ה

סרטון שצולם בחודש שעבר בפילדלפיה נראה כמו לקוח מסרט זומבים דל־תקציב. המצלמה חולפת על פני הרחוב וקולטת עוד ועוד בני אדם נטולי מבע, הולכים בקושי, חלק מהם כפופים כמעט עד לרצפה, ידיהם שמוטות כלפי מטה, נטולי צלם אנוש, כאילו נשאבו מהם החיים. הטלטלה מגיעה רק כשמבינים שזה לא משחק גרוע, אלא תיעוד של מציאות קשה, של קורבנות מגפת הטראנק, או קסילזין, שלא במקרה נקרא "סם הזומבים". זו התפתחות מבהילה במיוחד של ההתמכרות למשככי כאבים, בדמות סם שגורם נגעים על העור, אוכל בבשר, יוצר עיוותים בגוף והורג בקלות — מספר מקרי המוות הקשורים בקסילזין זינק בתוך שנתיים באלפי אחוזים והגיע לכ־70 אלף בני אדם בשנה. אחרי שחולל שמות בפילדלפיה, בשבועות האחרונים הוא מתפשט לערים נוספות בארצות הברית ומתחיל לכרסם גם באירופה. המגפה הזאת רק בתחילתה, אבל כבר עתה מומחים מודים שמדובר במכת הסמים הגרועה ביותר אי פעם.

זרוקים על המדרכה, נמקים, חסרי הכרה

ה"איזה משהו שנותנים לסוסים" הוא Xylazine, תרופת הרדמה וטרינרית נפוצה שמינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) אישר כבר בתחילת שנות השבעים. מאז היא משמשת להרדמה בעיקר של סוסים ובקר, אבל גם של חתולים וכלבים, צאן, צבאים ואיילים. בשלבים מוקדמים ניסויים בבני אדם גילו שהיא מובילה לדיכוי הנשימה וללחץ דם נמוך, היצרנים לא ביקשו אישור להשתמש בה על בני אדם, והיא מעולם לא אושרה לשימוש כזה, לשום מטרה.

ובכל זאת, מתחילת המאה הנוכחית כבר היו אנשים שחיברו אותה לסמים אחרים. אבל התוצאה כל כך קשה, שהשימוש בה לא צבר תאוצה. אפילו סוחרי סמים העדיפו לא לשווק סם שיוצר פצעים, דלקות ונמקים. כיוון שעד היום אף אחד לא טרח לחקור את השפעת הקסילזין על בני אדם, המומחים לא יודעים להסביר את הפגיעות האלה; ההשערה היא שהחומר פשוט מזיק מאוד ליכולת של הגוף להחלים ושל העור להגליד, כך שכל פצעון, שריטה או דקירת מחט קטנים עלולים להיות הרסניים, ובכל זאת מדובר באנשים שמזריקים בלי הפסקה, ויוצרים אינספור התחלות של תהליכים שעלולים לאכול את בשרם עד העצם. והחומר גם גורם לאובדן שליטה על השרירים, מה שמוביל לכך שרבים מהמשתמשים הולכים כפופים כמעט עד הרצפה. ואם לא די בכך, קסילזין מאט את הנשימה וקצב הלב באופן כל כך דרסטי, שמשתמשיו בדרך כלל זרוקים על המדרכה, חסרי הכרה, במשך שעות על גבי שעות, מה שנוסף לכל גם הופך אותם לפגיעים מאוד לאונס או שוד. לא פלא שחרף האפקט החזק מאוד של החומר יחסית לסמים אחרים, הוא לא נהפך ללהיט מיידי.

