חשיפה ארוכה

דיאנה בחור ניר

צילום*: אדוארד קפרוב

חשיפה ארוכה

//

דיאנה בחור ניר

//

צילום*: אדוארד קפרוב

איל וולדמן

בן 61, מייסד מלאנוקס, שנמכרה ל־Nvidia ב־6.9 מיליארד דולר

"כפולני לימדו אותי שכל אחד טיפש עד שיוכח אחרת"

קובי ריכטר מפחד מהראש ולא מהלב, וגילה בדרך הקשה מה צריך פוליטיקאי טוב

מוסף כלכליסט | 23.03.23

קובי ריכטר,
בן 77, יזם, ממייסדי חברת הסטנטים מדינול

"

אומרים שיש לי אופי קשה, אבל היום אני יותר רך, הגיל עושה את זה. אני מסתכל על הבן שלי, שצעיר ממני ב־25 שנה, ואני אומר: וואלה, ככה אני הייתי — לא מוותר, נוקשה, דורש מאנשים סטנדרטים של יושרה, חריצות, סולידריות לא מתפשרת. היו לי אז המון מילים נרדפות לטיפשות. היום אני כבר יודע להגיד את אותם דברים באופן פחות פוגע. אני תמיד נזכר במה שאבא שלי אמר כשהעיפו אותי מכיתה ז' כי התחצפתי למורה: 'לא כל מה שאתה חושב אתה אומר, אבל כל מה שאתה אומר — תחשוב קודם'".

ואיך זה לראות עכשיו בבן שלך, יורם, מנכ"ל מדינול, את התכונות שלמדת שכדאי לתקן?

"הוא מדבר כמוני, וגם אליי הוא מדבר לא קל, לא חוסך ממני. אני מקבל את זה באהבה, את הקשיחות, הבוטות, ההומור עם הסרקזם. אבל מבחינת אמא שלו זה מוגזם, היא בת של הונגרים".

מה זה אומר?

"אותי, הפולני, לימדו שכל אחד טיפש עד שיוכח אחרת, ואותה — שכל אחד חכם וטוב כל עוד לא הוכח אחרת. אנחנו באים ממקומות שונים מאוד. אצלה הרגש שולט במוח, אצלי המוח שולט ברגש. זה מאתגר, אבל יש לנו גם המון במשותף".

יהודית אשתך ואתה הקמתם יחד את מדינול ועובדים יחד יותר מ־30 שנה.

"וכל השנים אנחנו יושבים באותו חדר. זה לא תמיד קל, ליהודית יש אופי חזק לא פחות ממני, אבל אנחנו יודעים שחייבים לנהל חיכוכים באופן רציונלי, ושתמיד תהיה התפייסות".

היום אתה בעיקר משקיע בסטארט־אפים, מצייר ורוכב על סוסים.

"ציירתי כילד, אחר כך לא היה לי זמן, וחזרתי לזה לאחרונה, זה טוב לי. על סוסים התחלתי לרכוב רק בגיל 63, והייתי הכי טוב במועדון בליפול מהסוס. אני יודע ליהנות גם כשאני מפשל, אחרי שנים של רכיבה על אופנועי שטח. והרכיבה טובה לי לגב. ביום שאני לא רוכב, הגב כואב".

איך הגעת לאופנועים?

"לפני כ־30 שנה, כשהפסקתי להטיס F16 (ריכטר היה מפקד טייסת בחיל האוויר, דב"נ), הייתי צריך תחליף קיצוני באותה מידה. במשך 15 שנה היו לי 20 אופנועים, הכי קיצוניים שיש, ועוד הוספתי להם שדרוגים לרמה של אופנועי מרוץ. זה נגמר ב־2005, בתאונה קשה מאוד".

מה קרה?  

"מישהו נסע ברמזור אדום והעיף אותי. היו לי 20 ומשהו שברים ביד ימין, והיא היתה כמעט משותקת חצי שנה.  כשהתאוששתי מהתאונה חזרתי לשטח, קפצתי מסלע אבל כבר לא הייתי בכושר, פרקתי את הכתף, ואז עזבתי את האופנועים ועברתי לסוסים. על הסוס אתה יכול ליהנות מהנוף, לראות זאב, שועל, נשר, לא רק לבדוק שאין לפניך בור, כמו באופנוע. הסוס ידאג שלא תיפול לבור. יהודית לא אוהבת שאני אומר את זה, אבל עברתי ממטוס קרב לאופנוע, מאופנוע לסוס, ועוד מעט אעבור מסוס לכיסא גלגלים ומשם לשכב מתחת לשיש. לאט לאט מורידים את המהירות והעוצמה".

אתה חסר פחד?

"אני יודע לפחד עם הראש, במובן של להבין את הסכנה ולהיזהר ממנה,  אבל אני לא יודע לפחד עם הלב. פעם, בהרצאה לאנשי חיל האוויר האמריקאי, שאלו אותי מה התכונה החשובה ביותר לטייס קרב, ועניתי: 'הכושר לפחד'. מי שלא מסוגל לפחד הוא טייס רע. מאז לא הזמינו אותי להרצות".

