ב

אופן משונה למדי, "המאסטרו" — הביוגרפיה הקולנועית של ליאונרד ברנשטיין בבימויו של בראדלי קופר ובכיכובו, שעלתה בבתי הקולנוע בארץ לפני שבוע — הוא הסרט הרביעי על מנצחי תזמורת שעולה בישראל בשנה האחרונה. זה התחיל ב"טאר המנצחת", שבו קייט בלאנשט הובילה את התזמורת הפילהרמונית של ברלין. אחר כך עלה בדיסני+ "שבלייה", על המוזיקאי מהמאה ה־17 שניסה להתמנות למנהל האופרה של פריז. ושלישי הגיע "מאסטרו", הרימייק הצרפתי ל"הערת שוליים" של יוסף סידר, שהעביר את העלילה מעולמות הפילולוגיה התלמודית לאולמות הקונצרטים ועסק במאבקם של אב ובן על ניהול האופרה של מילאנו. מנצח נוסף אפשר למצוא בנטפליקס גם בדוקומנטרי החדש "סימפוניה אמריקאית", על מוזיקאי הג'ז והפופ ג'ון באטיסט.

הרצף הזה מפתיע בייחוד לנוכח העובדה שעד כה כמעט שלא נעשו סרטים על מנצחים. היו אומנם ביוגרפיות קולנועיות רבות על מוזיקאים מפורסמים, שחלק מהם אף ניצחו על יצירותיהם, אבל אלה ישבו בז'אנר גיבורים מוכר, זה של האמן המיוסר. עלייתו ואולי גם נפילתו של אמן שצריך רוב הזמן ליצור לבד, להתמודד עם השדים שלו ועם המוזות שלו, ובשיא הסרט זוכה לתשואות ולתהילה, או מת בלעדיהן. אלה הסיפורים האמיתיים שמאחורי האנשים המפורסמים שאת שמותיהם אנחנו מכירים ואת יצירותיהם אנחנו מזמזמים (או קוראים, או רואים), והנה האופן שבו עולם הבדיון שבראו לבדם, זה שאין בו פשרות, מתנגש בצוקי עולם המציאות — אהבות, אכזבות, ילדים, יריבים, מחלות, חובות.

גם ברנשטיין וגם טאר מסיימים את הסרטים מול תזמורת, אבל בודדים מאוד. אפשר אולי להצדיק לפעמים כוח, ביצירה או בחיים, אבל אי אפשר לברוח מהמחירים שתמיד משלמים עליו

אבל מנצחים הם גיבורים מסוג שונה. מצד אחד הם אמנים, אנשים שצריכים ליצור או לפרש יצירות של אחרים ולהותיר חותם אישי, ומנגד הם מפקדים, מנכ"לים, מנהלי כוח אדם, אנשים שצריכים לעמוד בין הפטיש לסדן שמעטים חווים בחייהם: הקהל מאחוריהם, העובדים שלהם מלפניהם, והם באמצע, נדרשים להיות מופנמים ורגישים ובו בזמן אקסהיביציוניסטיים ומשפריצי כריזמה. בבואם לפרש יצירה שלא הם כתבו הם חייבים להיות ענווים, בעלותם על הפודיום הם מוכרחים להיות מלאי אגו, כדי לסחוף אל תוך האינטרפרטציה האישית שלהם ליצירה, זו שעוד לא היתה כמוה, את הנגנים ואת המאזינים. אולי שני המקצועות היחידים שדורשים שילוב דומה של ענווה ואגו, בדידות וכריזמה שיכולה להפעיל צוות גדול, הם אדריכל ובמאי. ואולי זו הסיבה שבמאים פתאום נמשכים לסיפורים על מנצחים, אמיתיים או מומצאים. הם מכירים היטב את השילוב הזה של אמן ודיקטטור.

"מאסטרו" הצרפתי מציג את הגרסה הרכה של זה, בדמויות שמזכירות את אלה שגילמו ריצ'רד דרייפוס ב"סימפוניית החיים" (1995) ומייקל קיין ב"נעורים" (2015), סרטי המנצחים הבולטים עד השנה. שניהם מציגים את המנצח כמעין אדם מובס, נעבעך שמחכה לרגע אחד של קתרזיס והכרה על דוכן המנצחים. ושני הסרטים האלה מתחברים לתחושה כללית כלפי מנצחים בקהל הרחב, שלא באמת יודע מה עושה המנצח ולמה צריך אותו על הבמה.

"המאסטרו" ובייחוד "טאר" כבר מסבירים מה המנצחים עושים, ואלה שתי יצירות מרתקות ועשירות, שמשלימות זו את זו. ושתיהן נולדו מתוך ולתוך עידן שעוסק בפוליטיקת הכוח. העידן הזה התפוצץ בתעשיית הקולנוע, עם החשיפה של פרשת הארווי ויינשטיין באוקטובר 2017 (מעניין שקארי מאליגן, שמגלמת כעת את אשתו של ברנשטיין, גילמה את אחת העיתונאיות שחשפו את ויינשטיין בסרט "מילה שלה"), אבל בתוך כמה חודשים החלו להתפרסם תחקירים דומים גם על טורפים מיניים בעולם המוזיקה הקלאסית. שלושה מנצחים בכירים פוטרו אז — ג'יימס לווין מהמטרופוליטן אופרה, דניאלה גאטי האיטלקי מהתזמורת של אמסטרדם, ושארל דוטואה השוויצרי מתזמורות שונות שבהן הופיע כמנצח אורח (מאז, אגב, שלושתם חזרו לנצח וחלק מההאשמות הוסדרו מחוץ לבתי המשפט).

כך, כחלק מהבחינה המחודשת של מנגנוני הכוח הישנים, גם מנצחי תזמורות הועלו על מוקד ו"מיתוס המאסטרו" זוכה לפירוק. המנצחים המפורסמים ביותר, נכתב ב"הוושינגטון פוסט" בכתבה בנושא, היו "מפלצות אגומניאקיות", אבל סלחו להם כי הם היו גאונים. גם "טאר" וגם "המאסטרו" בחרו לבחון את זה, את האופן שבו כישרון וכריזמה מייצרים כוח, ואת האופן שבו זה מתגלגל לניצול. האחד הוא דרמה שכלתנית קרה על דמות פיקטיבית שההיבריס מפיל, האחר עוסק בקורותיו האמיתיים של המנצח המפורסם ביותר, שאשתו הצליחה, רוב הזמן, לקשור את בלון האגו שלו אל קרקע המציאות. אבל שני המנצחים שבמרכז הסרטים האלה נהנים מהכוח, מנצלים את הכוח, מסתבכים בגלל הכוח.

ושני הסרטים מדגישים שלא תיתכן יצירה ללא יצר. בכך יוצרי הסרטים (שניהם אגב שחקנים שנהפכו לבמאים, קופר וטוד פילד) יוצרים כתב הגנה לגאונים עם מנוע טורבו ורצון לטרוף את העולם, טקסט אפולוגטי לטובת בעלי הכוח. אבל שני הסרטים האלה גם מגיעים עם תמרור אזהרה. "אם לא תיזהר, תמות הומו זקן בודד", מזהירה אשתו של ברנשטיין, וגם הוא וגם טאר מסיימים את הסרטים אומנם מול תזמורת ונגנים צעירים מעריצים, אבל בודדים מאוד. אפשר אולי להצדיק לפעמים כוח, ביצירה או בחיים, אבל אי אפשר לברוח מהמחירים שתמיד משלמים עליו.