3

השבועות האחרונים היו מהקשים שידעתי בחיי. אני קצת מתבייש לכתוב את זה, כי השבועות האחרונים היו גם מהקשים בחייה של האומה, בלי הגזמה. ועדיין, בסוף היום, עם עצמנו אנחנו קמים, ועם עצמנו אנחנו הולכים לישון. אדם בתוך עצמו הוא גר. לפעמים כאב הלב והסבל שמסביב הם אלה שמוציאים את הדמעות החוצה, אבל בעצם על עצמנו ועל חיינו ועל הקשיים הפרטיים שלנו אנחנו בוכים. גם ההפך נכון: היכולת שלנו להכיל חרא בחיים האישיים שלנו תלויה גם במצב מסביב. וכשמסביב יהום הסער, ואנחנו נעים בין מתקפה איראנית של מאות טילים לבידוד בינלאומי הולך וגובר ולכו תדעו אם בסוף נוכל בכלל לטוס לחופשה איפשהו (הו, חופשה!), איך אפשר לצפות שנצליח להחזיק את כל מה שמתרגש עלינו מבית ומבפנים.

הפסיכולוגים (הרבים) שדיברתי איתם על איך מתמודדים ייעצו לי לעסוק בספורט, או לתכנן איזה אירוע. נגיד חופשה, כן, או השתתפות במרוץ. גם אם לתאריכים רחוקים, גם אם יש סיכוי שהכל יתבטל. העיקר שיהיה איזה יעד לחשוב עליו, לחכות לו, לערוג אליו. אז נרשמתי למרוץ העגור בעמק החולה בתחילת נובמבר. חבר אמר לי שאני אופטימי אם אני חושב שיהיה אירוע ספורטיבי המוני באזור שנמצא כפסע מטווח הירי של חזבאללה, אבל אני מנסה לזרום עם הפסיכולוגים. עכשיו יש לי תאריך לכוון אליו, ויש תוכנית אימונים, והשכם בבוקר, לפני עלות השחר, אני יוצא לרוץ ומקווה לכמה רגעים של שחרור. הם אכן באים, אבל אחריהם תמיד מגיעה גם המציאות. ואולי, במציאות כזו, אין לנו לשאוף אלא לרגעים ספורים של התנתקות.

ובכל זאת, זה לא מספיק טוב. הגישה הזו לא מספיק טובה. היא אנוכית ותבוסתנית. השאיפה שלנו תמיד צריכה להיות נעלה יותר — שאיפה לחיים טובים יותר, לנו, לילדינו ולשכנינו. אנחנו צריכים להחזיק בשאיפה הזאת גם כשהמציאות קשה מאוד. אנחנו צריכים לשאוף לחיים טובים יותר גם כשההנהגה שלנו פועלת בכל כוחה כדי להשניא עלינו את החיים, למרר אותם, להכניע אותנו. שנרכין את הראש, נשלם מסים, נשלח את בנינו לצבא של ארבע שנים שיחזיק ממשל צבאי בדרום ובצפון ובמזרח ובתוך הבית פנימה, נגיד יפה תודה, ולא נתקומם עוד לעולם. לא על יוקר המחיה ולא על הפגיעה ברמת החיים ולא על התפוררות הלכידות החברתית. זו לא דרישה שאפשר לקבל. ואי אפשר להיכנע לה ולהסתפק ברגעים ספורים של התנתקות. אסור.

4

רק אחרי שעבר מספיק זמן מהרגע שבו יצאתי מקבוצת האוף הבנתי שבאופן לא מודע, לא במקרה הגבלתי אותה לאוף אחד ביום ו־1,000 בסך הכל: האוף צריך להיות שחרור, ולא אבן שמושכת מטה. הוא צריך להיות אנחה רגעית, כדי שנוכל להניח בצד את המשקולת ולהמשיך קדימה. הוא צריך להיות מוגבל כי אחרת הוא ישתלט על הכל. כשהמציאות היא מאבק, הדרך היחידה לנוע קדימה היא לא להיכנע — אלא להיאבק. ברחובות ובכבישים ובכיכרות. בכנסת ומחוץ לה. באקדמיה ובעבודה. בתקשורת ובציבור. וכן, גם בתוך נפשנו פנימה. לעבוד קשה, כל יום וכל היום, כדי לבנות כאן חיים טובים יותר.

השבוע, אחרי שהצגתי בפני מישהו כמה תחזיות קודרות של העתיד הכלכלי שצפוי לנו בקרוב — יותר מסים, יוקר מחיה מאמיר, ריבית חונקת, גירעונות גבוהים, ממשלה לא מתפקדת, כלכלה על סף מיתון, אולי ירידה נוספת בדירוג האשראי, כל הכיף הזה — הוא שאל אותי: רגע, אם יהיו בחירות ותקום ממשלה שונה ב־180 מעלות מזו הנוכחית, התחזיות יהיו אחרות?

עצרתי לחשוב. חלק מהדברים לא ישתנו — המסים עדיין יעלו, יוקר המחיה עדיין יהיה כבד. את המלחמה צריך לממן. אבל את שאר הדברים הנהגה אחרת יכולה לשנות. לו תוקם ממשלה שהאינטרס הציבורי יהיה בראש מעייניה, לפחות תהיה תקווה לשינוי. לחתירה להכרעה במלחמה — הכרעה כלשהי, צבאית, מדינית או שתיהן — במקום מריחה ודשדוש במקום. אולי עסקה להשבת חטופים. אולי בריתות אזוריות חדשות, אסטרטגיות, שיוכלו לשנות את חיינו במרחב הזה.

שלום לא יפרוץ בקרוב, אבל החתירה לחיים נורמליים במזרח התיכון היא לא משהו שאפשר לוותר עליו. בעיצומה של מלחמת יום כיפור היה דמיוני לחלום על שלום עם מצרים, ובתוך פחות מארבע שנים זה התחיל לקרות. כשיש מנהיגות שפועלת לטובת הציבור, דברים דמיוניים יכולים להתממש.

זה נכון גם לגבי השסעים שמאיימים על החברה הישראלית מבפנים. ההתמודדות איתם היא אתגר לא פשוט, משום שהיא מחייבת אותנו למצוא פתרונות משותפים לבעיות שהדחקנו עשרות שנים. לא בטוח שממשלה אחת, בקדנציה אחת, יכולה לעשות את זה. מה שבטוח הוא שמי שמשסה לא יכול לאחות, ושאם נצליח להתגבר על השסעים האלה, ולגרום לכל חלקי החברה להבין שהם אחראים לעתידה, נצליח לשנות את הכיוון שאליו ישראל הולכת.

אני לא מוכן להרים ידיים מול הבעיות האישיות שאני מתמודד איתן. אין לי פריבילגיה לוותר. באותו האופן, אין לי פריבילגיה ואיני מוכן לוותר על המדינה שאני רוצה לחיות בה, ועל העתיד שאני רוצה שיהיה כאן לילדיי. עם אלף פעמים אוף ביום, או בלי.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות