עדשה רחבה

לירון סיני

עדשה רחבה

//

לירון סיני

"אנטומיה של נפילה": מה הקשר בין משבר בזוגיות לרעב בעזה?

כיתוב תמונה. צילום: ???

"אנטומיה של נפילה". כמו בני הזוג, גם ישראל והפלסטינים שקועים במלחמת גרסאות עם חיפוש בלתי פוסק אחר הוכחות, אינטרסים ואשמים מובהקים. צילום: Les Films de Pierre

מוסף כלכליסט | 04.04.24

ג

בר נופל אל מותו מחלון בית חלומותיו המבודד בלב הרים מושלגים בדרום צרפת. בנו כבד הראייה וכלב הנחייה שלו מוצאים את גופתו. אשתו היתה בבית כשזה קרה. האם מעד ונפל? אולי קפץ אל מותו? ואולי בכלל אשתו דחפה אותו? זוהי נקודת המוצא של הסרט זוכה האוסקר (על תסריט מקורי) ודקל הזהב "אנטומיה של נפילה". בני הזוג עסקו בכתיבה — סנדרה היא סופרת מצליחה ואילו סמואל סבל ממחסום כתיבה מתמשך, מה שגרם למתחים ביניהם. אולי המתחים הללו התעצמו לכדי רצח? מצד שני, סמואל מעולם לא התאושש מהתאונה שקרתה לפני כמה שנים לבנם דניאל, כשהיה בהשגחתו, וגרמה לפגיעה החמורה בראייה שלו. אולי בעצם הדיכאון שלו דחף אותו אל מעבר לקצה? בהיעדר ראיות חותכות המשטרה ובית המשפט ינסו להכריע מה באמת קרה על סמך הממצאים והנסיבות. אבל איך אפשר לרדת לעומקה של האמת האבסולוטית, כשיש שתי גרסאות סותרות לאותה התרחשות, שמנפקות גם הסברים הגיוניים לכל ממצא?

"אנטומיה של נפילה" מתנהל בחלקו הגדול בין כותלי בית המשפט. עורכי הדין משני הצדדים מחטטים בקרביים של מערכת היחסים הזוגית כדי להוכיח היתכנות של כוונת זדון (או היעדרה), לפעמים עד גיחוך גרוטסקי: הם מקריאים קטעים מספרי פרוזה של סנדרה כדי להראות שהיא משבצת בתוכם פרטים מחייה האישיים, כי באחד מהם יש דמות שזוממת לרצוח את בעלה; הם משמיעים הקלטות של ריב אלים בין בני הזוג, שבהן שומעים כוס מתנפצת ומכות, כדי לטעון שיש נטייה לאלימות; מפשפשים ברומן לסבי שסנדרה ניהלה מחוץ לנישואים; ומדובבים את הפסיכיאטר של סמואל בניסיון להעריך מה היתה מידת החיבה או האיבה ביניהם. שום דבר לא נשאר מחוץ לבית המשפט, והירידה לפסים אישיים וקשים נחשפת בפני הקהל המאזין, ובעיקר בפני הבן הצעיר של הזוג, ששומע ומפנים הכל.

הסרט שם דגש על החשיבות שבלהגיע להכרעה אם סנדרה אשמה או לא, כי בשורה התחתונה יש כאן גבר מת ובן שנפגע. אך למרות המאמצים, הניסיון לצבוע כל אחד מהם כנבל מוחלט או שה תמים נכשל בכל פעם מחדש — כי המציאות ובני האדם שפועלים בתוכה מורכבים יותר. הסרט מראה שאפשר לראות את סמואל כקורבן של בת זוג שמאסה בו, אבל גם אפשר לראות את סנדרה כקורבן של בן זוג שקינא בטירוף בהצלחה שלה. וייתכן ששניהם לא היו קורבנות, אלא פשוט אנשים בשר ודם, שאהבו ואולי כבר לא, והכאיבו זה לזה כמו כולם, עד שקרה האסון שגדע הכל. הסרט נותן מקום לקול שלה ולקול האפשרי שלו, וגם אומר לנו לשים לב לכך שההשמצות האכזריות שנלוות לכל גרסה לא עוזרות להגיע לחקר האמת, ובעיקר מעצימות את הכאב של כל המעורבים בפרשה.

