ב

פאתי העיירה גראס ואלי שבצפון קליפורניה עומדת ממגורה ענקית מבטון, מתנוססת מעל לעשב ולשבילים המתפוררים. לידה, כמעט בלתי נראה, פיר מוביל לעומק של יותר מאלף מטרה במעבה האדמה. זה מה שנותר ממכרה איידהו־מרילנד, תזכורת לעבר של כריית הזהב בעיירה. מכרות רבים כאלה תדלקו בעבר את הכלכלה של גראס ואלי, והשאריות שלהם הם חלק מאופי העיירה עד היום: מכונת Stamp mill ששימשה לניפוץ סלעים עם זהב ניצבת בצומת ברחוב מיין, קרונות משא ישנים מחלידים בחניונים וליד חנויות בכל מקום.

זהב עדיין זורם בעורקי המכרה הנטוש, וב־Rise Gold, תאגיד הכרייה שקנה אותו ב־2017, סבורים שפתיחתו מחדש מוצדקת כלכלית. המכרה נסגר ב־1956 לא משום שהזהב אזל, אלא כי הכלכלה השתנתה. הסכם ברטון־וודס מ־1944 הוביל להקמת מערכת מוניטרית בינלאומית חדשה שנועדה לייצב את שערי החליפין במטבעות, לזהב הוגדר מחיר קבוע של 35 דולר לאונקיה, והכרייה בארצות הברית נהפכה ללא רווחית. אבל כיום המחיר הזה אינו קבוע עוד, והוא עולה בעקבות הטלטלה הכלכלית שחוללה הקורונה. כשבתחילת המגפה הבנק המרכזי בארצות הברית הוריד את הריבית, השקעה בזהב שוב נהפכה לאטרקטיבית. מחיר הזהב ירד מאז, ובאחרונה עלה שוב, על רקע האינפלציה והתפשטות זן האומיקרון. והמכרות חוזרים לפעול.

אבל הכרייה מסובכת יותר משהיתה. הרשות הגיאולוגית האמריקאית מעריכה שאחרי שבערך 206 אלף טונות זהב כבר נכרו ברחבי העולם, 63 אלף טונות עדיין נמצאים באדמה ברחבי העולם — אלא שזה הזהב הפחות נגיש, שטמון עמוק יותר. כדי לכרות אותו צריך להתמודד עם כמויות אדירות של פסולת כרייה, שכוללת מתכות כבדות וחומרים רעילים אחרים.

רייז גולד התחייבה לצמצם את נזקי הכרייה שלה באמצעות מילוי החפירה בסיומה (paste backfilling) — טכניקה שכוללת הזרמת עיסה של מים, פסולת כרייה וחומר מדבק (לרוב בטון) למנהרות המכרות. השיטה הזו לא רק מספקת תמיכה למכרה, אלא גם מפחיתה את כמות הפסולת מעל פני הקרקע. אבל זהו פתרון חלקי בלבד, שההשפעות ארוכות הטווח שלו עדיין אינן ידועות. ברייז גולד טוענים שבמחוז נבדה, שבו שוכנת העיירה, הפרויקט זוכה לתמיכה נרחבת, אך התושבים בגראס ואלי עדיין ספקנים. בין השאר, הם מודאגים מאותה פסולת כרייה. ולא רק הם; יש גם כלכלנים שתוהים אם הגיוני לכרות זהב. "מחיר הכרייה גבוה", מסביר למשל דירק באואר, ומוסיף כי הזהב יקר בדיוק משום שהכרייה שלו יקרה. "חברות הכרייה גוזרות רווח, אבל חלק גדול, גדול מאוד, הוא פשוט הוצאות".

ראלף סילברסטין, פעיל סביבה מקומי: "הם מדברים על כריית זהב מעומק של יותר מ־900 מטר מתחת לפני השטח, ועל הוצאת פחות מאונקיית זהב לכל טונה של פסולת. זה לא הגיוני"

חשש מ־100 אלף משאיות וממתכות רעילות

בשני העשורים האחרונים עלו שוב ושוב הצעות לפתוח או להרחיב מכרות זהב באירופה ובאמריקה. זה קורה בצפון אירלנד, בניופאונדלנד שבקנדה, באריזונה, באיידהו. וברוב המקומות, חברות הכרייה נתקלות בהתנגדות מקומית כמו זו שתוססת כעת בגראס ואלי, לנוכח החשש מחומרים רעילים שיזהמו את מי התהום ואת המים שעל פני הקרקע.

ובגראס ואלי מכירים את ההשלכות; הם מתמודדים כבר שנים עם נזקי הכרייה מתקופת הבהלה לזהב. ארסן רעיל נותר באזור גם עשרות שנים אחרי הפסקת הכרייה. הגוף המפקח על איכות המים מתעד ריכוזים גבוהים של ארסן, וב־2020 למשל נמצאו ארסן, עופרת וכספית בפסולת כרייה שנהפכה עם השנים לביצה גדולה.

רייז גולד פירטה את התוכנית שלה לצמצום נזקי הכרייה, ובריאיון ל־Undark מנכ"ל החברה בן מוסמן (Mossman) מנסה להרגיע. המכרה המדובר, הוא אומר, ייחודי, כי החברה מצאה בו "מעט מאוד תוכן מתכתי", והפסולה תהיה ברובה לא רעילה (חול וסלעים), כך ש"אין חששות לגבי בריאות האדם או הסביבה". פעילי סביבה, מצדם, מטילים בטענה הזאת ספק.