אבל במגפות סמים, כמו במגפות אחרות, כל הזמן מתפתחים וריאנטים חדשים. ובעשור האחרון פתאום הקסילזין התחיל לצוץ יותר ויותר. ב־2011 נמצאו באזור חקלאי בפוארטו ריקו אנשים שהזריקו לעצמם את החומר ופיתחו פצעים חמורים. במקביל זוהה בקנזינגטון, שכונה בפילדלפיה שבה חיים פוארטוריקנים רבים, שימוש גובר בשילוב של פנטניל וקסילזין, שנקראTranq (קיצור של Tranquilizer, תרופת הרגעה). למה לא ללכת על חומר שעולה חצי מהרואין ומספק אפקט "מדהים וחסר תקדים", כהגדרת דרו?

ואז הגיעה הקורונה, שהחמירה את השימוש בכל הסמים כולם, והקפיצה גם את הטראנק, מפילדלפיה צפונה לאורך החוף ופנימה אל היבשת. עוד ועוד אמריקאים קנו בקבוקי קסילזין זולים באינטרנט, והתמכרו. לפי המרכז לבקרת מחלות (CDC) בין 2021 ל־2022 מספר המקרים של מנת יתר מקסילזין שהובילו למוות או אשפוז עלה ב־1,127%. לנוכח נתוני השנה שעברה גם הממשל התעורר, הגדיר את הסם איום וביקש מהקונגרס 11 מיליון דולר למלחמה בו (המימון עוד לא אושר). "קסילזין הוא איום הסמים הקטלני ביותר שאיתו התמודדה ארצות הברית אי פעם. זה פנטניל על סטרואידים, וקטלני יותר", אמרה מנהלת הרשות למלחמה בסמים (DEA), אן מליסה מילגרם. "תפסנו תערובות קסילזין ופנטניל ב־48 מתוך 50 מדינות. 107,735 אמריקאים מתו בין אוגוסט 2021 לאוגוסט 2022 מהרעלת סמים, ואצל 66% מהם זה היה פנטניל מעורב בקסילזין. לפני עשור זו היתה סיבת המוות רק ב־2% מהמקרים".

קלרה סופרונסקי, שמסייעת למכורים בפנסילבניה, אמרה כי "אנחנו במצב חירום, ואפילו לא גירדנו את פני השטח. אם שום דבר לא ישתנה יהיה לנו דור של ילדים שיצטרכו לגדול אצל סבא וסבתא או במשפחות אומנות, ודור של אנשים שיאבדו את הגפיים שלהם"

בערים ובכפרים, הלבנים והשחורים, כולם נופלים

פילדלפיה היא גראונד זירו של ממש, ונפגעי קסילזין מופיעים בבתי חולים ברחבי העיר מדי יום. מספר האשפוזים שם בגלל נמקים, פצעים וכיבים זינק פי ארבעה בתוך שנתיים, וברור שמחוץ למערכת הרפואית התמונה חמורה עוד יותר: מלבד העובדה שלרבים אין ביטוח, לא מעט מכורים לא מגיעים לטיפול כי הם מתביישים באיך שהם נראים. מי שכן מגיעים לרופא, אגב, לעתים קרובות לא משלימים את הטיפול, כי הם חייבים לחפש את המנה הבאה בחוץ.

מקרה אחד כזה תואר בכתבה של "הוול סטריט ג'ורנל" על מגפת הטראנק, בתחילת החודש. דיוויד וולס (31) אושפז עם פצעים חמורים. הוריו היו כה נואשים להבטיח שיישאר בבית החולים, שהם הבריחו לו את הסם. כשאנשי הצוות הרפואי גילו זאת, הם אסרו על וולס לקבל מבקרים והזהירו אותו שאם יעזוב הוא עלול למות. הוא עזב בתוך שעתיים. אמו לקחה אותו הביתה, לאזור כפרי בטקסס, וכל הטיסה הוא דימם דרך התחבושות. בבית, בחדר שבו גדל, הוא הצליח להיגמל, וכעבור שנה חזר לפילדלפיה כדי שיקטעו את אחת מאצבעותיו וישתילו לו שיניים תותבות.

