חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// ההייטק מציג: פיטורי ראווה /// אברכהן חוזר, ויש מי שכדאי לו להישמר /// הבחירות יסלימו הכל /// בבריטניה השביתות תופסות תאוצה
מוסף כלכליסט | 23.06.22
הפיטורים בהייטק
כפתור הקסם
פיטורי ראווה — זה מה שמתרחש בימים אלה בחברות ההייטק הישראליות. למעט כמה סטארט־אפים שהמשקיעים החליטו לא להנשים יותר, הפיטורים ביוניקורנים אינם מחויבי המציאות. חברת טראקס — שהודיעה השבוע על פיטורי 100 עובדים, 12% מכוח האדם שלה — גייסה לפני שנה בלבד 640 מיליון דולר, כך שלא מדובר במקרה שבו הכסף נגמר או עומד להיגמר. כך גם אופן ווב, שפיטרה בשבוע שעבר 10% מהעובדים רגע אחרי גיוס של 150 מיליון דולר, או סייבריזן, שהודיעה בתחילת החודש על פיטורי 100 עובדים (6%) ומחזיקה מאות מיליוני דולרים שגייסה. אם הכסף בקופה עומד להיגמר, ברור שפיטורים של 10% מהעובדים לא ישנו את המצב; הם רק נועדו להראות למשקיעים שהחברה יודעת להתנהל ב"אחריות" ולהיות רווחית.
במשך שנות הגאות יזמים ומנכ"לים של חברות ההייטק והיוניקורנים חזרו שוב ושוב על המנטרה "כשנרצה להיות רווחיים נוכל לעשות זאת בלחיצת כפתור". השבוע כך בדיוק הסבירו בטראקס את הפיטורים — "אנחנו נדרשים לדאוג שהחברה תגיע לרווחיות מהר יותר משתכננו". מתברר שכדי להיות רווחיים באמת מספיקה רק לחיצת כפתור, אבל כפתור הקסם הזה הוא אנשים שהולכים הביתה.
/// סופי שולמן
שובו של אברכהן
שעת הנקמה
חודשיים וחצי אחרי שאיציק אברכהן עזב את הלשכה של מנכ"ל שופרסל בטונים צורמים, בעלי המניות של החברה אישרו השבוע את מינויו לדירקטור, וזה מיהר למנותו ליו"ר הקמעונאית הגדולה בישראל. יחד איתו בחרו בעלי המניות עוד ארבעה דירקטורים מה"מחנה" שלו. זה כוח שישנה את פני הדירקטוריון. עזיבתו של אברכהן התגלגלה לסילוקו של מי שהדיח אותו, היו"ר יקי ודמני, אבל גם אחריו נותרו שם עוד ארבעה דירקטורים חיצוניים שצידדו בו. כעת, עם החברים החדשים, אברכהן יוכל לסרס את הדח"צים, לכלוא אותם בחזרה בתפקיד הבובות שמילאו במשך שנים, עד שניסו להרים ראש והסתבכו בסכסוך הזה.
מי שכן שמחים, כנראה, מחזרתו של אברכהן הם עובדים רבים, שרוחשים לו כבוד רב, והמנהלים הבכירים ששרדו בטלטלה בחברה מתוך ציפייה לשובו. מבחינת המנהל הבכיר מכולם, המנכ"ל הטרי עופר בלוך, מדובר בבשורה פחות טובה, אחרי שהצהיר עם מינויו שלא יעבוד תחת אברכהן. והקלחת הזאת מתנהלת גם מחוץ לשופרסל עצמה: אורי קילשטיין, שהיה סגנו של אברכהן והיה אמור לחזור איתו לחברה כמנכ"ל, חשש שהתוכנית תסוכל ועבר לנהל את יינות ביתן. האיש שיודע טוב מכולם איך אברכהן מנהל ומה סוד כוחו מוצא את עצמו עכשיו מתחרה מולו, ועתיד לחוות את עוצמתו של אברכהן מהצד הלא נכון שלה, כשהוא לא שוכח, לא סולח, ויודע לנקום.
/// נורית קדוש
שוב בחירות
הכי חזק, ואז להגביר
בבחירות הקרובות, שהושקו השבוע, יחזרו במלוא העוצמה שני האלמנטים המוכרים: שנאה ושקרים. הם נולדו, בצורתם הנוכחית, בקמפיין של בנימין נתניהו ב־1996, עם "פרס יחלק את ירושלים", וכמו ב"מבצע סבתא", הוא התחיל הכי חזק שלו ומאז הוא רק מגביר.
