רוב הציפורים בארץ בונות קינים בעצים, אבל מינים כמו הירגזי, למשל, זקוקים לחורים כדי לקנן בהם. בעולם המודרני אין מספיק חורים לקינון, כי אין הרבה עצים עזובים וחלולים או נקבות בסלעים, ובבתים שלנו אין בכלל חורים. וזה מסוכן לציפורים האלה. זה גורם לדילול האוכלוסייה.

היא לא יודעת. אבל עצם קיומו של החור מושך אותה מאוד. הציפור מתוכנתת לחפש חורים, ואם לא תמצא אחד מתאים היא לא תקנן.
הנה, בדיוק הגיע ירגזי! (הוא מצביע לעבר הציפור שהרגע נחתה על תיבה, י"כ). אתה שומע את הצ'קה צ'קה צ'ה? עכשיו תראה מה הוא עושה: הוא עומד על התיבה. אופס, נכנס פנימה לבדוק מה קורה שם, סוקר את הנדל"ן. אצלם זה הורמונים, הוא דבר ראשון עושה סקר סביבה, רואה אם יש לו מספיק אוכל. הוא מרגיש את הטמפרטורות, את אורך היום. תראה איך הוא מסתובב על התיבה. אתה רואה, החור הזה מושך אותו כמו מגנט.

בסופו של דבר התיבה היא עסק די פשוט. זו קופסה מעץ בממדים משתנים, אבל מקרוב אפשר לראות הבדלים שהם קריטיים. כל תיבה נתפרת ספציפית למין מסוים. לשם כך חייבים להכיר את הביולוגיה, הצרכים וההעדפות של כל מין. בתיבות של הדרורים, למשל, יש מקל קצר מקדימה שהוא כמו ענף שעליו הם יכולים לנוח. בתיבות של הירגזי הפתח מותאם לגודל המינימלי שירגזי נכנס בו. וכך הדרור, שטיפה יותר גדול ממנו, לא יוכל לחטוף לו את התיבה.
עבור השעיר, דורס לילה שנפוץ בגליל ונראה כמו ינשוף קטן, אני בונה מעין "מרפסת" בקדמת החור כדי שיהיה לו נוח כשהוא מאכיל את הצאצאים. בתיבה לבז המצוי אין ממש חור, אלא פתח רחב שהוא מעין מרפסת פתוחה עם ענף עץ שהבוגרים יכולים להיאחז בו.

ירגזי בתיבת קינון של אפיק

"רוב הציפורים בארץ בונות קינים, אבל מינים כמו הירגזי, למשל, זקוקים לחורים כדי לקנן בהם. זה מושך אותם כמו מגנט. כשנמצא חור, הציפור קודם כל תבחן את הסביבה לברר אם יש לה מספיק אוכל, מה הטמפרטורות ומה אורך היום. זה ממש סקר נדל"ן"

שובך הוא סוג של תיבת קינון, אבל הוא בית משותף. יונים מקננות במושבה.

בניגוד למה שלימדו אותנו בבית הספר היסודי, שציפורים מקננות באביב, בארץ הן מקננות בחורף. הירגזי נכנס לקן בסוף ינואר־תחילת פברואר. בתקופה הזאת הכל נהיה ירוק ומתחיל גם לפרוח, ומכיוון שלא מאוד קר בארץ, גם החרקים מתחילים להתרבות וכל עולם החי מתעורר. אני ממליץ להתקין את התיבה בקיץ, כי בסתיו, כשהציפורים מתחילות להתארגן, הן כבר יכירו את התיבה. ההתמצאות המרחבית שלהן ברמת הפרטים גבוהה מאוד. הן מכירות כל עץ וכל עלה. ומה שיפה בכל הדבר הזה הוא שאם ציפור בחרה לקנן אצלך בחצר, אתה עד לכל תהליך הרבייה.

בהתחלה אתה תראה את הזכר והנקבה קובעים את הטריטוריה שלהם באיזשהו רדיוס מסביב לקן בהתאם לגודל ולתכונות שלהם. זה שטח שמספק להם את הצרכים אך לא גדול מדי כדי לא להיכנס לטריטוריה של ציפורים אחרות. אם חיות אחרות משתינות כדי לסמן טריטוריה, הציפורים עומדות על העצים ושרות כדי לסמן את הטריטוריה שלהן. אחר כך הן מסתובבות סביב התיבה, יוצאות ונכנסות והן מתחילות לישון בפנים כמה שבועות לפני בניית הקן ואז מתחילות לבנות את הקן בתוך התיבה. בהתחלה מחומרים גסים ואז עדינים יותר ויותר עד שהן מביאות את חומרי הריפוד להטלה. הציפור מטילה ביצה אחת כל יום ולא דוגרת עליהן. אחרי שהוטלה הביצה האחרונה היא מתחילה לדגור כדי שכולן יבקעו יחד.

