אחד אלוהינו. אוהד נהרין נכנס להיסטוריה של התרבות הישראלית כבר בגיל 38. הוא הגיע ללהקת בת שבע, יצר את "קיר", ושילב שם את "אחד מי יודע". שבע וחצי דקות שמבטיחות לו נצח, בלי קשר לכל מה שעוד עשה אחרי, למה שהוא עדיין עושה. "אחד מי יודע" היה למחול המזוהה ביותר עם בת שבע, כזה שמוכר גם למי שאינם חובבי התחום, כנראה קטע הריקוד הישראלי הידוע ביותר. הוא שולב מאז בהפקות שונות של הלהקה, ובימים אלה יש הזדמנות לצפות בו שוב, ב"אנאפאזה 2023". וראוי לצפות בו שוב. זו יצירה איקונית, רגע שאין דומה לו, וצריך לשמר אותה במחזור הדם הישראלי, והאישי. אדם צריך פעם בכמה זמן לראות את "נמרוד" של יצחק דנציגר ולהרהר בו, אדם צריך פעם בכמה זמן לחוות את "אחד מי יודע" ולהרהר בו.

שני לוחות הברית. אחרי כמה משפטים בקולו של נהרין, השיר מההגדה של פסח מתנגן. הרקדנים יושבים בחצי מעגל, שבארץ מיד חושבים עליו כחצי גורן. הם לבושים בחליפות שחורות ומגבעות שחורות. עוד אסוציאציה מיידית. הם רוקדים על הכיסא או בצמוד לו, בתנועות אחידות, רוב הזמן בישיבה, חוץ מב"אחד אלוהינו אלוהינו אלוהינו", אז הם קמים ונעים בזה אחר זה, כמו גל ביציעים של מגרשים. וחוזרים לשבת. בכל מספר נוספת תנועה חדשה, והכוח מצטבר, הכל נהיה טעון יותר. יש בסדר המדויק הזה כמה חריגים: מנקודה מסוימת, הרקדנים מתחילים להתפשט, בהדרגה. בכל פעם הם זורקים פריט לבוש אחד, ולבסוף נשארים בבגדים תחתונים. ובקבוצה יש שני חריגים — רקדן אחד שתמיד נופל באחד ה"אלוהינו" (ולא מתפשט), ורקדן אחד שקופץ זקוף על הכיסא ב"שישה סדרי משנה". תמיד אחד מתבלט מעל כולם, מעל הקבוצה, ותמיד אחד נשמט. בהפקות הקודמות הנופל היה האחרון בחצי הגורן. הפעם הוא לא. לא צריך להיות אחרון כדי ליפול. ובמתחים האלה, בין הברית של הקבוצה כולה לשניים שחורגים ממנה וביניהם עצמם, בין הלקום לליפול, כאילו טמון הכל.

כל הרקדנים נעים יחד, חוץ מאחד שתמיד נופל ב"אלוהינו" ואחד שתמיד קופץ ב"שישה סדרי משנה". במתח הזה, בין הברית של הקבוצה לשניים שחורגים ממנה, בין הלקום לליפול, כאילו טמון הכל

שלושה אבות. הכוח של הקטע טמון לא רק בתנועה, הוא נובע, מבעבע, מתוך העיבוד של נקמת הטרקטור ל"אחד מי יודע". גם במקור, גם במשפחה הכי מזייפת סביב שולחן הסדר, זה שיר מלא כוח שהולך וגדל ככל שהוא מתקדם, סוחף כמו צונאמי. האלוהים של לחני ההמנונים נגע בו. אבל העיבוד הזה מכניס אותו לשכבות עמוקות עוד יותר מתחת לעור. ובהפקה הנוכחית נמצאים על הבמה גם אבי בללי ודני מקוב מנקמת הטרקטור, והגיטרה והבס והתופים שלהם לרגעים לא מאפשרים לנשום. "אחד מי יודע" הוא של נקמת הטרקטור לא פחות משהוא של נהרין. חיבורים זה פלא.

