מוזס, קרליבך ושוקן, אלוף בן וקובי אריאלי, אילנה דיין ושמעון ריקלין. ואמנים, שפע של אמנים, נתן אלתרמן ויוסי גיספן, שושנה דמארי (עשרה צעדים, בכל זאת אני אשכנזי) ושלמה ארצי (שמונה צעדים), אריק איינשטיין ועומר אדם, שלושה חברים מכוורת (גידי גוב, יוני רכטר ואפרים שמיר), שניים מהגשש החיוור (פולי וגברי, ואיתו כל שבט בנאי), שניים מהדג נחש. שפים נודעים (שרי אנסקי, צחי בוקששתר ועוד) ואיט גירלס חוצות דורות כגון שלי גפני, איה קרמרמן ונטע אלחמיסטר. פגישת מחזור של "להיטון" ו"פנאי פלוס". ואז התחילו להופיע גם הספורטאים; לא רק עסקנים כגון שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן, אלא גם עודד וגדי מכנס, ניר קלינגר, שרן ייני ועוד.

וכן, מתברר שיש לי לא מעט "דודים עשירים". לאט לאט השתבצו ברשימה משפחות ורטהיים וקרסו, דנקנר וגינדי, חבס, אקרשטיין וקפולסקי. ואם אני מוציא את עצמי לרגע מהתמונה, בכל פעם מחדש נדהמתי לגלות איך כולם, בעצם, קשורים זה לזה. הון־שלטון־עיתון־ביטחון־פזמון־תיאטרון־משפחתון.

בהתחלה, כל גילוי היה מלהיב במיוחד; סיפרתי לאשתי האיטלקייה על כל אחד ואחד (אם גם אתם איפשהו ברשימה שלי, דעו שיש לכם משפחה באיטליה; מוזמנים לאספרסו). בשמות הראשונים היא התרשמה — נשיאים, ראשי ממשלה. אבל באיזשהו שלב הפסקתי; אין באמת איך להסביר את הריגוש המשונה בגילוי שאני קשור ליוסי אלפנט, אסף אמדורסקי, ג'וליאנו מר או יונית לוי.

מה שכן, לא חסכתי ממנה את ההפתעות הבינלאומיות, שבהדרגה התחילו להאפיל על המקומיות. עוד ועוד שמות מוכרים מהעולם, יהודים וגם לא יהודים, צצו בעץ סביבי, והקשרים ביניהם היו מדהימים עוד יותר. עשרה צעדים מפרידים בין הבמאי סטנלי קובריק לבלרינה אנה פבלובה, שרחוקה שבעה צעדים מהכנר יהודי מנוחין ורק שלושה צעדים מהברון הירש. ולא רק כסף ישן, הנה גם וורן באפט. ומייסדי קונטיקט. ומשפחת בוש (הנשיאים, לא קייט). ואלפרד דרייפוס ומשפחת רוטשילד והבנקאי יוליוס בר. מכירים את המשחק שבו מקשרים כל אחד בתעשיית הקולנוע לשחקן קווין בייקון בתוך שישה צעדים בלבד? אז את החיבור שלי לקווין בייקון עוד לא מצאתי. אבל אולי זה עוד יקרה. בייקון בטח נמצא איפשהו בעץ של יניב ארליך, המדען הראשי של מיי הריטג', שהעץ שלו כולל עשרות מיליוני שמות. רוב הסיכויים שגם אתם, הקוראים, נמצאים שם. ויש סיכוי לא רע שאתם גם בעץ שלי; ולא רק אתם, אגב. גם הנהג המעצבן שצופר עכשיו ברחוב, והמשפחה שעקפה אתכם בתור. קרובי משפחה, הם בכל מקום.

4. רשימות כחזית הגנה אחרונה

אין לזה סוף. לפעמים מצאתי את עצמי בשעה מאוחרת של הלילה יושב מול המחשב, עשרות לשוניות פתוחות, בכל אחת מהן מופיע פיצול אחר של המשפחה, הורים וילדים שמנופפים אליי מלפני עשרות שנים, מבקשים למצוא את מקומם בעץ. היה קשה לעצור; השארתי את כל החלונות פתוחים, וחזרתי למחרת בבוקר, לקשור את הקשרים.

