"

אני קצין בקבע ומשרת בצה"ל כסמ"פ בגדוד הנדסה. ביום השישי לכניסה הקרקעית לעזה הגיח משום מקום מחבל וירה טיל אר־פי־ג'י על ה־D-9 שלי. ראיתי ערפל והרגשתי זרמים ברגליים, אבל כשאתה במוד הישרדותי פחות מרגישים כאב וחייבים להיחלץ מהכלי, כי אחרי אר־פי־ג'י אחד יכול לבוא עוד אחד. המפעיל של ה־D-9, שאני גם המפקד שלו, ספג רסיסים מהפגיעה בידיים וברגליים. הוא פשוט נתקע ואמר שהוא מת ולא מרגיש כלום".

מה עשית?

"ישר הבנתי שאני חייב לנהל את העניין כדי שלא יירו עלינו שוב או יחטפו אותנו. אמרתי לו: 'אתה רציני? איך אתה מת?' נסענו רוורס לאחור, אבל הכלי עצר והפסיק לעבוד והדלת שלו נתקעה. פתחתי את החלון בנגיחה, תפסתי את הרגל שעוד היתה מחוברת אליי וקפצתי קפיצת ראש החוצה כשהמפעיל אחריי. נשכבנו בחול ורגע אחרי זה ראינו את הקבינה של ה־D-9 מתחילה לעלות באש. אם היינו מחכים בתוך הכלי לחילוץ היינו מתים".

יש צילומים של האירוע, כולל הירי לעבר ה־D-9.

"כן, צילמתי סרטונים כדי להראות ל־40 חיילים שלי שיושבים בחוץ איך זה נראה, אז הפיצוץ נכנס לי למצלמה. פינו אותי לכיוון קיבוץ בארי ובגבול חיכה מסוק שלקח אותי לבית חולים סורוקה, ומשם לבית החולים שיבא. עכשיו אני בשיקום.

"איך שהעלו אותי על המסוק התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאר־פי־ג'י פגע בי ושאני בדרך לסורוקה. היא יותר קשוחה מאבא שלי. כשדיברתי איתה הכנסתי אותה לסוג של רוגע.

מתי אתה מבין שאיבדת את הרגל?

"ראיתי שלא נשאר ממנה הרבה ובתוך תוכי השלמתי עם זה שאיבדתי אותה, אבל תמיד יש תקווה שאולי הרופאים יצילו אותה. כשהתעוררתי אחרי הניתוח שאלתי את אמא 'מה עכשיו?' והיא ענתה 'תהיה חזק, אנחנו אוהבים אותך, קטעו לך את הרגל'. הרמתי את השמיכה, ואמרתי 'אבל אמא, איפה היא?'. המשפחה שלי חתמה על מסמך שאישר לרב לקחת את הרגל ולקבור אותה בקבר של איברים. אני אמרתי שאני רוצה את הרגל עכשיו, לקבור אותה בקבר משלי כדי שבתחיית המתים אקום עם הרגל שלי".

קור הרוח שלך זה משפחתי?

"קיבלתי אותו מאמא, שבאה מהולנד. היא החזקה במשפחה ותמיד אופטימית. אבא יותר רגשי. הוא ממוצא מרוקאי ולו היה קצת קשה, אבל לאט לאט הוא התיישר. אמא אפילו גאה בי, מבחינתה לכל אחד יכול לקרות משהו, גם מחוץ לצבא, ובכל זאת קיבלנו במתנה את החיים".

אמרת שאתה מפנטז לחזור לעזה.

"אני לא מפנטז, אני אחזור, אפשר להסתדר גם עם רגל אחת. אני מקווה לחזור כבר באמצע השיקום. ב־D-9 לא צריך לעמוד, מספיק לשבת. זה לא יעצור אותי, גם לא מקורס מ"פ שהחלטתי לעשות. יש אנשים שעשו אותו עם רגל תותבת, זה לא אמור לשנות. אם קבעתי לפני המלחמה שזה נכון לי, סימן שזה נכון לי וזהו. זה לא ישתנה עכשיו, עם או בלי רגל. הדאגה היחידה שלי היא שבעוד כמה זמן יגידו לי: 'חמוד, סיימת את השיקום. לך הביתה'. ולי אין לאן ללכת, אני מרותק לכיסא גלגלים ולא יכול להיכנס לבית שלי".

חייל אמיץ כמוך, שרוצה לחזור על רגל אחת לחיילים שלו בעזה, לא יכול לחזור הביתה?