ארבע אמהות. "אחד מי יודע" פותח את "אנאפאזה 2023". ובערך באמצע המופע מגיע קטע שבו נשמע קולו של דויד גרוסמן מתוך ריאיון שהעניק לפני כשלוש שנים. לקהל לא נדרש זמן לזהות את גרוסמן, גם אם קולו אינו מהמזוהים ביותר. הוא פשוט מתחיל במילים "אחרי שקרה מה שקרה, שאלתי, שאלנו את עצמנו האם להישאר פה. כי כל השאלות נשאלו. כל השאלות נשאלו, גם על עצם ה... לא רק להיות פה, אלא בכלל להיות". למציאות הישראלית לא צריך הקדמות. יש דברים שפשוט מבינים. ואז גרוסמן מסביר למה כן להיות, ולהיות פה, ולהיות רלבנטי, ולנסות להרגיש בבית.

חמישה חומשי תורה, שישה סדרי משנה, שבעה ימי שבתא, שמונה ימי מילה. ב־1990, ב"קיר", לא עשו עניין גדול מהשימוש ב"אחד מי יודע". ב־1998, כשהקטע היה אמור להיות חלק מחגיגות יום העצמאות "פעמוני היובל", פוליטיקאים חרדים התקוממו על ההופעה בתחתונים. היה שם פיצוץ שלם, הפגנות, סערה; עכשיו אנחנו עוברים שלוש סערות כאלה ביום. גטקעס, שהוצעו אז כפשרה במקום תחתונים, נהפכו לסמל לצנזורה, לכפייה דתית, והרקדנים סירבו לקבל אותן וביטלו את הופעתם. 25 שנה אחר כך, הבגדים התחתונים שאיתם נשארים הרקדנים בסוף הדוקים, כמעט חונקים, נראים כמו סד. בחלק מההפקות הקודמות הם נשארו עם משהו קל הרבה יותר, איזו כותנה חופשית, נעימה ורכה. אבל אנחנו לא בימים רכים.

תשעה ירחי לידה, עשרה דבריא. גוף הוא מרחב הזהות הראשון של בני אדם. והוא המרחב הזמין לנו ביותר לעיצוב קיומנו בעולם, והתנגדותנו לו. להשמיע קול. להישיר מבט. לנוע. לנוע. לנוע. הגוף מאפשר לנו למצוא את המקום שלנו בתוך החברה, וגם לפרוץ אותה. להזיז אותו כדי להזיז אותה. לשאת בו את הכללים והציוויים שמאפשרים את קיומה, ולשאת אותו כדי למרוד בכללים ובציוויים שמסכנים אותה, ולהילחם על קיומה. אמנות היא לא מותרות, היא מגן, והיא דלק. וריקוד, מתברר שוב כעת, יכול להיות מניפסט.

אחד עשר כוכביא, שנים עשר שבטיא. ומה אנחנו מול כל האחרים במרחב, בעולם. מה אנחנו עושים איתם. איך. איפה אנחנו ביחס לקבוצה? אנחנו המתיישרים, האחידים? זה שקופץ מעל כולם? זה שנשמט? איפה הכלל? איפה הפרט? ומה קורה שם על הבמה, כשלקראת סוף ההופעה עולים הרקדנים עם דגלים של אינספור מדינות, ודגל הגאווה, ודגל פלסטין, ודגל ישראל, ורקדן אחד נקבר מתחת לכל הדגלים? בהופעת מחול, ברחוב צפוף, בהפגנה, לבד מול מסך, לבד ממש לבד, תמיד השאלות האלה. לא רק אם להישאר, ובשביל מה, אלא גם בשביל מי, למה שייכים ולמי ואיפה אני.

שלושה עשר מדיא. יש הרבה יותר מ־13 מידות רחמים, אינספור קבין של חסד אלוהי. גם באני וגם באנשים וגם כשאוהד נהרין והנגנים והרקדנים מזקקים את הכל לשבע וחצי דקות של מחוות גוף קטנות ושאלות גדולות ובהירות פנימית שמולידה אמנות טובה.