זו קדרת קרמיקה שמספקת תנאים אידאליים להתססת מזון. המכסה שלה יושב בתעלה שאליה מוזגים מים, וכך הוא מונע כניסת חמצן לקדרה, אך מאפשר שחרור גזים — בניגוד לצנצנת פשוטה, שצריך לפתוח מדי פעם כדי לשחרר לחץ. הקדרה גם מגיעה עם משקולות לשמירת המזון מתחת לנוזל.

במקור התססה נועדה לשמר מזון. השרו ירקות או דגים בתמיסות מלח, למשל, ובתהליך שבו המזון כאילו מתחיל להתקלקל, מתפתחים בפועל חיידקים טובים ששומרים עליו. כיום אנשים מתסיסים בעיקר לצורכי בריאות כמו פרוביוטיקה טבעית, או סתם כי זה טעים.

השלב הראשון הוא לישה של החמר שיהיה גמיש אבל לא רך מדי. ורק אז אני מתחילה לעבוד על האובניים. אני מתחילה מתחתית הכלי ויוצרת את העובי והגודל הרצויים לקדרה. אחר כך אני מכינה בנפרד את תעלת המים, שאותה אדביק בהמשך לקדרה. צריך להקפיד ששפת התעלה הפנימית תהיה גבוהה יותר מהשפה החיצונית כדי לאפשר את איטום הקדרה מחמצן.
השלב הבא הוא הכנת המכסה — קערה עמוקה שתשב על הדופן הפנימית הגבוהה של התעלה; המשקולות — שני חצאי עיגול עם חור באמצעם, שמאפשר להניח אותן בקלות בתוך הקדרה ולדחוס באמצעותן את הירקות להתססה; והידיות.
השלב הבא הוא הכנת המכסה — קערה עמוקה שתשב על הדופן הפנימית הגבוהה של התעלה; המשקולות — שני חצאי עיגול עם חור באמצעם, שמאפשר להניח אותן בקלות בתוך הקדרה ולדחוס באמצעותן את הירקות להתססה; והידיות.
אם אני מוסיפה עיטורים כמו חריטות או הדפסי צבע, עכשיו זה הזמן עבורם. אני נותנת לכלי שוב להתייבש באופן טבעי — בחורף זה יכול לקחת שבועיים, ואז מכניסה אותו לשרפה ראשונה של שמונה שעות ב־900 מעלות, שנקראת שרפת ביסק, והופכת את החמר לקשה ופריך כמו ביסקוויט. אחריה הכלי במצב אידאלי לקלוט גלזורה.

קדרת כבישה

"במקור התססה נועדה לשמר מזון. השרו ירקות או דגים בתמיסות מלח, למשל, ובתהליך שבו המזון כאילו מתחיל להתקלקל, מתפתחים בפועל חיידקים טובים ששומרים עליו. כיום אנשים מתסיסים בעיקר כדי לצרוך פרוביוטיקה טבעית, או סתם כי זה טעים".

תערובת זכוכיתית באבקה שמערבבים במים ומברישים או מרססים על הקרמיקה. המים נספגים בחמר ואז נשארת שכבה של אבקה על דופן הכלי. בשרפה השנייה, שנעשית ב־1,200 מעלות במשך ארבע־חמש שעות, האבקה ניתכת והופכת לזיגוג. הגלזורה החיצונית קובעת את הצבע של הכלי ואת הגימור שלו — מחוספס, חלק, משיי או מבריק. והגלזורה הפנימית שקופה ונועדה לאטום את הכלי.
בקדרות מסוימות דווקא אין גלזורה בפנים הכלי, כאשר רוצים להכין רטבים שמתיישנים במשך חודשים או אפילו שנה בקדרה, דווקא העובדה שהקדרה "מזיעה" מועילה לתהליך.

כשעתיים וחצי נטו, אבל בין השלבים יש הרבה זמני המתנה.

זה חלק מהעניין שצריך ללמוד במלאכה הזאת — להרפות. היתרון הוא שאין גבול למספר הפעמים שאפשר למחזר את החמר, כל עוד לא שרפתי אותו - ברגע שאכניס אותו למים הוא יתמוסס ויהיה אפשר לעבוד איתו מחדש.