כן, זו אובססיה. למרבה השמחה, היתה לי שרשרת רחבה של אובססיביים אחרים להישען עליהם. גיליתי עוד ועוד מאגרי מידע מפורטים. לא מעט קהילות מתפוררות השקיעו ברשימות כמעין קו הגנה אחרון, עדות לימים שבהם קשרי משפחה ונישואים היו השלד שהחזיק את הקהילה. זה נכון, למשל, אצל עולים מעיר מסוימת, שהתנהלו כקהילה גם אחרי בואם לארץ, או אצל מייסדי יישוב ותיק. כך אתר המשפחות העירוני של ראשון לציון מעלה שרבים מראשוניה קשורים זה לזה. זה הרושם שעולה גם מהאתרים המפורטים של פתח תקווה או נתניה. גם בקיבוצים אוהבים תיעוד, ובדרך נעזרתי למשל ברישומים של קבוצת גבע או ברשימת הנופלים של קיבוץ מעוז חיים.

ככל שצללתי למאגרים השונים כך התבהר לי שכל העצים והרשימות הם כלי לשימור של מה שאיננו עוד. דורות שאבדו ועולם שאבד. כשלומדים לקרוא את הרשימות, כבר מזהים את הסימנים שהם בעצם מצבות; למשל, כשכל שמות המשפחה של הבנות הם שמות המשפחה של האב, אתה כבר יודע שהן מתו, כולן, לפני שהספיקו להינשא. אתה מוסיף אותן לעץ, אבל מסתכל על המשפחה, ההורים וכל ילדיהם, ויודע שזה אילן יוחסין שנגדע, שאין לו המשך. אבל התיעוד ישנו.

מהתרשמותי בפרויקט הזה, רוב המתעדים הם אנשים מבוגרים. ייתכן שזה עניין של זמן פנוי, צורך בשימור המורשת ותחושת סוף מתקרב. אילנות היוחסין שהם מעלים לאתרים הרלבנטיים פתוחים לכל, ויכולים לסייע לכל שאר המתעדים, וכך גם הסיפורים המשפחתיים שהם חולקים עם נכדיהם במסגרת התוכנית החינוכית "הקשר הרב־דורי". מנגד, ככל שמתקרבים לימינו יש יותר ויותר רשומות "סגורות"; הצעירים יותר, עושה רושם, מוטרדים מעניין החשיפה. גם אנשים שראו את מיקומם באילן שלי חשו אי־נוחות מסוימת מהעובדה שאני יודע איך קוראים לכל אחד מבני משפחתם. בהחלט ניכר שצעירים יותר מבקשים לשמור יותר על הפרטיות שלהם (בעוד חלק מהם, זה נכון, חושפים את כל חייהם, הרגליהם וילדיהם ברשתות החברתיות).

וישנו העניין העדתי. בראשית הדרך היה לי ברור שלאשכנזים תהיה נוכחות דומיננטית במעגלים הקרובים אליי, אבל הנחתי שככל שאתרחק הנוכחות הזאת תפחת. ובכל זאת, היא עדיין שם. זה קורה במידה רבה משום שהאשכנזים מתעדים יותר את השושלות שלהם. הם עשו את זה עוד באירופה, ברשומות מרובות דורות של שושלות רבנים (זו של חב"ד, למשל, מפוארת למדי), והם ודאי עשו זאת אחרי השואה, בתיעוד הנספים והניצולים, בפרויקטים של קהילות ספציפיות ובדפי העד של יד ושם. על הרקע הזה, אני מודה ששמחתי בכל פעם שהצטרף לעץ שלי שם משפחה לא־אשכנזי במובהק. רוב הנישואים כיום לא מתקיימים בתוך "קהילות" — ולא אחת מצאתי את עצמי תוהה עד כמה בכלל יש היום, בקרב החילונים, אוכלוסיות שהן "קהילות" כמו פעם, חלוצים וקיבוצים ויוצאי מדינה מסוימת — והקשרים המשפחתיים כבר נהפכים לגמרי לחוצי עדות. עכשיו אני מייחל למצוא את החיבור שלי לקהילת ביתא ישראל (יוצאי אתיופיה), שיש לה כבר עץ משפחתי של עשרות אלפי שמות.