בתוך בערך 15–16 יום מתחילת הדגירה. אז מתחיל מרתון מטורף שבו אתה רואה את שני ההורים מביאים מזון בתדירות הולכת וגדלה. שלושה שבועות בערך מרגע הבקיעה יוצאים הגוזלים החוצה וההורים ממשיכים לטפל בהם עוד כמה שבועות מחוץ לתיבה ולבסוף מגרשים אותם. ההנאה שלי היא שאני מאפשר לאנשים, לפעמים לראשונה בחייהם, לראות לנגד עיניהם את כל התהליך המופלא הזה.

התחלתי כצפר קלאסי שעוסק בעיקר בתצפיות. למדתי ביולוגיה וטסתי לוויסקונסין לעשות דוקטורט על מערכת העיכול של ציפורי שיר. שם גיליתי את תרבות חיי החוץ והגינון של המיד־ווסט. הכל מאוד מטופח שם, ואחד הדברים שתפסו אותי היה מתקני האכלה ותיבות קינון לציפורים, שהם חלק מאותה התרבות. אנשים מזמינים את הטבע לחצר, שיהיה קרוב אליהם, כדי ליהנות ממנו. וזה קורה בכל חצר. אתה לא מכניס ציפור לכלוב, אתה מזמין ציפור בר לקנן אצלך ולאכול לידך ואתה צופה ונהנה, זה שבה את לבי.
בהתחלה חשבתי שזה אזוטרי אבל גיליתי שמדובר בענף של מיליוני דולרים בארצות הברית. אנשים לא רק קונים תיבות קינון, הם גם קונים את סוגי המזון המתאימים למינים השונים, וזה כסף גדול מאוד. כשחזרתי לארץ, הבנתי שללמד באוניברסיטה זה לא כל כך בשבילי, אז עבדתי בכמה סטארט־אפים בתחום הביוטק, אבל בפנים הייתי די חצוי. הלב שלי לא היה שם אפילו שזה היה מרתק. זו לא היתה התשוקה שלי. תמיד הסתכלתי החוצה מחלון המשרד לראות אילו ציפורים עפות בחוץ. כשהסטארט־אפ האחרון שבו עבדתי נסגר לפני כשנתיים, החלטתי לעשות שינוי בחיים. כבר ראיתי את הפנסיה באופק וקיבלתי החלטה אסטרטגית להתחיל לבנות תיבות קינון ובמקביל להדריך טיולים בחו"ל.

אחרי שבניתי לעצמי תיבות קינון אנשים התחילו להתעניין, אז מכרתי להם. וכך מלמכור ממש מעט תיבות זה הלך וגדל. פרסמתי את עצמי בפייסבוק וברחבי האינטרנט. יש הרבה קהילות של צפרות שפעילות אונליין, והתחילו להגיע בקשות רבות. כיום הביקוש עומד על כמה מאות תיבות בשנה. התנאי היחידי שלי הוא שאני מוכר תיבה רק למי שמבטיח לעקוב אחריה ולגרש דררות ומיינות, שהן מינים של ציפורים פולשים שפוגעים לנו בטבע.

עכשיו כולם סגורים בבתים והביקוש עלה מאוד. לאנשים יש זמן והם הרבה בחצרות שלהם והם גם קוראים וחשופים יותר. אז עיקר העיסוק שלי הוא תיבות להרכבה עצמית שבאות בקיט, כמו באיקאה. אני שולח אותן בדואר ללקוחות.

הדבר הזה צמח מתחביב והפך לעסק שמספק רק מעט פרנסה, אבל הרבה תעסוקה אהובה מאוד, שאני רוצה להרחיב. אני עובד עכשיו על פיתוח תיבות קינון לעטלפים, חיה נפלאה עם יחסי ציבור נוראיים. יש בארץ יותר מ־30 מינים של עטלפים, כך שיש אוכלוסייה גדולה לעבוד איתה. חוץ מזה יש לי תוכנית לייצר ערכה לתיבת קינון שאדם מהיישוב בלי שום ידע טכנולוגי יוכל לחבר בה מצלמה זעירה למחשב או לטלוויזיה כדי לראות גם מהבית מה שקורה בתוכה. זה משהו יפה שלא מהעולם הזה.

yoghev.karmel@calcalist.co.il