"

המצב פה אפוקליפטי לחלוטין", מספר ליאור. "אנשים לא רואים איך נראית המציאות פה, איך נראים היישובים, איך נראית השגרה. וזו שגרה מחפירה — חיילים שחודשים נמצאים בתוך שוחות כי הם לא יכולים להיות בתוך מוצב כי אנחנו במגננה, יישובים שאי אפשר להיכנס אליהם. פה רואים איך זה נראה כשלא מתקבלות החלטות".

ליאור הוא לוחם במילואים שאמור לרדת מתעסוקה מבצעית בצפון ביוני, אחרי כמעט 200 ימים של שירות פעיל. והשגרה הקשה שהוא מתאר לא נגמרת בגבול הצפון, היא מחלחלת וגובה מחיר אישי וכלכלי קשה מהחיילים גם בעולמם האזרחי. "המון אנשים יוצאים לאפטרים כדי לעבוד קצת, רק לתחזק משהו", הוא מסביר, "כי הסבלנות של המעסיקים וגם של החבר'ה פה נגמרת, במיוחד עצמאיים שכבר לא יכולים לספוג עוד פגיעה כלכלית. זה קשה. וכשאתה אומר לאנשים שאתה במילואים הם אומרים לך: 'מה, אתה עדיין עושה? זה עוד קורה? לא נגמר הבלגן?'. אתה כבר לא הגיבור שהולך לקרב, אלא הפראייר שטוחנים אותו עוד ועוד. אף אחד לא יודע באמת למה אנחנו פה ומה אנחנו עושים ולאן זה הולך. המון חוסר ודאות. אם יש מלחמה, אז קדימה, נילחם, ואם לא — תחליטו מה קורה".

העדות של ליאור מגיעה מקצה אחד של חוויות מילואימניקים שאסף "מוסף כלכליסט". בקצה האחר התמונה שונה לגמרי. הרבה מילואימניקים משרתים שירות פחות מאתגר, שאינו דורש שהות רצופה ומאפשר להם להמשיך להתפרנס כרגיל, במקביל לקבלת תשלום על ימי מילואים. "אני משרת בחמ"ל", מתאר למשל נ', "בתחילת המלחמה היינו הרבה חיילים והיו משמרות פיזיות 24/7. עכשיו יש רק משמרת פיזית אחת בשעות היום, ובלילות ובסופי שבוע יש כוננויות, שבהן רק צריך להיות זמינים בטלפון. כשההיקף ירד, כל אחד התחיל לעשות רק משמרת או שתיים בשבוע, וכוננות סופ"ש פעם בחודש. ואנחנו מקבלים ימ"מים (ימי מילואים בשכר מלא) על כל התקופה, גם כשאנחנו עושים משמרת אחת בשבוע".

נ' וחבריו, כמו מילואימניקים אחרים, בעצם נמצאים תחת "צו 8 פתוח" ומקבלים מהמדינה תשלום מלא על השירות, ללא קשר להיקפו. במקביל הם ממשיכים לעבוד ולהתפרנס כרגיל, או כמעט כרגיל. המשמעות היא שהם מקבלים שכר כפול, בעוד מילואימניקים לוחמים כמו ליאור מתקשים לשמור על מקור פרנסתם האזרחי. יותר מזה, בחלק מהמקרים המילואימניקים ה"חלקיים" מקבלים מהמדינה תגמול גבוה יותר משום שהם משרתים כביכול ברציפות מאז 7 באוקטובר, לעומת לוחמים שמקבלים ימי מילואים רק על התקופה שבה הם משרתים בפועל.

ל', מילואימניק ביחידת מודיעין: "אנשים, ובהם אני, עם משכורות של 45 אלף שקל, באים לשתי משמרות בשבוע, וכבר ארבעה חודשים מקבלים שכר כפול. לפעמים אפילו במשמרת עצמה אתה עובד מרחוק בעבודה שלך. ועושים תפקידים מומצאים. ביזיון מטורף"

הקומבינות

"דרושים מפקדים","תנאים טובים למתאימים"

זה לא נגמר כאן. הסיטואציה הייחודית שאליה נקלע הצבא והצורך באנשי מילואים רבים לתקופה ממושכת הולידו מעין שוק של "מסחר" בימי מילואים: ברשתות החברתיות אפשר למצוא הודעות חסרות תקדים של מפקדים שמחפשים בעלי תפקידים שונים תמורת תגמול נאה. והתגמול, במקרה הזה, הוא בימי מילואים.

