ח

יוך הוא הבעת הפנים שהכי קל לזהות מרחוק. הוא גם אחת מהבעות הפנים שהכי קל להפיק. הבעות פנים אחרות המציינות רגש — למשל פחד, כעס או מצוקה — דורשות שימוש בעד ארבעה שרירים, אבל בשביל ליצור חיוך נדרש רק שריר הזיגומטיקוס הראשי שבזווית הפה (אף שכדי שהחיוך יהיה כן ושמח, דרוש גם כיווץ במקביל של שריר העין החוגי). נוסף על היותו קל ליצירה ולזיהוי, החיוך הוא גם ורסטילי מאוד: הוא יכול להביע עונג חושי, עליזות ושעשוע, סיפוק, שביעות רצון, חיבה, פיתוי, הקלה, מתח, עצבנות, רוגז, כעס, בושה, תוקפנות, פחד ובוז. סמנו רגש — והחיוך מביע אותו.

קל לנו לחייך. שרירי הפנים הנדרשים לחיוך מתפתחים עוד בעודנו ברחם, נכונים לשימוש דחוף מול הורים לחוצים. ייתכן אף שהחיוך הקדים את המין האנושי: מינים רבים של קופי אדם מחייכים, דבר המצביע על כך שהחיוך הופיע לראשונה על פניו של אב קדמון משותף, הרבה לפני ההומו ספיינס. צ'רלס דרווין הציג את הדוגמה המדעית הראשונה של קוף אדם מחייך ב־1872, ב"הבעת הרגשות בקרב בני אדם ובעלי חיים" (השלישי בסדרת הספרים שבהם פיתח את תיאוריית האבולוציה). הוא גם הראה שחיוכם של קופי אדם ניחן באותה רב־ערכיות שמקנים לו בני אדם: הוא יכול להצביע על הנאה (בין השאר בתגובה לדגדוג) אבל גם על הגנה עצמית תוקפנית.

החיוך היה איתנו מאז ומתמיד, ונדמה שהוא מעולם לא השתנה. מכך נובע, לכאורה, שאין לו כל "היסטוריה". אבל תפיסה זו רחוקה מהאמת. למעשה, לחיוך יש עבר מרתק, גם אם מוזנח מאוד. כדי לחקור אותו, עלינו להביא בחשבון גורמים תרבותיים כלליים יותר. מהעובדה שהוא כה רווח, ושהוא מעיד על שורה של רגשות שונים, נובע שבמצבים חברתיים, למשל, לא די בכך שנראה מישהו מחייך: צריך להבין מהי כוונת החיוך. ההבעה מצריכה התרה ופענוח. באופן זה החיוך דומה לקריצה: כפי שאבחן האנתרופולוג קליפורד גירץ ב־1973, מבחינה פיזיולוגית הקריצה זהה למצמוץ. אבל כדי שנחשיב מצמוץ כקריצה, הקורץ והנקרץ צריכים להבין את הקודים התרבותיים המעורבים במעשה. ואלו, כמובן, משתנים מאוד ממקרה למקרה.

ברישומים ופסלים מלפני המאה ה־19 תתקשו למצוא ולו דוגמה אחת של החיוך חושף השיניים הנפוץ כיום. יש שלל דוגמאות של פיות פעורים ושל שיניים, אבל בכל אלו ההקשר הוא תמיד שלילי

כשהחיוך הופיע, הוא גילם ערכים חדשים

במערב, אנחנו נוטים להכיר במגוון קודים חברתיים של חיוך: התחושה היא שתרבות החיוך המערבית שונה מזו הקיימת, למשל, ביפן ובסין. לצד המגוון המבוסס על גיאוגרפיה, החיוך מציג גם מגוון כרונולוגי. למשל, בחיוך הארכאי הנסוך על פניהם של פסלים יווניים רבים, השפתיים יוצרות חיוך, אך חוקרי התרבויות הקלאסיות מביעים ספק שזו ההבעה שאנו מכירים כיום. ייתכן שהיא עוצבה כך רק כדי ליצור את הרושם של בריאות כללית ושביעות רצון. במילים אחרות, החיוך אכן התקיים, אבל איננו יודעים מה היתה משמעותו.

