מ

אז פתח את שעריו ב־1962 הפך הדודג'ר סטדיום בלוס אנג'לס לאחד המקומות הנחשקים להופעה בארצות הברית. במהלך השנים הופיעו בו הביטלס ואלביס פרסלי ואפילו האפיפיור, והיו גם כמה רגעים גדולים תחת ייעודו המקורי כאצטדיון בייסבול. אבל עד השבוע שעבר הוא לא ראה 300 עיתונאים מחכים יותר משעה רק כדי לראות שחקן בייסבול יושב על כיסא, עונה לקלישאות בקלישאות שכנגד, מצטלם ועוזב. אפילו כשלברון ג'יימס הגיע ללוס אנג'לס והוצג לראשונה כשחקן של הלייקרס, הוא זכה לפחות תשומת לב, אבל שוהיי אוטאני (Shohei Ohtani) נמצא היום בספרות אחרות: הוא לא רק חתם על החוזה הגדול בהיסטוריה של הספורט המקצועני בענף כלשהו, הוא גם מציל במו ידיו את המשחק הלאומי האמריקאי, ועוד עושה זאת כשהוא בקושי יודע אנגלית.    

במציאות המקבילה, שבה החיים נמשכים בלי כל קשר לסיוט המתגלגל בישראל, ארצות הברית עסקה בחודשיים האחרונים בקדחתנות בשאלה "היכן יחתום אוטאני". שני דברים היו ידועים: אוטאני לא יישאר בלוס אנג'לס איינג'לס, הקבוצה שבה שיחק מאז שהגיע מיפן ב־2018, ושכדי לזכות בו יצטרך בעלים של קבוצת בייסבול כלשהי להוציא יותר כסף מכפי שתכנן אי פעם.

מה שלא היה ידוע הוא לאן נוטה לבו של אוטאני, כי הוא פשוט לא אומר כלום. תקשורת הספורט האמריקאית לא ישנה בלילות בניסיון להשיג את הסקופ הגדול, עד שלבסוף אוטאני עצמו הודיע באינסטגרם כי הוא חותם בלוס אנג'לס דודג'רס — קבוצה ששמה מרעיד לבבות בספורט האמריקאי. אוטאני אולי לא אומר הרבה באנגלית, אבל מסתבר שאת ההיסטוריה של המשחק האמריקאי הנוסטלגי מכולם הוא מכיר היטב.

בייסבול הוא משחק איטי של מספרים וסטטיסטיקות, ואם לא שיחקתם עם אבא בחצר ולא גדלתם על קבוצה עוד מימי בייב רות', לא קל להתחבר אליו. אוהדים מושבעים טוענים שהענפים האחרים לא ראויים אפילו להחזיק לבייסבול את המחבט. אבל גם מי שלא מבינים את האפיל יודעים שהם רואים משהו מיוחד כששוהיי אוטאני על המגרש.

הוא מה שמכונה two ways player, שחקן דו־כיווני, גם מגיש וגם חובט. עד לפני מאה שנה היו הרבה שחקנים כאלה, אבל אפשר לספור על אצבעות כפפה אחת את מספר שחקני ה־two ways ב־80 השנה האחרונות. המשחק התקדם והפך פיזי יותר ויותר, ולהיות גם חובט וגם מגיש בליגה של 162 משחקים בעונה הפך יותר מדי עבור הגוף.  

ליגת הבייסבול נמצאת במשבר מתחילת המאה, ומהבחינה הזו אוטאני הוא כמעט נס. הוא מילא אצטדיונים בכל משחק זניח וכשירד מהמגרש במשחקי חוץ של האיינג'לס הקהל שרק בוז, גם אם זה הועיל לקבוצה המקומית. הקהל בא לראות אותו, לא את הקבוצה שהוא אוהד

בצד השני של האוקיינוס השקט אוטאני גדל בלי להיות מוטרד מכמה זה קשה. בגיל 18 הוא כבר הגיש במהירות של 150 קמ"ש ודחה שוב ושוב את המעבר המתבקש לאמריקה רק כי הקבוצה היפנית שלו, Hokkaido Nippon Ham, הבטיחה לו שיוכל גם לחבוט וגם להגיש. הוא נשאר שם חמש שנים וב־2018 הצטרף ללוס אנג'לס איינג'לס והחל להראות לאמריקאים דברים שהם רק שמעו עליהם מימי בייב רות'. רק שבניגוד לבייב, שאימוני הכושר שלו היו מבוססים על צעידות להמבורגריה, אוטאני הוא 1.93 מטר של שרירים ומהירות. הוא מגיש ביד ימין וחובט בשמאל באותה רמה עילאית, מסרב לקחת ימי מנוחה, משחק בהתלהבות ילדותית ומזכיר לאמריקאים את מיתוס המשחק שגדלו עליו.

