ברכה, מה קוסם לך בשמלות עם מחוך נוקשה ונפח ענקי?

אני מרגישה בהן נסיכה, באמת. נכון, המחוך והנפח מגבילים אותי מלעשות הרבה דברים, ואין לי מושג איך נשים היו לובשות את זה, ונגיד מטפלות בילדים. אבל אני מאוד אוהבת את המראה שלהן, והיצירה שלהן נותנת לי להרגיש שאני לא פה, אלא באיזו ממלכה.

באילו תקופות היסטוריות את מתמקדת?

מהמאה ה־16 עד המאה ה־20, אלה תקופות של מהפכות שהשפיעו על המעמדות החברתיים וגם על האופנה. עד המאה ה־14 היו לובשים בגדים, שהיו בעצם יריעה אחת שקשורה בחגורה, כמו שאנחנו מכירים מאיורים על יוון ורומא העתיקות. במאה ה־14 החלו לתפור בגדים באמצעות גזרה — חיבור של חלקי בד קטנים בצורה שמותאמת לגוף.

מה מאפיין כל תקופה?

בתחילת המאה ה־16 האופנה היתה קו מותן גבוה, חצאיות רחבות ושימוש רב בתחרה, בייחוד בצווארונים ובחפתים.

בסוף המאה ה־16 קו המותן ירד למטה, השרוולים התרחבו, נוספו הרבה עיטורי זהב, פפיונים וחצאית עליונה שמתרוממת כמו מסך תיאטרון.

במאה ה־17 לואי ה־14 שלט בצרפת ועודד לבוש יקר ומפואר. אז נעשה שימוש רב במשי וברוקד יקרים יותר, השמלות היו גדולות, והתסרוקות גדולות עוד יותר. לקראת סוף המאה ה־17 זה החל להתמתן, והשמלות נעשו משוחררות יותר וקצת רפויות יותר, אבל עדיין עם מחוך.

במאה ה־18 שוב חזרה האופנה היקרה, הפעם עם מחוכים מאוד מאוד צרים, אפילו עד היקף של 30 ס"מ, שהיו מגביהים את החזה כך שהוא עולה ויוצא מהשמלה. הקרינולינות היו רחבות מאוד, מהסוג שנותן לשמלה נפח רק בצדדים. הבגדים הצהירו על הלובשות שלהם — מאיזה מעמד פוליטי וחברתי הן הגיעו. ככל שיש יותר רוחב ויותר בד, האשה נחשבת עשירה יותר.

יש הבדל בין הבגדים במדינות השונות?

כן. אני עוסקת בעיקר באופנה צרפתית, ובאנגליה, למשל, היו אופנות אחרות. במאה ה־18 העדיפו שם צמר, ולא משי ותחרה כמו בצרפת.

עד כמה חשוב לך הדיוק ההיסטורי?

אני לא מייצרת אחד לאחד את מה שהיה נהוג אז, אבל גם לא משכתבת את ההיסטוריה. למדתי הרבה את המאפיינים של האופנה בכל תקופה ואני תופרת לפיהם, אבל בדרך כלל כשמבקשים ממני שמלה להצגה, לא מחפשים דיוק ברמה של חצר המלך הצרפתי בראשית המאה ה־16, אלא שמלה גדולה ש"נראית תקופתית".

אילו דברים לא תשני בתפירה בשם האותנטיות ההיסטורית?

יש הרבה חומרי גלם מודרניים שלא אשתמש בהם, כמו לייקרה, שהוא בד ממש חדש. אני לא אתפור בגדים עליונים מכותנה, כי היא שימשה אז רק לבגדים תחתונים. גם בגדי עור הם מחוץ לתמונה. אני גם לא אתפור שמלה קצרה או צרה, ולא אשתמש בבדים עם טקסטורות צבעוניות כמו עיגולים.

גם רוכסנים וכפתורי פלסטיק לא היו במאה ה־16.

נכון, אבל הם הכרחיים ללקוחות, לכן את הכפתורים אני מצפה בבד, ואם צריך רוכסן אתפור אחד נסתר, ועליו אתפור רכיסות שרוכים או כפתורים לנוי.

מה לגבי שיקולים פמיניסטיים? קשה לתפקד עם מחוך הדוק שעשוי מעצמות ופלדה.

המחוכים נועדו להבליט את המותן הצר, שהיה אידאל היופי באותה התקופה, אבל בהחלט שירתו גם את שימור הכוח הגברי. נשות האצולה היו צריכות עוזרת שתלחץ ותרכוס את המחוך הכי חזק שאפשר. הן היו מתענות כדי ללבוש את המחוך, ולפעמים היה צריך אפילו כמה עוזרות שירכסו להן אותו. ואז הן היו מתקשות לנשום עם המחוכים ממש עד כדי עילפון. ואז מי נמצא לידן כדי להושיע ולהרים אותן? הגברים.