קמפיין הימין יתמקד בשנאת הערבים, כשהפופולריות של איתמר בן גביר תחייב את מתחריו לעקוף אותו מימין. אם נותרו בימין הישראלי עוד שיירי ממלכתיות וליברליות מפעם, הם כנראה ייעלמו סופית בחודשים הקרובים, יכוסו בדגלי הימין החדשים, הביביזם והכהניזם. פולחן האישיות ופולחן הגאולה. וקמפיין השמאל? קשה לדעת מה יעשה קמפיין השמאל כי קשה לדעת מי עוד נחשב שמאל, מה נותר מרעיונות השמאל, ואם גם כאן דגל "רק לא ביבי" לא יכסה שוב הכל. בסוף, יש סיכוי שגם הפעם זה ייגמר בתיקו שיישבר רק בגיוס המתנדנד הפראייר התורן.
/// משה גורלי
שביתות בבריטניה
קדימון לקיץ של בלגן עולמי
אחרי שביתה ממושכת של נהגי המשאיות בדרום קוריאה, על רקע מחירי הדלק הגואים והשיבושים בשרשראות האספקה, השבוע גם חברת הרכבות הבריטית החלה לשבות. התחושה בממלכה היא של כאוס תחבורתי, עם קווי רכבת רבים שלא עובדים, בלגנים בנמלי התעופה, ביטולים של אלפי טיסות וערמות של מזוודות אבודות. אבל שיבושים בתחבורה ובתעופה — השביתה ברכבות לבדה עתידה לגרום נזק בסך 1 מיליארד ליש"ט לתעשיית התיירות, לא כולל הבעיות בטיסות — הם רק קדימון למה שצפוי בקיץ הקרוב. פרשנים מזהירים משביתות של צוותי רפואה, מורים ופרקליטים ציבוריים, לנוכח שחיקת השכר והאינפלציה הגוברת, כשברקע גם מחסור מעמיק בכוח אדם בענפים שונים. בישראל המורים שובתים כבר עכשיו, הזדמנות אחרונה לחודשיים הקרובים, ובעולם כולו זה עתיד להיות קיץ של שיבושים בלתי פוסקים בשלל שירותים. אם מישהו הספיק להיאנח אנחת רווחה קטנה של חזרה לשגרה אחרי השנתיים האחרונות, כדאי שישכח ממנה.
/// תמר טוניק
מילת השבוע
//
דור סער־מן
עוד סימפטום של מדינה בהפרעת קשב עמוקה
פיזור הכנסת הוא בעיקרו הליך טכני. דרמטי מאוד, אבל טכני. אלא שברעיון ה"פיזור" עצמו יש מהות עמוקה, לגמרי לא פרוצדורלית.
כשמשהו מתפזר, הוא מאבד את המסגרת שאוספת אותו, ששומרת עליו כיחידה אורגנית מתפקדת, מסודרת והגיונית, בין שזו הכנסת או הצעצועים של הילד. אי אפשר לעבוד איתו יותר, כשהוא מפוזר. קשה מאוד לאסוף אותו בחזרה, והוא מזמין אי־נעימות גדולה, אם לא אויבים של ממש (מסוכר שהתפזר על השיש ומושך את הנמלים עד יחידה צבאית שחייליה נפוצים לכל עבר בשעת קרב). יש חופש בפיזור, כשהילדים מתפזרים בסוף יום לימודים, אפילו יופי וטבעיות, כמו בשיער פזור או בעלי שלכת פזורים בשדרה, אבל בעיקר יש שם חוסר מיקוד שמקשה מאוד. כמו המפוזר מכפר אז"ר, דמות מופת של חוסר תפקוד, עם כל החן והחופש והטבעיות. יש אומללות בחוסר מיקוד. יש אומללות בפיזור. גם של הכנסת. אנחנו מדינה בהפרעת קשב, וחמורה מאוד: מאז 1988 כל הכנסות התפזרו לפני זמנן, וזה קרה לא מעט גם קודם לכן. והפעם זה קורה לא בשל מחלוקות דרמטיות באמת וקריעות אידאולוגיות בין פלגים, זה קורה בגלל חברי כנסת יחידים, חסרי מיקוד בעצמם. אולי כמו המפוזר מכפר אז"ר, גם הם שואלים את עצמם: זה שבחלון זורח — שמו הוא ביבי או ירח?