5. פאזל ענקי שרק אני פותר

היו רגעים של תסכול. הקפדתי על סינון ובדיקה אבל ברור לי שהעץ כולל רשימות כפולות, אולי קצת קישורים שגויים, ובסופו של דבר יש גבול למספר הפעמים שבהם אני יכול לנסות להצליב אם משה כהן הראשון והשני (וה־30) הם אותו אדם, וכנ"ל משה לוי (יש לי כבר 40). אבל לפעמים הכל היה כמו פאזל, אוסף של חידות. לא רק ויקיפדיה ומיי הריטג', גם מודעות אבל (מקור מידע נהדר) ו"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו" של דוד תדהר (גם הוא במשפחה שלי!) הועילו לי מאוד, אפשרו להשלים לא מעט חורים. וברגעים שבהם זיהיתי במדויק אדם מסוים, הצלחתי לגלות ש־X ו־Y בעלי השמות הזהים הם בעצם אותו אדם, היתה תחושה קלה של ניצחון. איזה יופי, הכל מתחבר!

ובעצם, אני יודע מה שרוב האנשים ברשימה שלי לא יודעים: שהם קרובי משפחה. אני יכול לראות את התמונה הגדולה, הרחבה. רובנו לא רואים אותה, ולא מודעים לכל הקשרים. הקרבה המשפחתית הרחוקה לא בעייתית מבחינה הלכתית או רפואית, אבל לפעמים היא יכולה להיות מוזרה; נניח שבכל פעם שאתם יוצאים לדייט תתהו אם בעצם יש לכם בני דודים משותפים, או שהסבים הגדולים שלכם היו גיסים. אולי הסיפור המשותף שלכם התחיל הרבה לפני הדייט הזה.

וזה נכון גם ברמה הלאומית. ישראל היא חברה של שבטים־שבטים, אבל בעצם אנחנו הרבה יותר מעורבבים ממה שנדמה לנו. המרחק בין חנן פורת לישעיהו לייבוביץ' ובין שולמית אלוני לאדיר זיק גם הוא בסך הכל ברמת "דודה של גיסתו של סבו של אשתו". רק כמה צעדים. הייתי שמח לחשוב שזה יאפשר להדק את החיבור, לצמצם את המחלוקות והפערים, אבל בכל פעם שאני מהרהר בזה אני נזכר בסכסוכים משפחתיים מרים בין אחים או בין ילדים להוריהם. אז מעבר לקוריוז, האם לכל הקשרים שאני מגלה יש איזו משמעות? האם לעוב

6. עכשיו אני יודע

אני לא יודע אם יש לה חשיבות "לאומית" או "חברתית". אבל אני משוכנע שיש לה משמעות אישית. העם היהודי בכלל וישראל בפרט התנהלו רוב ההיסטוריה כקהילות סגורות למדי, ובשנים האחרונות אני מוצא את עצמי חי בקהילה די סגורה אחרת, מחוז קלבריה שבדרום איטליה. בכל סיבוב בעיר עם אשתי אנחנו פוגשים "בן דוד" או "בת דודה", מילים שמתארות לפעמים קירבה מדרגה חמישית. אבל הם מכירים שם זה את זה, הם לא זקוקים לפלטפורמות דיגיטליות וטבלאות כדי לדעת זאת. ולרגע אני מרגיש גשר, המקף המחבר בין שתי הקהילות האלה. אני האיש שקושר את נעמי שמר, כמו גם את משפחות הרבנים קנייבסקי ולאו, לבן הדוד מרקו, שעובד בספריית הוותיקן.

ומעבר למספרים הגדולים ולתובנות הרחבות, יש בסוף רגע אחד שאני יודע שבשבילו כל המסע שווה את זה. באחד הרגעים בדרך גיליתי דף עד שמילא חבר ילדות של בן דוד של אבי (אבי לא הכיר את האיש). הוא הזכיר שם נערה בת 13, אחות של בן הדוד — כלומר בת דודה של אבי, וציין שביוני 1941 היא נרצחה בפוגרום שנערך ביהודי פלנגה (Palanga) שבליטא, שם שהתה במחנה של הקומסומול (תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית). אלא שבת הדודה לא נרצחה; היא שרדה במלחמה וגדלה להיות מדענית באחת מערי הגרעין הסגורות של ברית המועצות. אפילו פגשתי אותה כמה פעמים כשביקרה בישראל. הכרתי אותה רק בשמה הפרטי, ותמיד כששאלתי את אבי מה הקשר שלו אליה הוא פטר אותי ב"אולי היא קרובה רחוקה, אני לא באמת יודע". האם הוא באמת לא ידע? לו רק יכולתי לשאול. אבל אני, אני עכשיו יודע.