כ

שאברהם גרנט אימן את טל בן־חיים בצ'לסי, הבלם הישראלי לא קיבל את דקות המשחק שהוא חשב שראוי לתת לו. בן־חיים טען שזה בעיקר מפני ששניהם ישראלים, ושגרנט לא רצה לעורר במועדון את הרושם שבן־חיים מקבל דקות משחק רק בשל העובדה הזו. עבור בן־חיים — שהוחתם עוד בתקופתו של המאמן הקודם של צ'לסי, ז'וזה מוריניו, וזכה להערכתו — זו היתה סיבה מספיק טובה כדי לבקש לעבור לטוטנהאם, שביקשה להחתים אותו עבור 8 מיליון ליש"ט. אלא שגרנט סירב להצעה, בנימוק שבן־חיים הוא "נכס של המועדון", ולכן לא יימכר. בן־חיים, אולי בניסיון לשנות את דעתו של גרנט, התראיין אז ל"סאן" וסיפק כמה ציטוטים קשים על גרנט ("ידעתי ששום דבר טוב לא יֵצא מההחתמה שלו"), אבל גרנט לא מצמץ: המועדון קנס את בן־חיים ב־80 אלף ליש"ט על הריאיון, אבל לא מכר אותו לטוטנהאם. בן־חיים נותר בצ'לסי — אפילו אחרי פיטוריו של גרנט.

כשאומרים לאדם, כל אדם, שהוא לא חופשי לעזוב את מקום עבודתו — ויותר מזה, כשמגדירים אותו "נכס" אבל משאירים את הנכס הזה במגירה, לא מנצלים את כישוריו ומענישים אותו מפני שהביע מחאה — זה צפוי לעורר קושי משמעותי. "הימים ההם איימו להרוס את כל מה שהשגתי עד אז בקריירה שלי", סיפר בן־חיים בראיונות מאוחר יותר. "זה היה משבר אישי עצום מבחינתי. לא ישנתי בלילות, סבלתי מסיוטים. לא אכלתי טוב. ככדורגלן, אתה שומר על הגוף שלך, על תזונה בריאה, על שעות שינה, נזהר שלא לחלות בכלום — ופתאום הכל משתנה. כל החיים משתנים. אתה לא מאושר, לא שמח, לא צוחק. אתה לא נהנה מזמן איכות עם המשפחה שלך. אפילו האוכל פחות טעים.

"מבחינתי זה היה סבל. קיבלתי מצ'לסי כסף — כסף טוב אפילו, סכומים אדירים — נולד לי ילד, גרתי באחד האזורים הכי יוקרתיים באנגליה, המשפחה שלי היתה בריאה — אבל הייתי אומלל. כולם היו בטוב, ואני סבלתי. לא הצלחתי לראות את הטוב בכלום. היו לילות שבהם הילד שלי התעורר בלילה, ואני הייתי הולך לשבת לצד המיטה שלו; הוא היה נרדם, ואני המשכתי לשבת לצדו ובכיתי. אלו היו ימים נוראיים. זו צלקת שתישאר איתי לנצח".

אין ספורטאי שלא עובר משבר. ובהתאם, אין אדם שלא סבל מעולם מבעיה נפשית. מחקר שנערך באוסטרליה ובניו זילנד מצא ש־60%-80% מאיתנו חווים בעיות כאלה, מהתמכרויות ודיכאון ועד התקפי חרדה

הלחצים הנפשיים העצומים שבן־חיים מתאר כאן, ושהובילו למה שנשמע כמו דיכאון של ממש, הם מנת חלקם של ספורטאים רבים. לאחרונה שוחחתי גם עם נהג המרוצים רוי ניסני על האתגרים האישיים שניצבים בפניו, ועל ההתמודדות שלו עם כעסים ועצבים. גם נמרוד משיח, שראיינתי כאן ב"מוסף כלכליסט" לפני חודש, עבר טראומה משמעותית, והתמודד איתה במשך הקריירה שלו. אחרי אלפי שעות של שיחות עם ספורטאים —בראיונות, בכתבות ובפודקאסטים — הבנתי שישנה עובדה אחת שאי אפשר להתכחש לה: כולם עוברים משהו. כולם צריכים להתגבר על משהו. כולם סובלים מבעיה נפשית כלשהי.

זו המציאות לא רק בספורט. "הֱיוּ טובים לזולת, שכן כל אחד מאיתנו נאלץ להיאבק בקרבות משלו", אמר הכומר הבריטי איאן מקלארן לפני 130 שנה. ובאמת, במחקר נרחב שעשו במקומות עבודה בניו זילנד התברר כי 60%–80% מהאנשים חווים, עוד לפני שנתם ה־40, בעיה נפשית כלשהי — מהתמכרויות ודיכאון ועד התקפי חרדה. ממצאים דומים עלו בסדרת מחקרים שערכו חוקרים מאוניברסיטת דיוק.

לפי מת'יו ביל, מומחה לבריאות הנפש של ילדים ובני נוער באוניברסיטת ג'ורג'טאון, למרות התפתחות השיח על הנפש, עדיין צריך לעשות לו "דה־סטיגמטיזציה" כדי לשפר את המצב הנפשי של כולנו. "התפיסה הרווחת היא שבעיות מנטליות הן משהו שקורה כמו מכת ברק, לאינדיבידואל יחידים", אמר ביל בפודקאסט "Plain English", "אבל האמת היא שבעיות נפשיות הן חלק מהטבע האנושי. המספרים ברורים מאוד: בשלב מסוים בחיינו, כל אחד סובל מבעיה נפשית. לכן חייבים לדבר על כך, ולספר גם שאפשר להתמודד עם זה". את השיחה על הנושא הוא קורא לקיים, בין היתר, גם בבתי הספר, באמצעות חינוך לבריאות נפשית.

הבעיה המרכזית היא שלרשויות יש אחריות גדולה הן למערכת החינוך והן לטיפולים הנפשיים, וישנן לא מעט מדינות שמתנגדות באופן אקטיבי לכל סוג של סבסוד טיפול נפשי. במקרה של מדינות הנשלטות על ידי פופוליסטים, מחקרים עדכניים רבים קובעים שהרשויות אפילו גורמות נזק נפשי של ממש לאזרחים.

במרוצת הקריירה שלו, כל ספורטאי לומד איך להתמודד עם פציעות, ממי לקבל טיפול ואילו טיפולים מתאימים לו. לאחרונה זה נכון גם ביחס לפציעות נפשיות. ואם כמעט כולם סובלים מהן, האם לא צריך להתחיל להנחיל כישורים לשליטה רגשית והתמודדות רגשית, כבר בבית הספר? הרי יש טכניקות נשימה ודיבור שכל ילד יכול ללמוד. "טיפול מתחיל בלזהות רגשות. מה זה תסכול, מה זה כעס, מה מרגש, מה מלהיב, איך לתאר את זה", הסביר ביל. "זה מסייע להתמודד עם הרגשות כמבוגרים, זה עוזר לזהות רגשות, ואפשר ללמד את זה. זה כמו שאנחנו מלמדים אזרחות, כדי שכל האזרחים יוכלו להשתתף בדמוקרטיה מתוך הבנה עמוקה יותר של העקרונות הדמוקרטיים. זה עניין הכרחי לחיים המשותפים שלנו יחד".