"אנחנו גרים באשקלון בקומה שנייה בבניין עם מעלית, אבל הבית שלי לא מונגש ואין לנו ממ"ד. אין לי יכולת כרגע לנוע על קביים כי ברגל השנייה יש לי שברים ורסיסים, אז אני נשאר בשיבא גם בשבתות. ביום שישי הגיע לכאן רופא, הסתכל על הפצעים ועל הגלד, ושאל אותי: 'תגיד, למה אתה לא יוצא הביתה מהשיקום?', רק אז הבנתי שאנשים יוצאים הביתה בסופי שבוע ואני לא, כי אין לי איך. סגרתי פה כבר אולי ארבע שבתות, מאז שהגעתי לכאן עוד לא ראיתי את הבית. יום אחד הגיע לפה מישהו שלא הכרתי, ישב לידי והתחיל לבכות. הוא אמר 'אחרי שהגנת עליי ועל כולנו יש לי את הזכות לתת לך סוף שבוע במלון בבת ים'. גם השרה יפעת שאשא ביטון סידרה לי סוף שבוע במלון".

מה זה אומר שהבית שלך לא מונגש?

"בחניה של הבניין יש מדרגה, ואחרי זה עוד שלוש מדרגות כדי להגיע לכניסה. כרגע אני לא מסוגל לדרוך על הרגל שנשארה וחייב אדם שיסייע לי כדי לעבור את המכשול הזה. אבל נניח שדילגתי והגעתי למעלית, הדלת שלה חוסמת את הכיוון להדירה אז אני צריך לפנות לכיוון השכן ולעשות סיבוב פרסה בקומה עם כיסא הגלגלים כדי להיכנס הביתה. בדירה שלנו צריך לשבור קירות כדי שאוכל להיכנס לשירותים, שלא לדבר על זה שאין לנו ממ"ד, ובאזעקות לא יהיה לי מספיק זמן לרדת שתי קומות למקלט".

מה תעשה?

"אנשים מציעים לי פתרונות זמניים, אבל אני צריך משהו קבוע. אמרו לי לשכור דירה, אבל אני צריך פתרון קבע לבית של המשפחה. גם אם אחרי כל הוועדות משרד הביטחון יאשר לי סיוע מקסימלי בדיור — שזה שש שנות שכירות – זה עדיין לא יהיה פתרון קבע, ולמענק לקניית דירה שהם מציעים צריך הון עצמי שאין לי. באתר משרד הביטחון כתוב שניתן להנגיש דירה עד 54 אלף שקל, אבל אי אפשר להנגיש את הדירה שלנו באשקלון בסכום הזה. אם זה לא מתאים למקרה שלי — לא כתוב באתר מה כן מתאים. אתה צריך ללמוד, לשאול, יש ועדות ואתה צריך לעבוד קשה בלחקור. אבל אני כרגע עסוק בשיקום.

"עשיתי חשבון, אם לוקחים את המענק של 250 אלף שקל לרכישת דירה, ואת הסכום להנגשה ושכירות לשש שנים, מגיעים ל־600 אלף שקל. תכפילי ב־100 פצועים, זה 60 מיליון שקל. שמשרד הביטחון ייקח אותם ויבנה לפצועים בניין מונגש על קרקע של המדינה. מה הבעיה? גוף גדול כזה היה צריך לבדוק כמה בתים לא מונגשים יש לחיילים שנפצעו ולמצוא להם פתרון. למה לא להרים פרויקט ייעודי לחיילים פצועים שמעכשיו חייבים דירה נגישה, כמו מחיר למשתכן? כי זה לא רק אני, יש עוד הרבה פצועים. בנאדם שנכנס לעזה ומוכן למות או להפסיד רגל לא צריך להגיע למצב שהוא עסוק בלחשוב מאיפה יממן דירה שיוכל  להיכנס אליה".

ולמרות הכל אתה נראה במצב רוח טוב. זה אופי?

תמיד הייתי ככה. גם פה בשיקום, אם אנשים בכאב אני בא לשמח. כשאומרים לי שיש מישהו שלא יוצא מהחדר אני הולך אליו, אני המחזק של שיבא. מה שקרה כבר קרה, אין לנו מה להצטער. כל מי שבא ועצוב, אני מיישר אותו לקו. אני מחייך, משמח, אומר שהכל טוב, מראה להם את הסרטונים שלי מה־D-9. אז תהיה לי רגל מברזל, אבל אני בסוף אחזור ללכת. הרי אם האר.פי.ג'י היה פוגע טיפה יותר למעלה, לא הייתי חי".