עם כל הרציונליות, בדקת את הדת.

"ב־1973, כשהייתי בן 28, ביקשתי מחיל האוויר חצי שנה חופשה כדי לסיים את הדוקטורט במדעי המוח, אבל סיימתי מהר מהצפוי ונשארו לי עוד ארבעה חודשי חופשה, אז הלכתי לישיבה".

מה בן קיבוץ עושה בישיבה?

"יש מי שנמשך לשם בגלל חוסר סיפוק בחיים החילוניים, אבל זה לא המקרה שלי. אמרתי — אם זה מה שעשו בני עמי, החכמים שבהם, במשך אלפיים שנה, בטח יש שם משהו מעניין. יגאל תומרקין, שהיה חבר טוב שלי, הגדיר את הלימוד לשם הלימוד באופן מדויק: זה כמו להשחיז סכין באוויר עד שהיא חדה מספיק כדי לחתוך אוויר. הייתי שם ארבעה חודשים, בא בכל בוקר ב־5, מתפלל שחרית, מברך על המזון, לומד. זה סקרן אותי אינטלקטואלית, לא ממקום אמוני. לא נהייתי דוס, נשארתי חילוני שזה מעניין אותו ושמכבד את זה".

עם השנים נהיית פוליטי יותר ויותר.

"רק ב־2018 התעורר בי החיידק הפוליטי. בני גנץ היה פקוד וחבר שלי, עזרתי לו להקים את חוסן לישראל, אבל התאכזבתי כשהוא חבר לבנימין נתניהו. אני אדם שמביע את דעותיו באופן חד, ומאז יחסינו התקררו. בבחירות הבאות הקמתי מפלגה עם אהוד ברק, ועם חלום לאחד בתוכה את מרצ והעבודה".

ונכשלתם.

"אני לא יודע כמה מעלות משותפות יש לברק ולי, אבל אני יודע על החסרונות המשותפים. גם הוא לא אדם עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, אז לא השלמנו זה את זה, ואף אחד מאיתנו לא הצליח לשכנע את עמיר פרץ, שהיה אז בראשות העבודה, להצטרף אלינו".

מה הלקח שלך מכל זה?

"שפוליטיקאי טוב צריך סוג של רכות, יכולת לקבל בני אדם. הגישה הבסיסית שלי היא של מדען — אם אתה טוען משהו נכון ומסביר אותו באופן רהוט, תשכנע. אבל זו לא גישה שטובה לפוליטיקאי, כי אנשים פועלים מהבטן הרבה יותר משהם פועלים מהראש".

איך היתה ההרגשה להיכשל?

"זו הפעם הראשונה בחיי שהקדשתי את עצמי למשהו שהייתי בו כישלון טוטאלי. אבל חשוב ללמוד גם להיות כישלון חרוץ, להכיר את הגבולות שלך. שכנעתי את עצמי שזה משום שיושר ויושרה הם חולשה בפוליטיקה, לא נכס, ככה סידרתי לעצמי תמונה שבה הכישלון לא צורב מדי. אבל לא כולם חייבים לקנות את ההסבר הזה".

להפגנות אתה מגיע?

"כמעט לכולן, כולל אלה של ההייטק. אני אוהב את זיהוי המחאה עם דגל ישראל. את 3,000 הדגלים הראשונים אני קניתי לחלוקה, וכשאני נוסע להפגנות אני תמיד מחלק דגלים לאנשים שאין להם דגל ביד. חשובה לי האמירה: 'אנחנו אוהבי ישראל'.

"הרפורמה הזו היא צרה צרורה. מנוע מתקנים עם מברג ופלייר, לא עם פטיש. יריב לוין כבר 20 שנה מחזיק פטיש, 20 שנה לא נתנו לו להיכנס למוסך, אבל עכשיו הוא בפנים. ואני זה שמקיים את בצלאל סמוטריץ' ואת איתמר בן גביר. הם לא עשו כקצה הזרת שלי למען הביטחון או הכלכלה, ושילמתי מסים של מאות מיליוני שקלים, שמקיימים אותי, את ילדיי ונכדיי, ויקיימו גם את ילדיהם ונכדיהם".

מה דעתך על מחאות המילואימניקים?

"כשאדם מחליט שלא להתנדב, אי אפשר לקרוא לו סרבן. ההצהרות שלהם היו על מה הם יפסיקו לעשות, אם תהיה כאן דיקטטורה, משום שחוזה ההתנדבות והנכונות לסכן את חייך למען המדינה נעשה עבור מדינה דמוקרטית. לקרוא לזה סרבנות זו פרובוקציה, כמו לומר על אהוד ברק שהוא מסית לאלימות כשהוא קורא למרי אזרחי בלתי אלים".