לרומאים היה סוג אחר של חיוך. אם נבחן את אוצר המילים שלהם כפשוטו, נראה שהם לא הבחינו בין חיוך לצחוק וציינו את שניהם בפועל אחד, Ridere. רק לקראת תום תקופת האימפריה הרומית הופיעה בלטינית צורת הקטנה של הפועל הזה, Subridere. ממנה נגזר שם העצם Sub-Risus (שהפך ל־Surrisus), "תת־צחוק" — צחוק "קטן" או נמוך — שנקשר בלעג. צורת ההקטנה הזו, ואיתה המשמעות המשנית, נשמרה והבדילה את החיוך מהצחוק בשיאם של ימי הביניים. סביב 1300, למשל, הצרפתית הכילה מילים לשם הפועל לצחוק (Rire), לשמות העצם צחוק (Le rire או Le Ris) וחיוך (Sourire, שהגיע מ־Sous-Rire).

בערך באותה תקופה אימצה האיטלקית את המילים Ridere ו־Sorridere, הספרדית את Reir ו־Sonreir והפורטוגזית את Rir ו־Sorrir. מילה ייחודית לחיוך הופיעה בשפות הקלטיות והסלאביות סביב אותו זמן, אבל מקורה היה לא־לטיני: הדנים אימצו את Smile והשבדים את Smila; האנגלית אימצה את ה־Smile מהגרמנית העילית או ממקור סקנדינבי. זו היתה העת שבה החיוך הופיע לראשונה במסורת האמנות המערבית, בצורת "המלאך המחייך" המפורסם המעטר את החזית המערבית של הקתדרלה הגדולה בעיר ריימס שבצפון־מזרח צרפת, שנוצר בין 1236 ל־1246. היסטוריונים היללו את הבעתו המעודנת והמודרנית־למראה של הפסל כמסמנת את הופעתם של ערכים חדשים בתרבות המערבית.

כך שהחיוך, כפי שאנו מכירים אותו כיום, נכח בתרבות המערבית כבר מהמאה ה־13 והלאה. הספרות מוכיחה כי במאות שעברו מאז הוא עורר חלק גדול מקשת הרגשות שאנחנו מייחסים לו כיום בתרבותנו. פטררקה, משורר איטלקי מהמאה ה־14, חלם על "בהירות החיוך המלאכי" של מושא אהבתו. ליריות מעודנת כזו מופיעה גם בסונטות של שייקספיר, שחי במאות ה־17-16, אף שזה ידע כי "אדם יכול לחייך, ולחייך, ולהיות נבל". גם ציורי הרנסנס (המאות ה־16-15) קיבלו בברכה את החיוך ואימצו אותו. עם זאת, לא תמיד משמעותו היתה ברורה לחלוטין: למשל החיוך הרב־משמעי־עד־להכעיס על שפתיה של המונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י.

ואולם, גם אם החיוך הכה שורשים בתרבות המערב, הוא עדיין לא היה בשר מבשרה. באמנות המערבית הוא התבדל במובן אחד, חשוב במיוחד: הפה המחייך היה כמעט תמיד סגור. שיניים הופיעו בו לעתים נדירות מאוד. אם תסרקו אינספור מוזיאונים וגלריות ותבחנו ציורים, רישומים ופסלים מהתקופה שלפני המאה ה־19, תתקשו למצוא ולו דוגמה אחת של החיוך חושף השיניים הנפוץ כיום. יש שלל דוגמאות של פיות פעורים ושל שיניים, אבל בכל אלו ההקשר הוא תמיד שלילי.

מפתה לייחס את מצב העניינים הזה למצבם הלא־היגייני של פיות באותה עת. אבל למעשה, בשיניהם של שלדים מימי הביניים המאוחרים ניכרים מעט מאוד חורים בהשוואה למספרם במאה ה־18 והלאה, כשהסוכר החל להציף את התזונה המערבית. הסיבה להעדפת החיוכים חשוקי השפתיים בתקופה שפתח "המלאך המחייך" של ריימס נובעת, לפיכך, לא מפגיעות ביולוגיות, אלא מערכים תרבותיים.