מעבר לכך, גם כשבסלעים יש מעט מתכות כבדות או אין כאלה כלל, לא קל להיפטר מהם. לפי האתר של רייז גולד, בעבר כדי להפיק חצי אונקיית זהב ממכרה איידהו־מרילנד היה צריך להיפטר מטונה של סלעים. "חברות הכרייה מגיעות, והן רוצות שלא נבחין בכך שתהיה להן כמות אדירה של פסולת כרייה", אומרת אליזבת מרטין, פעילת סביבה מקומית. בטיוטת דו"ח ההשפעה הסביבתית של רייז גולד נכתב שיהיה צורך לפנות מאזור הכרייה יותר מ־182 אלף טונות של פסולת בשנה. כשמשאית אחת יכולה לפנות כ־14 טונות, הרי שיותר מ־100 אלף משאיות הוא מראה "מעבר ליכולת הדמיון של רוב האנשים", כדברי מרטין.

גם השימוש בעיסה למילוי מנהרות הכרייה מעורר שאלות. השיטה נחשבת טיפול ידידותי לסביבה, יחסית, בפסולת כרייה, ויש ראיות לכך שהשימוש בבטון מפחית את זליגת המתכות הכבדות. אבל לא ברור אם ארסן וחומרים אחרים נותרים לכודים בעיסה גם בטווח הארוך. ומה יקרה כשהמכרה יפסיק לעבוד, ומי התהום יגיעו אל העיסה שמילאה את המנהרות? קיימים מחקרים שלפיהם עלולה להיות זליגה שתימשך שנים, גם אל מי השתייה או נחלים סמוכים. וזה אחד החששות הגדולים של תושבי גראס ואלי, שפועלים ומפגינים נגד חידוש המכרה — זיהום המים. בין השאר, צריך לשאוב מים שהצטברו במכרות הישנים ולסלק גם אותם. "המים שמגיעים מהמכרות מלאים בארסן, מגנזיום, ברזל ומתכות כבדות אחרות", מסבירה הביולוגית ג'וזי קרופורד, מנהלת ארגון מקומי נוסף שמתנגד למכרה. "יצטרכו לטפל במים לנצח". וכשרייז גולד מתכננת להזרים את המים לנחל סמוך, קרופורד מזכירה גם את הפגיעה בטבע: "זהו בית גידול של דגי טרוטה. אם הזרמת המים תפגע בנחל, נאבד את הדגים ובעלי חיים נוספים".

למה לא לקנות זהב שנשאר באדמה?

התומכים בשימור הסביבה והמשאבים, כמו גם המתנגדים בקהילה המקומית, תופסים בדרך כלל את כריית הזהב כקרב בין הטבע לחמדנות, ותוהים אם המרדף אחר הזהב מצדיק הרס סביבתי נרחב. הכלכלן דירק באואר, למשל, סבור שעדיף כלל לא לכרות זהב, הן מסיבות סביבתיות והן מסיבות כלכליות. לדבריו, רוב הזהב שכבר נכרה מוחזק בידי בנקים וחברות השקעה; אם משקיעים רוצים החזקות בזהב שממילא לא נמצא בידיהם, הם יכולים באותה מידה לקנות החזקות בזהב שלא נכרה, שיישאר באדמה. "כך אתה יכול לקנות משהו שלא מזיק כל כך, בלי ההשלכות השליליות של כריית הזהב עצמה", הוא מסביר.

באואר חקר באחרונה את הרעיון הזה, עם שניים מעמיתיו בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת מערב אוסטרליה. במאמר שפרסמו ב־2021 הם הציעו להשאיר את הזהב באדמה ו"לאפשר לטבע לשמש כספת טבעית, שומר המוגן חוקית בידי חברות הזהב והממשלות". בעצם, המשקיעים יוכלו לקנות מניות בחברות שיזהו זהב תת־קרקעי ולא יכרו אותו. האם "הזהב הירוק" הזה, כפי שקוראים לו החוקרים, אכן יכול להניב רווחים למשקיעים? באואר ועמיתיו בחנו את הנושא, תוך שקלול עלויות של המאמצים לגילוי זהב, ועלויות הכרייה עצמה, חוסר הוודאות לגבי איכות הזהב והכמות שלו, ובסיכום הניתוח הגיעו למסקנה שכן, זהב שלא נכרה עדיין יכול להיות השקעה טובה. בתעשיית הזהב, כמובן, "שונאים את הרעיון", כדברי באואר, "זה סוף הביזנס שלהם, למעשה". אבל לדבריו משקיעים הגיבו אליו יותר בחיוב, בייחוד אלה שמחפשים השקעות ירוקות; זה עוד לא אומר שהם מוכנים לנסות רעיונות חדשניים כאלה.

בינתיים, הכרייה בגראס ואלי עדיין צריכה לגבור על ההתנגדות הציבורית ועל אתגרים פיננסיים משמעותיים. מכרה הוא עסק יקר; לפני שרייז גולד קנו את המכרה המקומי, חברת EmGold Mining תכננה לפתוח אותו מחדש. לפי ההערכות, רק הייעוץ עלה לה מיליון דולר, ולבסוף הפרויקט לא יצא לפועל. בגראס ואלי יש מי שמקווים שהגורל של רייז גולד יהיה דומה. "הם מדברים על כריית זהב מעומק של יותר מ־900 מטר מתחת לפני השטח", אומר פעיל הסביבה המקומי ראלף סילברסטין (Silberstein). "המשמעות היא שהם צריכים לשחזר מכרה זהב שניזוק קשות וכנראה קרס, וכל זה כדי להוציא פחות מאונקיית זהב לכל טונה של פסולת. זה לא הגיוני. זה לא דבר חכם לעשות אם רוצים עולם בר־קיימא שאפשר לחיות בו".