י', למשל, הוא מפקד שנדרש לחפש בעצמו סמב"צים וקציני חמ"ל ל"תפקיד מאוד חשוב במשמרות נוחות", כפי שהוא מגדיר זאת בפרסומים שלו ברשת. "כשפונים אליי, הדבר הראשון ששואלים אותי זה 'מה התנאים'", הוא אומר. "יש כאלה שבאים לשעתיים בחודש ומקבלים ימי מילואים על כל התקופה".

בקבוצת "דרושים דרושות למילואים" בפייסבוק יש כבר כמעט 37 אלף חברים, בקבוצת הטלגרם "דרושים — למילואים" יש יותר מ־23 אלף חברים, ויש גם לא מעט קבוצות ווטסאפ שמוקדשות לנושא. בכל יום מתפרסמות בקבוצות הללו מודעות "דרושים" רבות שמשקפות את הדרישה העצומה למילואימניקים, מטבחים ונהגים שעושים שבוע־שבוע עד לוחמים שייכנסו ללב הפעילות המבצעית ברפיח. חלק מהמודעות מכוונות לסגור חורים משמעותיים במצבת הלוחמים, אחרות מבקשות לצמצם את העומס על מי שמשרת באופן מסודר יותר — למשל, מחפשות מישהו שיתפוס עמדת ש"ג לכמה שעות ביום ויקבל על כך יום מילואים מלא.

הפניות מנוסחות ממש כמו מודעות דרושים אזרחיות, כאילו מדובר בחברת הייטק או בתפקיד בחברה ממשלתית: "לגדוד חי"ר בעוטף עזה דרושים נהגי אושקוש לגיוס בצו 8, תנאים טובים למתאימים", או: "לחפ"ק מאו"ג ️דרושים מש"קי מודיעין. כישורים נדרשים: רובאי 05 ומעלה, היכרות וניסיון עם מערכות מודיעיניות, תפקיד שמשלב מודיעין ולחימה. פרטים על היחידה: חפ"ק של מפקד אוגדה מתמרנת. תנאי שירות בפועל: יפורטו טלפונית". וגם: "ליחידת שריון בגזרת עזה דרוש מפקד מכלול גדוד. בוגר תפקיד סמ"פ ומעלה, הבנה אג"מית מעולה, יכולת ניהולית גבוהה, תפקוד טוב תחת לחץ, תפקיד מרתק, משמעותי ואיכותי (...) משמרות של 12 שעות, 3-2 משמרות בשבוע". ואפילו: "קול קורא מילואים בצו 8! חייל אבטחת מחנה. תנאי שירות: רמת פעילות א'; נדרשים יחסי אנוש טובים, עצמאות, יוזמה ועמידה בזמנים, משימתיות". ועד: "לחטמ"ר דרושים נהגי בט"ש, נדרש היתר דוד/האמר/סוואנה/טיגריס, שבוע־שבוע, גיוס מיידי עד ספטמבר" ו"דרושים תורני מטבח+טבחים לתע"מ (תעסוקה מבצעית), תנאים טובים למתאימים", כמובן.

הפערים

"המערכת לא יכולה להתייחס לכולם אותו הדבר"

כמעט שמונה חודשים מפרוץ המלחמה, התנהלות מערך המילואים שלה היא שיקוף של מצב החברה כולה: התגייסות ומסירות לצד חוסר שוויון ופערים עמוקים בתרומה. תחושה של פראיירים שנשחקים עד דק מול אלה שיודעים להסתדר ולהרוויח — ותרבות שלמה של קומבינות. המסחרה בימי מילואים היא רק הפן הכלכלי של חוסר השוויון. הפן הרגשי שלו מתבטא בתחושות קשות בקרב הלוחמים. "אני מכבד את השירות של כולם, אבל אין שום התייחסות מצד המערכת לשוני העצום בין מי שעשה שלוש משמרות בחמ"ל ביחידת מודיעין לבין מי ששכב מתחת לשיח חודש וחצי בזמן שיורים עליו כל דבר אפשרי", אומר לי א', שמשרת כעת בגבול הצפון. "חוסר ההבחנה בין סוגים שונים של מילואים, כשהכל נכנס לקטגוריה אחת, משאיר המון אנשים באוויר, והמצב הזה מחורבן".

