ל

אט ובזהירות, סרטים שעוסקים במיניות, או לפחות בתשוקה, חוזרים לקולנוע המיינסטרים האמריקאי. מהפכת MeToo, שהתפוצצה לפני שבע שנים, שפכה אור על ההתעללויות והניצול שמאחורי הקלעים בהוליווד והובילה לראייה ביקורתית יותר של סצנות סקס בסרטים ולבחינה מחודשת של האופן שבו מצלמים ומציגים אותן. אבל בשנים הראשונות למהפכה הוליווד הגיבה בעיקר במחיקת הסקס מהקולנוע — גישה שמעדיפה להימנע מהכל כדי לא להרגיז אף אחד. זה היה רק עניין של זמן עד שהליבידו יחזור לאקרנים, בגרסאות עדכניות שמנסות להפנים וליישם את חוקי המשחק החדשים. כעת מסתמן שאחת הדרכים הפופולריות לעשות זאת היא להציג זוגות שמגלמים היפוך של יחסי הכוחות הנפוצים, כלומר כאלה שבהם ברור שהאשה חזקה יותר — כי היא עשירה יותר, מנוסה יותר ובעיקר מבוגרת הרבה יותר מבן זוגה. או כמו שקוראים לזה באמריקאית: קוגרית.

בארבעה סרטים לפחות מהשנתיים האחרונות מגלמות שחקניות מהשורה הראשונה נשים שמנהלות קשר עם גברים שצעירים מהן בפער ניכר. אלה נשות קריירה חזקות ומבוססות, חלק מהן אמהות בפרק ב' בחיים, ומולן יש גברברים צעירים לא מאיימים — מבולבלים וחסרי אונים, או מעריכים ומכבדים מספיק את האשה כדי להיות שווי ערך לה, ולתת לה להוביל.

ההתמודדות של סרטי הקוגריות עם אתגרי הפמיניזם נשארת ברמת השטח, ומתחתיו מתגלות אותן תפיסות שמרניות של נשיות: הגיבורות עדיין צריכות שגבר (אפילו נער) ילמד אותן איך לחיות נכון

הדוגמה הכי עדכנית היא הקומדיה הרומנטית "הרעיון שהוא אתה", שעלתה לאחרונה באמזון פריים, ובמרכזה סולן (אן האת'ווי), גרושה בת 40 ואמא לטינאייג'רית, שפוגשת במקרה את הייז (ניקולס גליצין), זמר מצליח בלהקת בנים, שצעיר ממנה ב־16 שנה, והשניים מתאהבים. הגיבורים מוצגים כמבוגרים אחראים עם רצונות מגובשים, שיכולים להחליט עבור עצמם מה הם רוצים ומה טוב להם. אין כאן ניצול, הכל נראה מאוד בטוח. סולן יותר שקולה ומאופסת על עצמה מהייז, בהתאם לגילה, והוא מצדו משיב לה בבגרות רגשית מפתיעה ומתגלה כפמיניסט (כך בתה דואגת לברר מולה) ומתחשב — התגלמות הפנטזיה הנשית העדכנית.

ב"מג'יק מייק — הריקוד האחרון" (2023) מייק (צ'אנינג טייטום) פוגש את מקס (סלמה הייק), בעלת הון שמבוגרת ממנו ב־13 שנה (במציאות), שמתעקשת שיפיק עוד מופע חשפנות. מקס היא אשה חזקה כלכלית בגלל הכסף של הפרוד שלה, אבל היא נזקקת לעקשנות של מייק (ושל המשרת שלה ובתה המתבגרת) כדי להרים את המופע ולהתמודד עם הניסיונות של האקס להגביל אותה.

ב"אף פעם לא מאוחר" (2022) אמה תומפסון בת ה־63 מגלמת את ננסי, אלמנה טרייה שמזמינה עובד מין כדי לחוות אורגזמה לראשונה בחייה. ליאו (דריל מקורמק), שצעיר ממנה בכ־30 שנה, עוזר לה כמובן לא רק במישור המיני, אלא גם זה החברתי והנפשי.