וולס שרד, אבל באופן כללי — לרופאים אין מושג איך להציל משתמשים, ומה יכול לעזור במקרה של מנת יתר של טראנק. בתחילת השנה אישר ה־FDA שימוש ללא מרשם ב־Naloxone, תרופה שיכולה להפוך מצב של מנת יתר מאופיואידים אם היא ניתנת בתוך דקות, אבל קסילזין אינו אופיואיד, והיא לא עוזרת למשתמשים בו. גם הגמילה ממנו קשה יותר. אבל הוא ממשיך להתפשט, בין השאר משום שבדיקות רגילות לאיתור סמים (במעברי גבול, בבתים וכו') לא מזהות אותו.

"הטראנק שולט עכשיו ב־90% משוק הסמים בפילדלפיה וב־25% מהשוק בניו יורק וניו ג'רזי", אמר ל"הוול סטריט ג'ורנל" שון ווסטפאל, איש שירותי בריאות בקנזינגטון. "בפילדלפיה מאוחר מדי לעצור את המגפה, ואם מקומות אחרים רוצים להימנע מהאסון הזה — הם צריכים לבוא לראות מה קרה אצלנו". בשבועות האחרונים, למשל, נרשמה עלייה חדה של שימוש בטראנק בחוף המערבי, בייחוד בסקיד רו, מתחם ההומלסים הגדול בארצות הברית שנמצא בדאון טאון לוס אנג'לס, ובעיר כולה. תחקיר של "הלוס אנג'לס טיימס" העלה כי המשטרה המקומית גילתה מקרים ראשונים של קסילזין לפני ארבע שנים, אבל רק בחודש שעבר החלה להזהיר את הציבור מהשימוש בו. וזה לא נעצר בין החוף המזרחי למערבי. בחודש שעבר נרשם המקרה הידוע הראשון של מוות מטראנק באירופה, עם מותו של בריטי בן 43.

הקונגרס האמריקאי בינתיים מנסה להיאבק בתופעה באמצעות הצעת חוק דו־מפלגתית להחמרת הענישה על החזקה והפצה של קסילזין למטרות לא חוקיות. מאז ומתמיד ארצות הברית מנסה לפתור את בעיית הסמים באמצעות הענשת המשתמשים, אבל זה כמעט אף פעם לא עובד. וכיוון שקסילזין כשלעצמו הוא חומר חוקי בשימוש יומיומי, העניין מסובך עוד יותר. שינוי ההגדרות שלו בחוק עשוי לחייב וטרינרים לביורוקרטיה סבוכה ולהקשות מאוד על יצרני החומר, ומי שעלולים לסבול מכל זה בעיקר הם בעלי חיים. "כשהתחילו דיווחים על העירוב של קסילזין עם פנטניל נחרדנו עד עמקי נשמתנו", אמר ל"הניו יורק טייימס" ד"ר בויד ספראטלינג, וטרינר מנבאדה ששומר את הקסילזין שלו במכל עם נעילה כפולה. "אני משתמש בקסילזין 40 שנה, חמש־שש פעמים בשבוע, ומעולם לא ראיתי על סוס את הכיבים והנגעים בעור שאנשים מקבלים. זה נורא. אני המום. אבל אם הממשלה תהפוך עכשיו את השימוש בתרופה לכל כך מסובך עבור וטרינרים, רבים פשוט יפסיקו להשתמש בה". מצד שני, לא כל הווטרינרים הם דוקטור דוליטל, ויש כבר חקירות פדרליות נגד כמה וכמה מהם, בחשד שמכרו קסילזין.