הגדוד של א' שירת ברציפות מ־7 באוקטובר עד אמצע פברואר וגויס שוב בתחילת מאי, אבל לדבריו, "למרות ההפוגה, זה מרגיש כמו רצף אחד ארוך. אני סטודנט ומבחינתי השנה הזאת הלכה לפח. איכשהו הצלחתי לסיים את הסמסטר הקודם, עם הלשון בחוץ, ועכשיו אני מפספס עוד חצי סמסטר וזה עוד יותר קשה. הפעם אנחנו קבוצה קטנה יותר של סטודנטים שעדיין מגויסים, וזה משאיר אותך באוויר ללא תמיכה. הקושי בנושא הזה עצום".

הפערים בין אלה ששוהים 24/7 במילואים ומסכנים את חייהם לבין מי שזוכים למילואים נוחים ומתגמלים יותר מעוררים אי־נוחות גם בקרב האחרונים. כששלמה טייטלבאום ואני פרסמנו ב"כלכליסט" דיווח על כך שמשרד האוצר מבקש לרסן את השימוש בימי מילואים בצה"ל, קיבלנו אינספור תגובות ממילואימניקים. "מדברים על בזבוז ימי מילואים?", כתב לי ל', שמשרת במודיעין, "המצב אצלנו חמור פי אלף — אנשים, ובהם אני, עם משכורות של 45 אלף שקל, באים לשתי משמרות בשבוע, וכבר ארבעה חודשים מקבלים שכר כפול. לפעמים אפילו במשמרת עצמה אתה עובד מרחוק בעבודה שלך. מזמנים אנשים כשנוח להם להבריז ממבחנים או מימים קשים בעבודה, מילואימניקים עושים תפקידים מומצאים או תפקידים שחד־משמעית צריכים לעשות סדירניקים. ביזיון מטורף". וזו רק עדות אחת מתוך לא מעט כאלה שהגיעו ממילואימניקים ביחידות עורפיות דווקא.

ובזמן שהם מקבלים שכר כפול, הלוחמים מדווחים על מאמצים גדולים מאוד שנדרשים מהם פשוט כדי לשרוד, בכל חזיתות חייהם — בזוגיות ובמשפחה, בעבודה, בלימודים. "אני עכשיו מתמודד עם לחזור לעבודה", מספר טל, קצין בשריון. "שכחתי מי האנשים שאני עובד איתם, מבחינתי סביבת העבודה שלי במשך שבעה חודשים היתה הצבא. אין לי כוח לסיטואציות מורכבות, דברים שבעבר הצלחתי להכיל — היום אין לי סבלנות אליהם. אני צריך להתעסק עם הדברים של היומיום כרגיל, אבל המלחמה לא נגמרה ואנשים ממשיכים להיהרג, וזה ממש מורכב לי. איך בכלל אני יכול להתמסר לעבודה כשהשאלה אם אני מסיים את השנה בחיים מוטלת בספק? זה משהו שמשחק לי בראש, שאני שולח מיילים כשבעוד חודש אני יכול לתמרן בתוך טנקים בלבנון ויירו עליי נ"טים. קשה להחזיק את שתי הפונקציות האלה יחד".

גם ליאור, הלוחם שמשרת בצפון כבר חודשים, אומר דברים דומים: "אתה חי חיים כפולים, זאת ההרגשה. מחזיק שתי זהויות, וצריך לקפוץ ביניהן כל הזמן. המעברים האלה נהיים קשים יותר ויותר והחשש מהחזרה לשגרה הולך וגדל. אתה אומר לעצמך: 'איך אני אחזור לחיים שלי?'".

הידלדלות הכוחות

"אי אפשר לקרוא לנו שוב. יום אחד אנשים פשוט לא יבואו"

אחרי השאלה "איך אני אחזור לחיים שלי?" מתחילה לצוץ גם השאלה "איך אני אחזור לעוד שירות מילואים?" — והיא כבר צריכה לעורר דאגה ביטחונית של ממש. "אנשים קרועים בין זה שהצבא והחברים קוראים לך למילואים לזה ש־וואלה, החיים שלהם הלכו, בני ובנות זוג והבוסים בעבודה והאוניברסיטאות הרבה פחות סלחניים", אומר א', הסטודנט שמשרת בגבול הצפון. "הצבא לא יכול לקרוא לנו שוב. יום אחד אנשים פשוט לא יבואו, אנשים צריכים לחזור לחיים שלהם, הם לא יכולים להמשיך לשלם את המחירים המטורפים האלה".