אני כמובן לא עושה מחוך של סבל. לא צריך לענות את השחקנית כדי שהיא תוכל לשחק אישה מהמאה ה־18. המטרה היא רק שהנראות תהיה זהה, ובשבילה אני משתמשת בעצמות פלסטיק ובכל מיני טריקים שיאפשרו לבישה מהירה.

ועדיין, מחוך הוא סמל לדיכוי נשים. שימורו משמר את הדיכוי ואידאל היופי הבלתי אפשרי.

זה נכון, אבל אני לא מסתכלת על זה רק ככה. גם נעלי עקב ואיפור יכולים להיחשב כלי דיכוי. אני מאחלת לכולנו שנרגיש הכי נוח כמו שאנחנו, אבל בסופו של דבר כולנו עושות דברים רק כי הם יפים, ומחכות שעות בתור להחלקה או ללק ג'ל.

הבגדים שאני תופרת הם לא ליומיום אלא להצגות והפקות. אני לא חושבת שיש היום נשים שהולכות באופן קבוע עם מחוך שלא מאפשר לנשום. אבל כן קראתי לא מזמן שהדיכוי של המחוך התחלף היום בבגדי ספורט סופר־צמודים ומחטבים.

"נגעתי לראשונה במכונת תפירה בכיתה ב'. הייתי לוקחת שאריות בד מאמי התופרת, ומכינה גומיות שיער. גדלתי בבית חרדי ובכיתה י"ב כבר תפרתי שמלות למסיבות אירוסין של חברות"

מאיזה גיל את עוסקת בעיצוב אופנה?

נגעתי לראשונה במכונת תפירה בכיתה ב', כי אמא שלי תופרת. הייתי לוקחת שאריות בדים ותופרת מהם גומיות שיער לחלק לחברות. גדלתי בבית חרדי ובכיתה ז' הלכתי ללמוד במגמת תפירה בבית ספר עיוני מקצועי. בכיתה י"ב התחלתי ממש לתפור שמלות למסיבות האירוסין של החברות שהתחתנו. כך צברתי ניסיון. ובגיל 22 התחלתי ללמוד במדרשה לאופנה ולעבוד כעצמאית.

מה משך אותך דווקא לשמלות פאר?

בגדים פשוטים אפשר למצוא בהמון מקומות ובזול. בשמלות ערב יש יד חופשית, את יושבת עם הלקוחה ומקשיבה לחלום שלה, למה שהיא רוצה להיות.

בגיל 21, לפני שפתחתי את העסק, תפרתי לעצמי שמלה לפורים בסגנון המאה ה־18. הכנסתי אליה עצמות פלסטיק, צבעתי את עצמי בלבן, הרכבתי עדשות מגע כחולות וחבשתי פאה. כולם החמיאו לי ורצו להצטלם איתי, הרגשתי מחוזרת מאוד וזה גרם לי לרצות להיכנס לעולם הזה, שבו הרגשתי מפוארת, ממש נסיכה.

מי הלקוחות שלך?

בעיקר תיאטראות, רקדנים והפקות.

איך הגעת לתחומי הבמה?

בסביבות גיל 26 החלטתי להעמיד הפקת אופנה רק של תלבושות תקופתיות. היה לי כבר ניסיון רב בשמלות כלה וערב, וכמי שבאה מהעולם החרדי, היה לי גם הרבה ניסיון עם בדים כבדים. אז תפרתי כמה שמלות, הבאתי צלמים, דוגמניות ומאפרות ובניתי לי תיק עבודות, שאיתו פשוט עברתי מתיאטרון לתיאטרון. ככה התחלתי לעבוד עם תיאטרון חברתי בירושלים ששמו "משו משו", ומשם זה התגלגל לעסק שלם.

היית לובשת את השמלות האלה לאירוע שאינו הצגה?

כן, אבל קודם מורידה כמה מהאבזרים כדי למתן אותן קצת. לא כל אחת תתחבר לסגנון הזה, וזה בדיוק מה שהופך את מי שכן מתחברת אליו למיוחדת.

את מגדירה את עצמך יותר אשת אופנה או תיאטרון?

אני גם וגם. גם תיאטרון וגם שמלות תקופתיות מכניסות אותך לעולם אחר, לצבעוניות אחרת, שמנתקת אותך מהעולם שלך.