ובין הממשל שמנסה להיאבק בתופעה לווטרינרים שמנסים להגן על בעלי החיים נמצאים פעילי השטח שתומכים במשתמשים. והם חוששים שהגבלות קשות יובילו, כמו בעבר, בעיקר לאישומים פליליים נגד מכורים. שאנון אש, עובדת סוציאלית בפילדלפיה, ייסדה את The Everywhere Project, קבוצת מתנדבים המספקת מזון, ביגוד וציוד למשתמשים, וגם מטפלת בפצעיהם, במובן המילולי ביותר שיש. "הפצעים שלהם נראים כאילו הם ספגו איזושהי לוחמה כימית איומה", סיפרה אש ל"הגרדיאן". לדבריה, "הדרישה שמישהו יפסיק להשתמש בקסילזין לפני שיעזרו לו" — לעתים רשויות דורשות מאנשים להיגמל לפני שיוכלו לקבל איזשהו סיוע — "היא ציפייה לא מציאותית שמובילה אותנו לאותה נקודה: יותר אנשים מתים".

והאנשים האלה שמתים באים משלל אוכלוסיות. היסטורית, למגפות סמים בארצות הברית יש קהלים שונים. גל הקראק־קוקאין בשנות התשעים עשה שמות בשכונות שחורות בערים הגדולות. היא היתה כה חמורה שהיא הובילה את הממשל הדמוקרטי (בראשות הנשיא ביל קלינטון ובהובלת הסנאטור הבכיר ג'ו ביידן) להעביר "חוק פשע" שהתמקד בעיקר בענישה קשה מאוד של מכורים; היום כולם מודים שהוא היה הרסני (ועל נזקיו אמריקה משלמת עד עכשיו, אחרי ששלח עשרות אלפי צעירים שחורים לעונשי מאסר ממושכים אפילו על שימוש במריחואנה).

למגפת האופיואידים בעשור האחרון היה שוק אחר, הפוך: היא טבחה באזורים לבנים כפריים ומרוחקים. אבל הפנטניל הוא כבר אסון עיוור צבעים, וכך גם הטראנק. אפילו לעומק הפריפריה הוא מגיע. ריו ריאן, תושב אזור כפרי ביוטה, התלונן ערב אחד על כאבים בחזה. סבתא שלו, שאיתה הוא חי, לא ישנה מפחד כל הלילה. בבוקר היא מצאה אותו מת. בדיקה גילתה שבגופו היה שילוב של סמים: מת' והרואין, שבהם השתמש שנים, אבל גם פנטניל ועוד משהו חדש, קסילזין. ריאן היה רק בן 21.

קרלה סופרונסקי, מנכ"לית ארגון בפנסילבניה שדוחף לטיפולי חמלה למכורים, כלומר השקעה בטיפול ולא בהענשה, אמרה ל"טיים" שבמקרים רבים אנשים שנפלו קורבן לקסילזין לא ידעו כלל מה הם קונים. "יש אנשים שעדיין חושבים שהם משתמשים בהרואין, אף שבפועל הם לא השתמשו בהרואין טהור כבר שנים", היא הסבירה. "אנחנו במצב חירום, ואפילו לא גירדנו את פני השטח. אם שום דבר לא ישתנה יהיה לנו דור של ילדים שיצטרכו לגדול אצל סבא וסבתא או במשפחות אומנות, ודור של אנשים שיאבדו את הגפיים שלהם".

דרו, אותו גבר שהתגלגל לטראנק בעקבות כאבים מתאונה, לא מתכוון להיות אחד מהם. היום, הוא מספר, הוא מרגיש טוב יותר. הוא מקווה לחזור לעבוד כרואה חשבון. אבל הוא במאבק יומיומי. "אין לזה סוף", הוא אומר, "כל כמה שנים מגיע סם כזה שמתחיל בקטן, מתפוצץ, משאיר אחריו אדמה חרוכה, וכשנגמרת ההתלהבות ממנו מגיע משהו עוד יותר גרוע. השיט הזה פשוט לא נגמר. אבל לפחות אני יכול שוב להחזיק כוס קפה בלי להיגעל מעצמי או לחשוב שתכף היד שלי נופלת. עד לא מזמן זה לא היה מובן מאליו".