"יש פה שחיקה מטורפת", מספר נעם, לוחם במילואים שמשרת כעת בעזה ועד סיום שהותו שם יצבור כמעט 200 ימי שירות בצפון ובדרום. "כולם כבר מדברים על זה שבסבב שלישי לא תהיה התייצבות וכבר עכשיו התחילה נשירה — אצל מישהו זה בעיות עם הבת זוג, אצל אחר בעיות עם העבודה. כולם אומרים שהם נושכים שפתיים אבל לא יפרקו את הבית בשביל עוד קו בצפון עוד כמה חודשים". לדבריו, החטיבה שבה הוא משרת יצאה מכשירות עקב שחיקה. אם המלחמה תסלים, הוא מעריך, אנשים יתייצבו, "אבל אם יקראו לנו לעוד תעסוקה מבצעית היחס שלהם יהיה אחר. כשגם העורף נמצא במלחמה קשה מאוד לא לבוא, אבל אף אחד כבר לא *רוצה* לבוא יותר. בגדול נשבר הזין".

טל קצין השריון כבר חווה בעצמו את הקושי בשימור החיילים, במעבר עם אנשיו מלחימה בתמרון בעזה עד פברואר לסבב נוסף של שירות של חודשיים בגבול הצפון. "היה קשה מאוד לגרום לזה שכולם יגיעו, אבל אחרי אינסוף מאמצים הגענו לצפון אולי רק שני חיילים פחות ממה שהיינו בעזה", הוא מספר. ה"רק שני חיילים פחות" הוא מספר קצת מטעה, כי מצבת הכוחות לא מסתכמת במי הגיע ומי לא. "היינו במצב שאין לנו ספיירים בכלל, כשמישהו היה חולה היינו בקריסה והיה צריך להחזיר מישהו שיצא הביתה".

וכן, זה רק מחמיר. "אני מתמודד עכשיו עם הרבה חיילים שאומרים 'אני עושה את הקו בצפון כי אני לא מפקיר את החברים שלי אבל אחרי הקו אני פורש מהמילואים'. אני צריך למצוא להם מחליפים שאין לי מאיפה להביא. אני נלחם על חיילים בשיניים שלא יפרשו, אני אומר להם שיש לבנון לפנינו, אבל הם רוצים לחזור לחיים שלהם. ויש לי חברים טובים מפלוגות אחרות שעברו את המלחמה בעזה והחליטו שהם פורשים, מלחימה או מהמילואים לגמרי. ויש לחץ גם בבית, בת הזוג שלי שואלת את עצמה למה אני ממשיך לעשות מילואים ומסתכן בלחימה בלבנון כשחבר טוב שלי החליט שהוא מפסיק".

התמונה המערכתית

משרדי הביטחון והאוצר מנסים, אבל כסף לא יכול לפתור הכל

כדי להבין את הפערים, התסכול, השחיקה, הקומבינות והבזבוז צריך להסתכל על התמונה המערכתית השלמה. ההתגייסות אחרי הטבח הנורא ב־7 באוקטובר היתה אדירה. אבל מאז מטרות המלחמה לא הושגו — החטופים לא חזרו, חמאס לא מוטט, עשרות אלפי ישראלים עדיין מפונים מבתיהם. מול אלה המחיר כבד מנשוא: אלפי משפחות שאיבדו את יקיריהם, אלפי פצועים בגוף ובנפש וקרע חסר תקדים בעם. את כל אלה מלווה תחושה שניהול המלחמה על ידי ההנהגה הפוליטית בעייתי ונגוע באינטרסים זרים.

צה"ל מתמודד עם מחסור בכוח אדם, בעקבות נפילתם של 631 חיילים במלחמה (נכון לאמצע השבוע), ופציעתם של יותר מ־7,200 (עד אפריל). המלחמה עצמה נמשכת ואף מתעצמת כעת, כשבעזה פועלות שלוש אוגדות, אחרי שבחודש הקודם פעלה שם חטיבה בודדת. מספר המילואימניקים המגויסים צנח משיא של כמעט 300 אלף באוקטובר לכמה עשרות אלפים כיום (הצבא נמנע מפרסום מספרים רשמיים).

השינויים המתמידים בצרכים הצבאיים הולידו יד קלה על הברז גם ביחידות העורפיות ושפע של קומבינות. המילואימניק ש' מדגים: "אני במילואים בחיל האוויר, ביחידה מודיענית. רוב העבודה נעשית במטה, אבל אנחנו גם מסתובבים בבסיסים ברחבי הארץ. ב־7 באוקטובר הוקפצנו כולם כולל כולם, גם חבר'ה שבמילואים רק על הנייר. אבל אחרי כמה ימי התאפסות התחילה האבטלה הלא סמויה. באמת לא היה מה לעשות. חודש ומשהו אחרי שהמלחמה התחילה מטה חיל האוויר באמת הודיע לכולם שמי שמשתחרר ממילואים הביתה וחותם על שחרור לא יכול לחזור. אז מה עשו בשלישות? החליטו לא לוותר על המילואימניקים, ואמרו שישאירו את כולם על ימ"מים ו'נקרא לכם כשצריך'. התוצאה היתה שמצאנו את עצמנו חוזרים לשגרה, עבודה והכל, אבל על ימ"מים. מדובר במאות מילואימניקים של חיל האוויר שנמצאים בבית כבר שבועות על גבי שבועות, אבל עד עכשיו הם על ימי מילואים".