רק עניים, משוגעים וילדים חושפים שיניים

שלושה גורמים חברו יחד להגביל את הבעת החיוך. ראשית, פה פתוח נקשר, תרבותית, במעמדות נמוכים. פתיחת הפה וחשיפת הזוועות המתחוללות בו נתפסו כמנהג פלבאי. המוסכמה האמנותית הזו שיקפה נורמות חברתיות של נימוס, בעיקר בקרב בני המעמד העליון, ואלו נוסחו בראשית המאה ה־16 בשני כתבי יד רבי־השפעה: "מדריך הנימוסים לאיש חצר המלכות" (1528) מאת הדיפלומט האיטלקי בלתזר קַסְטִילְיוֹנֶה; ו"על הנימוס בקרב ילדים" (1530) של המלומד ארסמוס מרוטרדם. שני הספרים המליצו בתוקף שלא לפתוח את הפה לשום דבר מלבד צרכים ביולוגיים בסיסיים: כל התנהגות אחרת העידה שמדובר באדם נחות. המסר היה "צחקו, אם אתם חייבים, אך עשו זאת בדממה וכשפיכם רכוס באופן הולם, מהוגן ומנומס". בציורו של פרנס הלס "אביר צוחק" (1624), למשל, מפגין מושא הדיוקן חיוך רחב, כפי שמרמזת הכותרת — אך שפתיו נותרות חתומות, כדי שלא לפגוע במעמדו כג'נטלמן.

במרוצת המאות הבאות, שני החיבורים המכוננים הללו נערכו שוב ושוב ותורגמו לשפות רבות, והגיעו לקהל רחב. הטקסטים הללו כוננו חלק ממה שהסוציולוג הגרמני נורברט אליאס כינה ב־1939 "תהליך התירבות", מעין מהפכה התנהגותית שאחד מסימני ההיכר שלה היה שליטה בפתחי הגוף, בייחוד במרחב הציבורי: צריך לסגור את הפה בעת האכילה, יריקה היא טאבו, אסור לחטט באף ובאוזניים בציבור, אסור לבהות, אסור להפליץ.

בחיים האמיתיים, ללא ספק, החוקים הללו הזמינו את הפרתם. אבל עצם ההפרה גילתה עד כמה ירוד אופיו של אדם. לעתים — וזהו הגורם השני לצמצום החיוך, באמנות ובחיים — היא חשפה חולשת דעת. הפה התלוי פעור היה דרך מקובלת לתיאור משוגעים, ויותר מזה: הוא ייצג אנשים שיכולותיהם המנטליות הונחו על ידי יצרים או תאוות בסיסיות. זו היתה אחת הסיבות לכך שמתוך קומץ הדיוקנאות שבהם הוצג חיוך מלא שיניים, רבים היו דיוקנאות של ילדים. דוגמה מצוינת מספק "נערת החסילונים" (1745-1740) של וויליאם הוגארת.

הגורם השלישי המסביר את היעדרם של ייצוגים חיוביים של פיות פתוחים באמנות המערבית נוגע למה שמוכר כיום כ"ציורי היסטוריה", המתארים סצנות מהעבר הרחוק או מכתבי הקודש. אנשים בסצנות כאלה מוצגים תכופות כאחוזים רגש עז, כגון אימה, פחד, ייאוש, זעם או התעלות (רוחנית או גופנית). במאה ה־17 הצייר הראשי של לואי ה־14, שארל לֶה בְּּרַן, ביקש לקבע מוסכמות הנוגעות לייצוג של תשוקות בציורי היסטוריה שכאלה. הוא התבסס על מוסכמות לא מפורשות שזיהה באמנות המערבית במרוצת הדורות, מהעת העתיקה והלאה, אבל חיפש אישוש לרעיונותיו גם ברעיונות הפיזיולוגיים החדישים של הפילוסוף רנה דקארט.

דקארט טען שבלוטת האצטרובל במוח (בין העיניים) היא "מושב הנשמה". הבלוטה, לדבריו, היתה המקום שבו התעצבו מחשבות ותחושות, והשפיעה על זרימת אנרגיה חייתית אל השרירים — ובעיקר אל שרירי הפנים. לה ברן הסיק מכך כי כאשר הנפש רגועה ושלווה, הפנים מצויות במנוחה מושלמת, וכאשר הנפש נסערת הדבר מתבטא בפנים — בייחוד סביב הגבות, חלק הפנים הקרוב ביותר לבלוטת האצטרובל. לפי תפיסה זו, ככל שהתשוקה עזה יותר כך יתעוותו יותר השרירים בחלק העליון של הפנים, וגם חלקן התחתון יושפע. נדרשים רגשות עזים במיוחד כדי שהפה ייפער לרווחה.