ליגת הבייסבול עוברת מאז תחילת המאה משבר ממושך בגלל מחסור בכוכבים אטרקטיביים, במקביל לשינויים בהרגלי הצריכה וקריסת יכולת הקשב של קהל שכבר לא מסוגל לראות חמש שעות של משחק איטי כל כך. מהבחינה הזו אוטאני הוא כמעט נס. שיווקית, הוא הפך לליונל מסי של הבייסבול. הוא מילא אצטדיונים בכל משחק ליגה זניח וכשירד מהמגרש במשחקי חוץ של האיינג'לס הקהל שרק בוז, גם אם זה הועיל לקבוצה המקומית. הקהל בא לראות את אוטאני, לא את הקבוצה שהוא אוהד.

העונה שעברה הסתיימה מוקדם עבור אוטאני בגלל ניתוח במרפק, והוא התפנה לחיפוש הקבוצה הבאה, כזו שאיתה יוכל להתמודד על האליפות. הוא כבר כמעט בן 29 ויודע שבסופו של דבר המורשת שלו תימדד בהופעות בוורלד סיריס. סוכנו, נז באללו (Nez Balelo) זיהה הזדמנות שלא תחזור, וזה אכן נגמר עם לא פחות מ־700 מיליון דולר לעשר שנים בדודג'רס — הסכום הגבוה ביותר בהיסטוריה של הספורט בכלל, לא רק בייסבול. החוזה של מסי בברצלונה היה גבוה יותר מבחינת השכר לשנה — 674 מיליון דולר לארבע שנים — אבל 700 זה יותר מ־674, וניואנסים הם לא לעידן הטיקטוק.

700 מיליון לשחקן אחד לא משאירים הרבה כסף לעוד שחקנים טובים, ואוטאני יודע שהוא צריך לידו עוד שחקנים טובים אם הוא רוצה אליפות. הפתרון היצירתי שלו היה לדחות את תשלום כל(!) שכרו לעוד עשר שנים, כדי להשאיר כסף פנוי. זה נשמע מטורף ולכאורה לא חוקי — עשר שנים בלי שהקבוצה תשלם משכורת לשחקן ובכך תעקוף חוקי מסים.אבל מתברר שהקפיטליזם הספורטיבי האמריקאי הוא עסק גמיש, וגם הכלאה מקורית למדי עם סוציאליזם: הוא מבוסס על חוזים קיבוציים של הליגה עם ארגוני שחקנים. חוקי הליגה לא רק מאפשרים לדחות תשלום שכר, אלא גם לא מגבילים את סכום הדחייה. ההסדר היצירתי הזה יאפשר לדודג'רס להוציא עוד 24 מיליון דולר בשנה למשכורות נוספות.

אוטאני עצמו ירוויח בכל שנה בעשור הקרוב שני מיליון דולר בלבד לעונה — כסף פיצוחים, שנמוך ממשכורתם של כמה שחקנים מחליפים בדודג'רס. אבל לא צריך לדאוג לו, הוא מכניס 50 מיליון דולר בשנה רק מפרסומות, וממילא נראה שהוא לא בזבזן גדול ואת רוב זמנו הוא מעביר באימונים או פשוט יושב בבית. בעוד עשר שנים, כשיתקרב לגיל 40 ואפשר להניח שיפרוש, אוטאני יתחיל לקבל את הכסף הגדול. בין 2033 ל־2043 הוא יקבל 68 מיליון דולר בשנה, כל שנה, בלי לשחק. סוג של פנסיה צנועה.

לחוזה כל כך גדול יש כמובן הרבה אותיות קטנות, ומכיוון שהסכום לא צמוד גם האינפלציה ודאי תנגוס בו, אבל דחיית התשלומים שהוא ממילא לא זקוק להם כרגע נותנת לאוטאני ביטחון כלכלי מוחלט. גם אם ייפצע, חלילה, או סתם יפסיק להיות כוכב הקומיקס שהוא, הכסף ייכנס. הדודג'רס הם אלה שלוקחים כאן הימור גדול, אבל שחקן שמגיש כדור בייסבול במהירות 160 קמ"ש ומיד אחר כך מכה הום ראן שעושה רעש כל כך גדול עד שאנשים ביציע מכסים את האוזניים, כנראה שווה להם את זה. הוא אולי יביא להם עוד אליפות, עם בונוס אפשרי של הצלת ענף הבייסבול.