הסרט מראה שאפשר לתפוס את סמואל כקורבן של בת זוג שמאסה בו, אבל גם את סנדרה כקורבן של בן זוג קנאי. וייתכן ששניהם לא היו קורבנות, אלא פשוט אנשים בשר ודם, שאהבו והכאיבו זה לזה כמו כולם

מאז 7 באוקטובר נראה שכל העולם נשאב למלחמת הגרסאות שבין ישראל לפלסטינים, ועסוק בחיפוש בלתי פוסק אחר הוכחות, אינטרסים, חורים בגרסאות ובעיקר אשמים מובהקים ובלעדיים בכל הזוועות המתחוללות. אחד הנושאים המהותיים והקשים כרגע בהקשר הזה הוא האסון ההומניטרי בעזה, ובפרט הרעב. סוכנויות האו"ם וארגוני סיוע בינלאומיים מתארים מצב בלתי נתפס: אם המלחמה תימשך, 50% מתושבי הרצועה, יותר ממיליון איש, יהיו בסיכון לרעב קטסטרופלי לפי מדד IPC לביטחון תזונתי, ועוד רבים יהיו בסיכון למצבי חירום ומשבר. מנגד, ישראל הוציאה דו"ח נגדי של המתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים) שמצביע על כך שהגופים שמסרו לסוכנויות את המידע אינם אמינים, וכי בכל יום נכנסות 80% יותר משאיות לעזה מכפי שנכנסו לפני המלחמה ושיש תיעוד של שווקים מלאי מזון ושיש מים.

והחלק הדרמטי יותר בוויכוח נסוב סביב האחריות לרעב הקיים — לפי ארגוני הסיוע, ישראל נוקטת טקטיקה של הרעבה מכוונת ומונעת מעבר של סחורות, ואילו ישראל טוענת שאלו הסוכנויות וגורמי הסיוע עצמם שצריכים לשאת באחריות, כי בכל יום יש מאות משאיות שממתינות להם שיחלקו את המזון, והם פשוט לא עומדים בעומס.

ובזמן שמתווכחים על ממדי המשבר, מנסים לאתר את האינטרסים של כל צד כדי לגמד או להעצים אותו ומטיחים האשמות קשות — העזתים ממשיכים לסבול מחרפת רעב, החטופים עדיין בשבי חמאס, וההרג והאבל נמשכים בשני הצדדים.

"אנטומיה של נפילה" מגיע בסופו להכרעה משפטית בשאלה אם סנדרה אשמה או לא — אבל הצופים נותרים עם סימני השאלה והיכולת להחליט בעצמם למי הם מאמינים יותר. כי כשאין הוכחות חותכות, גם פסיקה של בית המשפט היא בסופו של דבר רק דעה, לא אסמכתא מוחלטת למה שקרה. וכשיש ספק סביר, אולי המרדף האובססיבי אחר מציאת אשם צריך להיות משני להשלכות של הפסיקה? הרי הקורבן החי של האסון, בנם המשותף, יסבול יותר אם אמו תושלך לכלא. והרי עורכי הדין לא חסו עליו במשפט, אילצו אותו לשמוע פרטים אינטימיים קשים על הוריו, והכריחו אותו להשמיע קול בעניין. הוא סבל מספיק. אולי זה השיקול שצריך להכריע?

יש חשיבות עליונה לחיפוש אחר האמת, ויש צורך להמשיך לבדוק כל פיסת מידע שיכולה לשפוך אור על מה שבאמת מתרחש והאחראים לו. אבל לצד זה חשוב גם להכיר במחיר שמשלמים האנשים שמושפעים מהמצב, בזמן שאנחנו מתעכבים על מלחמת גרסאות. אף שבשני הצדדים יש מי שרוצים לצבוע את המציאות בשחור ולבן, היא מורכבת הרבה יותר ממלחמה בין נבל מוחלט לשה תמים. אפשר למצוא אחריות למשבר ואשמה במידה מסוימת בשני הצדדים. מה שפחות מורכב הוא ההבנה שיש המוני חפים מפשע בתווך שממשיכים לגווע ברעב. ובזמן ששני הצדדים עסוקים בניסיון להוכיח אשמה מוחלטת בצד השני, הם רק מחריפים את המצוקה שיכלו למנוע.