התיאוריות של לה ברן נפוצו באירופה מסוף המאה ה־17. אף שתפיסתו של דקארט את הנפש ירדה מגדולתה, איורי הפנים שבהם לה ברן הציג אותה נותרו פופולריים. במרוצת המאה ה־18 ועמוק לתוך המאה ה־19 העתקת גלריית ההבעות שלו נהפכה לסטנדרט שבאמצעותו אמנים חובבים למדו לצייר ולאייר פנים. ההבעות גם מצאו את דרכן לסגנונות ציור אחרים: הסגנון ההולנדי הראה שיכורים סובבים פעורי פה בבתי מרזח ואכסניות, צוחקים בלא רסן או מעורבים בתגרות. שיניים הופיעו גם הן בכמה פורטרטים עצמיים של אמנים שהציגו את עצמם באופן לגלגני — מסורת שמתייחסת עוד לרמברנדט ולקודמיו. אבל הפורטרט הרגיל נותר נאמן לשפתיים המהודקות בנימוס של קסטיליונה, של מונה ליזה ושל האביר הצוחק.

עד 1787. באותה שנה, בפריז, הציירת אליזבת ויזֶ'ה־לֶה בְּרַן (שקשורה לשארל לה ברן באופן עקיף, מתוקף נישואיה) הציגה פורטרט עצמי בסלון השנתי בלובר, שם הוא עדיין מוצג. כשבתה על ברכיה, ויז'ה־לה ברן נראית בו מביטה באצילות אל הצופה ומחייכת בקסם מהוגן — כשהיא חושפת שיניים צחורות.

עולם האמנות הוכה בהלם. "צחוקה חושף השיניים הוא אלמנט שממנו מסתייגים אמנים, אנשים בעלי טעם ואספנים כאחד, ושאין לו כל תקדים בתולדות האמנות", כתב אחד המבקרים. בפריז של המאה ה־18, תופעה חדשה סימנה את נחיתתה בתרבות המערבית, כשהיא חורגת מכל הנורמות והמוסכמות של האמנות המערבית. החיוך המודרני נולד.

המהפכה הפריזאית שלפני המהפכה הצרפתית

ייתכן שמדאם ויז'ה־לה ברן חוללה מעין מהפכה אמנותית, על סיפה של המהפכה הפוליטית של 1789, המפורסמת יותר. אבל קיימות עדויות לכך שחיוכה המצויר שיקף שינויים שכבר מצאו אחיזה בחברה הצרפתית באופן רחב יותר. נראה שאנשים חייכו יותר וגילו גישה חיובית יותר כלפי המחווה. חצר המלכות בוורסאי קידשה את הטקסיות הנוקשה, השמרנות והפנים הקפואות, אבל אלה איבדו את קסמן לטובת תרבות תוססת ודינמית יותר שהתפתחה בסלונים, בבתי הקפה, בתיאטראות ובחנויות. התנהגות משוחררת ורגועה יותר הפכה לנורמה. פריז היתה חלוצת ההתפתחות הזו, ואירופה כולה עקבה אחרי הטרנדים ההתנהגותיים והאופנתיים שנולדו בעיר.

יתר על כן: "פולחן הרגישות", ששטף את אירופה באמצע אותה מאה, עטר את החיוך צחור השיניים בהילה יוקרתית, כשהוא נתמך בספרים רבי־מכר של סמואל ריצ'רדסון ("פמלה", "קלריסה") ושל ז'אן־ז'אק רוסו ("ז'ולי, או: אלואיז החדשה", "אמיל, או: על החינוך"). קוראים מודרניים של הספרים הללו מופתעים בדרך כלל מהכמות העצומה של בכי והתייפחויות המתוארים בהם, בשעה שהטוהר המוסרי של גיבוריהם עומד למבחן אכזרי. אבל שימו לב — הגיבורים והגיבורות הללו מנצחים כשחיוך נשגב מתנוסס על שפתותיהם.