ריבוי ימי המילואים, בוודאי הלא הכרחיים שבהם, נהפך לבעיה כלכלית של ממש: אם באוצר העריכו כי עלות ימי המילואים במלחמה תהיה בסביבות 20 מיליארד שקל, עכשיו תג המחיר כבר עומד על 30 מיליארד, וזה לא בהכרח הסוף. השאלה היא מה המערכת עושה עם כל זה. בצה"ל מודעים לשחיקה בקרב הלוחמים ומכירים בכך שתחושת האיום הקיומי שאפפה את תחילת המלחמה כבר נמוגה, אבל סבורים כי ההתייצבות הנוכחית טובה ולא ניכרת תופעה רחבה של "סרבנות אפורה".

בכל הקשור לבזבוז בימי מילואים, במשרד הביטחון ובצבא התעוררו מאוחר אך כעת הם פועלים לצמצם את התופעה, גם בזכות העיסוק התקשורתי בנושא. בין השאר, במשרד ובצבא טוענים כי יטילו סנקציות פנימיות על יחידות שיחרגו מהשימוש בימי מילואים, וכבר קיצצו בחצי את מספר ימי המילואים הניתנים לכיתות כוננות ביישובים שונים, בעקבות טענות על שימוש בזבזני בימ"מים. כמו כן, ל"מוסף כלכליסט" נודע כי בצה"ל מתכוונים למסד את כל עניין המילואים במשמרות וכוננויות, וידרשו רצף של משמרות באורך מסוים כתנאי לקבלת ימי מילואים.

ברמה המערכתית, בצה"ל מתכוונים להעביר חלק מהתפקידים לתנאי קבע במקום מילואים: העלות החודשית של חייל קבע עומדת על כ־15 אלף שקל לעומת 28 אלף בממוצע לחייל מילואים. בצבא מדברים גם על כוונה לצמצם את השימוש בצווי 8 לטובת צווי מילואים "רגילים". זה אומנם ידרוש זימון מראש ופחות גמישות, אך יצמצם את המסחר בימי המילואים.

באוצר ובמשרד הביטחון גם גיבשו חבילת סיוע של 9 מיליארד שקל בדמות מענקים, החזרים, פיצויים לעסקים והטבות צרכניות. התמשכות המלחמה גרמה אפילו לאנשי האוצר להבין שזה עלול לא להספיק, ושיהיה צורך בהגדלת הסיוע. אבל גם אם תהיה הגדלה כזו ויינתנו עוד מענקים והטבות, הם לא יפצו על המחירים האישיים, המשפחתיים והמקצועיים שגובים 200 ימי מילואים. החיילים האלה מתייצבים, כשהם נדרשים, כדי להגן על המדינה, אבל במצב התסכול והשחיקה הנוכחיים, עוד כסף לא יהיה מה שישכנע אותם להמשיך להחזיק קווים ולסכן את עצמם, חיי הנישואים שלהם או הקריירה.

• • •

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "חרף תקופת המילואים הממושכת, נמשכת המחויבות והמגויסות של אנשי המילואים לכלל משימות המלחמה, בחזית ובעורף. שיעורי ההתייצבות ביחידות הלוחמות גבוהים מבזמני שגרה, וגם המפקדות והיחידות המבצעיות נשענות באופן משמעותי על אנשי המילואים כדי לקיים את המאמץ העצים. המשרתים חדורי מטרה לבצע את משימתם נאמנה. צה"ל מוקיר את אנשי המילואים המשרתים תוך מאמץ משמעותי לקיים את המחויבויות האישיות שלהם שאותן עצרו בשל המלחמה. בתוך כך, מתחילת המלחמה וביתר שאת בחודשים האחרונים, בוחן צה"ל כיצד לייעל את פעילות מערך המילואים הן בשטח והן במפקדות, בהתאם לצורך המבצעי ובקשיבות לצורכי המשרתים".