חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// נתניהו בצומת מסוכן /// ארצות הברית מעדיפה חופש על חיים /// כץ לא ינסה להתחבב /// הרשויות המקומיות הן השלטון האמיתי
משפט נתניהו
הספירה לאחור מתחילה
לראשונה בהיסטוריה של ישראל, ראש ממשלה מכהן עומד למשפט פלילי. לראשונה, אנחנו עדים לתהליך מבהיל שבו הנאשם מגייס את כל כוחו ומעמדו כראש ממשלה כדי להחריב את מערכת המשפט ש"העזה" להעמידו לדין. שמעתי לא מעט משפטנים שמודים בגלוי: הנזק שבנימין נתניהו גורם למערכת המשפט, לשלטון החוק ולדמוקרטיה גדול מדי, ואינו "שווה" את העמדתו לדין. טענה כזו, שמגלמת כניעה לבריונות, היא חמורה ביותר, אבל הסכנה בצעדים של נתניהו היא אכן גדולה.
בכל מקרה, פתיחת המשפט ביום ראשון, בלי חוק צרפתי, פסקת התגברות ושאר טריקים, היא ההישג הראשון של הצטרפות בני גנץ ואנשיו לממשלה. הכדור כבר מתגלגל, מתחיל לספור לאחור את זמנו של נתניהו בזירה הציבורית. אולי כשהוא יבין שהרשעה בחלק מהתיקים והסעיפים היא ודאית, וזה יקרה מתישהו, אולי הוא סוף־סוף ישעה לעצת סנגורו המנוח יעקב וינרוט ויפדה את הקלון הפלילי המתמשך בהסדר טיעון מינורי. מצד אחר, יהיה קשה לשכנע אותו בטיעון המתבקש של "בגילך, עזוב את המאבק היקר והממושך, לך הביתה לנוח וליהנות מהאשה והילדים".
/// משה גורלי
הרשויות המקומיות
מי השלטון
השבעת הממשלה ומשבר הקורונה מדגישים היטב את חשיבות השלטון המקומי. הבחירות הכלליות מעוררות הרבה יותר אמוציות, אבל הן משאירות אותנו עם שלטון מנותק. הבחירות לרשויות המקומיות אולי מתקבלות יותר באדישות, אבל תוצאותיהן משפיעות על חיינו באופן דרמטי. העיריות הן שמוצאות פתרונות יצירתיים לעסקים מקומיים ולעצמאים, הן אלה שמחלקות חבילות מזון לקשישים מסוגרים, ובעיקר — הן קיבלו הסמכות להחליט איך לפתוח את מערכת החינוך. והן גם השלטון שנגיש לאזרח, בטלפון, באפליקציות, במשרדים ידידותיים. הן מקבלות פניות, הן מגיבות מהר, הן מספקות שירותים יעילים יחסית. קשה לומר זאת על מי ממשרדי הממשלה, ודאי על השרים. זה קורה לא רק בארץ כמובן, אבל ההיבט הזה מודגש על רקע ממשלת־הענק החדשה (ונשיא ארצות הברית המידרדר). כשהחשיבות של הרשויות המקומיות בשגרה ובניהול משברים ברורה כל כך, זו הזדמנות של הממשלה לחזק את החלשות, להעניק תקציבים, כלים וליווי, בדרך לביסוס של ניהול מקומי טוב יותר. מבחינת האזרחים, זו תזכורת לכך שיש למי לפנות, ושהבחירות המקומיות לא פחות חשובות.
/// סופי שולמן
שר האוצר
בכל הכוח
ישראל כץ הוא אחד הפוליטיקאים הוותיקים בישראל, ובכל זאת הוא נותר אניגמה. אפילו כותבי "ארץ נהדרת" מתקשים לבסס את דמותו בתוכנית, לזהות תכונות אופי שאפשר לעבוד איתן, איזה מאפיין כלשהו. שני הדברים העיקריים שאפשר לומר עליו הם שהוא חזק, ושהוא לא מאמין בלהיות נחמד.
לכן ההחלטה לתת לו את תיק האוצר בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החריפים בהיסטוריה שלנו היא הגיונית, עם כל הסיכון הכרוך בדבר. הוא לא בא לחלק, לא מנסה להתחבב (להבדיל מקודמו, שנכשל שוב ושוב בניסיונות ההתחבבות שלו), והולך להילחם בכל הכוח בשרים האחרים — גם את האהדה שלהם הוא לא מחפש — ובוועדי עובדים וקבוצות לחץ אחרות. כשהכל יירגע, הציבור כנראה לא יכיר אותו יותר, אבל יש סיכוי גבוה שיאהב אותו פחות. השאלה אם הוא ייצא מהמשבר הזה מנהיג, או התורן ששילם את המחיר, בשיטת נתניהו הידועה. לנוכח האתגרים שניצבים בפניו, להיות פוליטיקאי ועסקן מיומן זה בהחלט לא מספיק.