כיוון שהנובלות האלה, ואחרות כמותן, עוררו בקוראיהן את הרצון לעצב את התנהגותם על בסיס זו של הדמויות, החיוך הטהור המציג שיניים לבנות ובריאות בנובלות נהפך מודל לאליטה הצרפתית בעולם האמיתי. הוא היה לא רק למקובל, אלא לנחשק. תיירים אנגלים הביעו את תדהמתם לנוכח התכיפות שבה פריזאים החליפו ביניהם חיוכים במפגשים יומיומיים. העיר נהפכה לבירת החיוך העולמית.

תושביה היו בני מזל, כי הטכנולוגיה עמדה לצדם: פריז היתה למרכז ידוע לרפואת שיניים. עד ראשית המאה ה־18 רפואת השיניים באירופה, וברחבי העולם כולו, היתה חיבור מגושם בין חיטוט בשיניים, אופיאטים להקלת כאבים ועקירה חסרת הבחנה. אבל בשנות העשרים של המאה נולדו רופאי השיניים: מומחים עם הסמכה כירורגית ואנטומית שהשתמשו במכשירים חדשים. הם יכלו לנקות, להלבין, ליישר, למלא, להחליף ואפילו להשתיל שיניים כדי לייצר פה נקי ובריא יותר וחיוך מושך יותר. ג'נטלמנים מרחבי אירופה נהרו לפריז כדי לטפל בשיניהם. העיתונים התפוצצו מפרסומות למוצרי פה ולמכשירים חדשניים — קיסמי שיניים, מנקי לשונות, ממתיקי נשימה, מלבינים ושפתונים, ומברשת שיניים — המבשרת הגדולה של המודרניות המחויכת. בשנות השמונים של אותה מאה התפתחה גם תעשייה חדשה של שיניים מלאכותיות. פתאום אדם היה יכול לחייך חיוך צחור שיניים בלי שתהיה בפיו ולו שן אמיתית אחת.

בהקשר זה, אפשר לראות את חיוכה של ויז'ה־לה ברן כפרסומת אמנותית לרפואת השיניים הפריזאית האופנתית. הצגתו בציבור של הדיוקן הבטיחה שתהיה לו השפעה נרחבת: הצופים לקחו את החיוך החדש איתם, אל בתיהם שברחבי העולם. היה נדמה שעתיד זוהר עומד בפתח.

אחרי שהפציע במאה ה־18, החיוך מת ליותר ממאה שנה. הוא פרח שוב רק בתחילת המאה ה־20, בזכות רפואת השיניים, הפרסומות, כוכבי קולנוע והמצאת הצילום. באלבומים משפחתיים חיוכים מופיעים לראשונה בשנות העשרים והשלושים

חיוך ניצחון, ניצחון החיוך, בזכות המדיה

אלא שניצחונו של החיוך הפריזאי חושף השיניים היה קצר מועד. הוא נאלץ לחכות עוד מאה שנה לפני שביסס את שליטתו בעולם כולו. אפילו בפריז, ואולי בעיקר בה, השפעת חיוכה של ויז'ה־לה ברן טורפדה בידי המהפכה הצרפתית. עוד לפני המהפכה הטעם הניאו־קלאסי קרא תיגר על פולחן הרגישות: ציוריו האפיים של ז'אק־לואי דויד, למשל, הצטיינו בלסתות מובלטות, פנים מאובנות, שפות עליונות נוקשות ותנוחות כמעט אופראיות. סגנון זה זכה להצלחה רבה גם אחרי המהפכה, ותחת שלטון הטרור (1794-1793) החיוכים נאלצו להישאר מאחורי חומות, מסיבות פוליטיות. מהפכנים מסורים תפסו את החיוכים כחזרה לעידן הדולצ'ה ויטה השערורייתי שממנו נהנו האריסטוקרטים המפונקים של המשטר הישן. פטריוטיות אמיתית לא שעתה למחווה זו, שנדמתה לועגת לרצינות הרפובליקנית.