זה התחיל מחשק שהתעורר אצלי למנה של כרוב ממולא בשר ואורז שהיו מכינים אצלנו בבית — אני ממוצא רומני, ואת המנה הזאת מכינים מכרוב מוחמץ, ומבחינתי היא האוכל הכי מנחם שיכול להיות. דודה שלי בדיוק היתה בארץ, הלכנו לקנות צנצנת גדולה והיא הראתה לי מה לעשות. במקביל התחלתי לקרוא וללמוד יותר ויותר על התססות וגיליתי את קדרות ההתססה שעשויות מחמר. ובתור חובבת אתגרים עניין אותי להצליח לעשות כלי כזה, שיש בו מורכבות טכנית.

שיתופי פעולה שהיו לי ובכל פעם אתגרו אותי. הפרויקט המעניין הראשון שהיה לי היה עם אורי מאיר צ'יזיק, שמחיה מסורות עתיקות ותזונה עתיקה והוציא ספר על התססה מקומית. הוא פנה אליי והזמין 12 קדרות להתססה בשביל הניסויים שלו. נוסף על כך, אני גרה בכליל וכאן יש הרבה מודעות לאכילה בריאה, רפואה טבעית ומסורות של שימור מזון. חלק מהכלים שאני יוצרת מגיעים מבקשות של האנשים סביבי.

בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. בגיל 5 התחלתי ללכת לחוג קרמיקה ונשארתי בו תשע שנים. בקרמיקה ישנם כל האלמנטים — אדמה, מים ואש. זה משהו קדום מאוד שמהדהד עמוק אצלי. וכבר בתור ילדה זה היה רגע של שקט עבורי, להגיע לסטודיו ולהיכנס לעבודה.

לא. בגיל 14 עזבתי את זה, אבל כל השנים עשיתי אמנות והתגלגלתי ללימודי אדריכלות בבצלאל. ההורים שלי אדריכלים וזו היתה התפתחות טבעית. אבל כבר בשלב הסטאז' במשרד אדריכלות גיליתי פער גדול מאוד בין האידאלים שלי כסטודנטית לבין מה שעשיתי בפועל. בבצלאל חלמתי בגדול ועשיתי פרויקטים שבאותו זמן חשבתי שהם מאוד משמעותיים, ואז מגיעים למשרד לשבת מול מחשב ולשרטט ולעבוד מול המזמינים והעיריות.
יותר מהכל היה לי קשה לשבת מול המחשב 12 שעות. הגעתי לנקודה שהרגשתי צורך לעשות הפסקה. היה לי דחף לחזור לחומר ולתנועה ולהיזכר מה משך אותי בתור ילדה. בצעד כמעט אימפולסיבי נסעתי להתנדב במשך כמה שבועות בבנייה בבוץ בצוקים, במדבר. כשחזרתי המשכתי את הסטאז' ובמקביל נרשמתי ללימודי קדרות בסטודיו של עירית אבא.
משם זה תפס יותר ויותר מקום בחיי עד שבהדרגה עזבתי את האדריכלות — אם כי לא לגמרי, כי אני עדיין מייעצת בתחום — ומאז אני ממוקדת בקרמיקה.

העיסוק בקרמיקה ובקדרות ההתססה מחבר אותי מבפנים לקצב הטבעי של הדברים, לקצב של הנשימה, לזמנים, לגוף. בסטריליות של עבודה משרדית, מחשב וסיר לחץ של לוחות זמנים נוצרים תנאים מלאכותיים שהם לא בהכרח הקצב הטבעי שלנו. אבל בעבודה עם חמר יש משהו יותר אטי שמאפשר השתהות. לחמר יש הקצב שלו, יש מרקם נכון לכל שלב בתהליך — מתי הוא צריך להיות רך, מתי הוא צריך להיות קצת יותר יבש.
וברמה הבסיסית ביותר — אני גם לא יכולה לשבת 12 שעות על האובניים פשוט כי נורא יכאב לי.