שירותי מין בתשלום עומדים גם במרכז הקומדיה "לא לוקחים קשה" (2023), שבה מאדי (ג'ניפר לורנס בת ה־32) נקלעת לקשיים כלכליים ונמצאת בסכנה לאבד את הבית שבו גדלה. לכן היא מסכימה לצאת עם פרסי, בתול מופנם בן 19 (אנדרו בארת' פלדמן), בתמורה לתשלום בחשאי מהוריו המודאגים והמתערבים מדי. גם כאן כמובן הקשר מעמיק הרבה מעבר לסקס.

מעבר לניסיון לאזן את יחסי הכוחות בעזרת היפוך הגיל, המשותף לכל הסרטים הללו הוא שהבחירה בגברים צעירים מבקשת לבשר על עידן חדש — הבטחה לכל הנשים כי הגברים החדשים הם לא כמו הגברים בני דורן, שהאכילו אותן מרורים וצילקו אותן, אלא מוחות שונים לגמרי, שהתחנכו על ברכי הפמיניזם, הפנימו היטב את ערכי השוויון (בחיים ובמיטה), ולעולם לא יעוללו לאף אשה מה שעשו אבות אבותיהם.

ב"הרעיון שהוא אתה" סולן מספרת בפתיחות כואבת על הבגידה הממושכת של בן זוגה הקודם דניאל. "זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות כשאת סומכת על מישהו", היא מטיחה בבחור החדש. אך הוא לא נרתע ומבטיח לה ש"לא כולנו דניאל". ואילו ב"לא לוקחים קשה" מאדי מתחילה עם פרסי באופן כה אגרסיבי, עד שהוא משוכנע שהיא עומדת לחטוף אותו. היא מניחה שהוא רק רוצה סקס, כמו שאנחנו מניחים לגבי גברים בכללותם, אבל פרסי חוזר ומבהיר ש"אני רוצה לשכב עם מישהי אחרי שאכיר אותה קודם". הוא חייב חיבור רגשי, בעוד היא מוצגת כמי שלא מחפשת סקס בעל משמעות — ולא משום שהיא משוחררת מינית באופן בריא ומודע לעצמו חלילה, אלא בגלל תסביכי היעדר דמות אב שהובילו אותה לניתוק רגשי. מובן שבמהלך הסרט הוא ילמד אותה איך להתחבר לרגשות שלה ולחבר בין סקס לאינטימיות.

זו בעצם הבעיה הגדולה של סרטי הקוגריות הנוכחיים — הניסיון שלהם להתמודד עם אתגרי הפמיניזם נשאר ברמת השטח, ומתחתיו מתגלות אותן תפיסות שמרניות של נשיות, שאנחנו רגילים לראות על המסך כבר שנים. אומנם הגיבורות מבוגרות יותר, אבל הן עדיין צריכות שגבר (אפילו נער) ילמד אותן איך לחיות נכון יותר, וייתן להן את הכוח להתגבר על קשיים.

השמירה על תפקידי מגדר קלאסיים מודגשת עוד יותר בסיום של "הרעיון שהוא אתה", שבו סולן מבינה לבסוף שהיא לא יכולה גם ליהנות מקשר עם בחור צעיר מפורסם, וגם להיות אמא טובה. הרומן המתוקשר שלה רועש מדי, מכניס יותר מדי צלמי פפראצי והערות מרושעות מחברים לספסל הלימודים, ולכן היא כמובן חייבת לתעדף את האמהות שלה, לבחור בטובת בתה על פני טובתה שלה, ואולי כשהבת תגדל ותעזוב את הבית יהיה לסולן שוב פנאי לעצמה.

בין שזו דרמה רצינית או קומדיה פרועה, אף אחד מסרטי הקוגריות לא מציג קשר שבו שתי הדמויות מתפתחות באופן הדדי גם באופי וגם בהבנה של התשוקות שלהן. לפנטזיה הקוגרית יש מטרה אחת בלבד: להעביר את הנשים הפגומות והמצולקות תהליך. אין כאן מערכת יחסים שוויונית, אלא רק אמצעי "לתקן" את הנשים הללו כדי שהן יוכלו לחזור לחיים הבורגניים הקונפורמיסטיים שלהן עם אמונה מחודשת במין הגברי.