/// אדריאן פילוט
ארה"ב
מחיר החופש
עד סוף החודש יהיו בארצות הברית יותר מ־100 אלף מתים מקורונה, לפי ההערכות; האמריקאים הם 4% מאוכלוסיית העולם, אבל כמעט שליש מקורבנות המגפה. עשרות מיליוני תושבים הסתגרו בבתיהם במשך חודשיים כדי לקנות למנהיגים שלהם זמן להילחם בווירוס ולבנות תוכנית יציאה מסודרת, אבל לא רק שזה לא קרה, הקורונה גם נהפכה לנושא פוליטי במדינה מפולגת ומותשת, שלא יכולה אפילו להתאבל על אובדן המוני של חיי אדם.
הנכונות להסכין עם מוות וסבל, ועוד כאלה שאפשר למנוע, היא חלק מהשיבוש העמוק בדנ"א של האומה ובתפיסת החירות האמריקאית. אז מה, אז ימותו, העיקר שלא ייגעו לנו בחופש. ילדים נרצחים בפיגועי ירי בבתי ספר, אבל כל הגבלה על מכירת נשק היא פגיעה בחופש, שלא לומר דיקטטורה. חבל שאנשים מתים כי אין להם ביטוח בריאות בסיסי, אבל אם הממשלה תממן ביקור אצל רופא השלב הבא יהיה נשיא מרקסיסט. קורונה זה מידבק, אבל מי שיגיד לנו לעטות מסכה פוגע בחירות הבסיסית שלנו להרוג ולהיהרג. וזה כבר נכון לא רק לימין; מול נשיא שמכריז שהוא שותה תרופה מפוקפקת, גם השמאלנים איבדו אמון באופן מוחלט, ויוצאים מהסגר איך שבא להם, אל הרולטה הרוסית שהיא אמריקה, ארצם של בני החורין, גם אם רק חלק מהם בחיים.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
מילת השבוע
//
דור סער־מן
למה השרב הנוכחי קשה לנו במיוחד?
"זה לא החום, זו הלחות" הוא פתגם ישראלי ידוע, חוצה עדות ומגזרים. אבל לפעמים זה לגמרי החום, וליתר דיוק — השרב.
כי שרב הוא לא סתם חום. לחום יש עוד משמעויות חיוביות — אנשים חמים, יחס חם, יחסים חמים בין מדינות, חום אנושי בסיסי. מנגד מדברים על יחסים גם במונחים של צונן, אפשר לדבר על רגעים מקפיאים. אבל שרב נשמר רק למזג האוויר, ולעולם לא יתאר קרבה עזה או כל דבר אחר. לא אימצנו את השרב אל השפה והתרבות, ואנחנו בוחרים להתעלם ממנו, אפילו בפתגמים. סתיו ואביב בקושי יש לנו, אבל אינספור שירים עליהם ומטאפורות שנגזרות מהם יש בשפע. השרב, לעומת זאת, נפוץ כאן מאוד, אבל עליו כמעט אף אחד לא רוצה לכתוב. מקסימום על הרגע שבו "נשבר השרב, עולה הלחות" או "תם השרב הגדול".
כך שהשרב הנוכחי קשה לנו לא רק משום שהוא באמת חריג בדברי ימי האקלים המקומי, אלא גם כי אנחנו בהדחקה כבר שנים. אנחנו מוכנים להכיר בשרב רק כשהוא נשבר, כשפתאום מרגישים משב רוח מרענן וניחוחות של סתיו. ועכשיו מה? הסתיו רחוק, את האביב הקצר העברנו כלואים בבתים, ואז נתקענו עם ימים ממושכים של מחנק מרפה, מייאש. כאילו לא היו לנו מספיק כאלה בחודשים האחרונים, בלי קשר למזג האוויר. סוף־סוף מותר לצאת, אבל בחוץ גיהינום. נשבר השרב? אלה אנחנו שנשברנו. כשהשרב הגדול ייגמר יבואו אחרים, והלאות הנפשית הקולקטיבית רק תלך ותעמיק, מלווה במין אֶבֶל שכזה, איך לא זכינו לרגע מחדש, אופטימי, של אביב.