לפה הפעור היו כעת אסוציאציות גותיות, מתועבות ומלודרמטיות. כשאספסוף פריזאי השחית את פני קורבנותיו, למשל, הוא נטה להתמקד בפיהם: שר האוצר המלוכני ז'וזף פוּלוֹן דה־דוּאֵה — שנטען כי ב־1789 קרא לפריזאים לאכול עשב אם אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות לחם — סיים את חייו כשראשו הכרות נישא ברחבי העיר על כידון, וקש תחוב בפיו. על פי אחת הפרשנויות, פרנסיסקו גויה רמז לעמדתו כלפי המהפכנים בציורו המזעזע "סטורן טורף אחד מבניו" (1823-1819). קריקטוריסטים פוליטיים אנגלים הקצינו עוד יותר והציגו את המעמדות העממיים בפריז כקניבלים מזילי ריר. אפילו תותבות הפורצלן נהפכו מטרה ללעג בקריקטורות. דימויים כאלה קנו להם מקום בדמיון האירופי, כשהם דוחקים זיכרונות מזמנים תמימים יותר.

העובדה שחיוכה של ויז'ה־לה ברן איבד את קסמו והושלך לפח האשפה של ההיסטוריה כרוכה, לפחות במידה מסוימת, גם במשבר בשירותי הרפואה. החקיקה המהפכנית חיסלה את הרגולציה על הכשרת רופאי שיניים, ובמשך מאה שנה לא היה להם כל מעמד חוקי. הם שבו ומצאו את עצמם נאבקים על לקוחות מול עוקרי השיניים השרלטנים מפעם.

איתם, גם החיוך כמחווה פומבית שקע בתרדמת של יותר ממאה שנה. רק בתחילת המאה ה־20 הוא שב והופיע, בהשפעתם של שלל גורמים. לרפואת שיניים טובה יותר היה תפקיד חשוב בעניין, כשארצות הברית נהפכה למובילה העולמית, אבל, כמו במאה ה־18, ניצחונו של החיוך נזקף לזכותם של טרנדים תרבותיים לא פחות מאשר לזו של המיומנות הרפואית. להתפתחות הזו תרמו גם פרסומות ויזואליות יותר מאי פעם, התדמיות המעוצבות של כוכבי הוליווד והמצאת הצילום. כפי שיגלה כל מי שיש לו אלבומים משפחתיים מאותה עת, חיוכים הופיעו בהם לראשונה בשנות העשרים והשלושים — בדיוק התקופה שבה אנשים החלו לומר "צ'יז" כשכיוונו אליהם מצלמה.

מתחילת המאה ה־21 הסמארטפונים והרשתות החברתיות מאשרים כי החיוך הוא ההבעה האישית המועדפת כשאנחנו מציגים זהות חברתית. הטכנולוגיות גם שחקו את הגבולות בין תרבויות חיוך גלובליות, שקודם לכן שיקפו פחות את הפרקטיקה המערבית. ההערכה היא שחמישית מתוך 500 מיליון ציוצי טוויטר שנשלחים מדי יום מכילים אמוג'י, והנפוץ מבין יותר מ־3,000 אמוג'ים הוא "חיוך עם דמעות שמחה", שדרוג של הסמיילי המקורי.

ב־2019 מסעו הארוך של החיוך המודרני (המערבי) ספג מהלומה רצינית, עם פרוץ הקורונה. הבעת הפנים הזו נסוגה אל מאחורי מסכה רפואית, ורק חדי עין יכלו להבחין בחיוכים אמיתיים וכנים על פי הקמטים שסביב העיניים. לצד האמוג'י המחייך עם דמעות שמחה החל לככב אמוג'י של פרצוף במסכה רפואית. בנובמבר 2020, כשאפל השיקה את התוספות השנתיות שלה למגוון האמוג'ים, היא עיצבה את פרצוף המסכה מחדש והוסיפה צבע ללחייו וקמטים רבי־משמעות לצד עיניו, כדי להקנות לו מראה של חיוך מתחת למסכה. כאילו החיוך בכל זאת השיב מלחמה. ואכן, לא נראה שהוא עומד לאבד את מעמדו התרבותי האייקוני ואת כוח המשיכה העולמי שלו. דעיכתה של המגפה בעולם מספקת לכולם סיבה טובה לחייך.

קולין ג'ונס הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של התרבות באוניברסיטת קווין מרי בלונדון. הוא כתב, בין השאר, את "מהפכת החיוך: בפריז של המאה ה־18" (2014) ואת "נפילת רובספייר: 24 שעות בפריז המהפכנית" (2021). המאמר הופיע לראשונה במגזין המקוון Aeon.