השיטה של דיסני להפוך סרט אנימציה לשלאגר מטורף היא לכוון אותו לקהל של פעוטות, אבל גם להוריהם והורי הוריהם. סרטים לכל המשפחה במובן הכי רחב של המילה מבחינה דמוגרפית, כאלה שיצליחו לרגש ולהצחיק גם את בני השש וגם את בני ה־96. השליטה של דיסני בשוק היא כה מוחלטת עד שרבים מתייחסים לסוגה כולה ככזו המיועדת באופן בלבדי לילדים. מי שסובל מכך הם היוצרים, כמו ארי פולמן, למשל, שיצר את אחד מסרטי האנימציה החשובים בכל הזמנים ("ואלס עם באשיר"), והכריז בעקבות כישלון סרט האנימציה השני שלו, "כנס העתידנים", שלעולם לא יעשה שוב אנימציה שלא מיועדת לילדים, זה פשוט לא משתלם. זו לא רק המתמטיקה שלא מסתדרת — תקציב הפקה עצום שמממן מאות אנימטורים מול קהל יעד פוטנציאלי קטן שאין לו סיכוי להחזיר את ההוצאה — אלא גם הדעות הקדומות בתעשיית הקולנוע עצמה, כולל מבקרים מבוגרים ומפיצי סרטים, שלא רואים בסרטי אנימציה אמנות בוגרת אמיתית בעלת פוטנציאל לפרוץ את גבולות התודעה.

לתוך החלל הזה נכנסת נטפליקס באמביציה הולכת וגוברת, ומתוך הבנה שיש אנימציה אחרת, כזאת המיועדת למי שכבר מרגיש שדיסני היא ילדותית מדי עבורו אבל עדיין אין לו ילדים משלו. בתחום הסדרות נטפליקס הוכיחה את הגישה הזאת כבר מזמן עם "בוג'אק הורסמן" ו"פה גדול", ובשנה האחרונה היא נכנסה חזק ובהצלחה לתחום סרטי הקולנוע המונפשים. אחרי שנים של הפקה והכנה, נטפליקס התחילה השנה לקצור את הפירות: שניים מסרטי האנימציה שלה היו מועמדים לאוסקר: "קלאוס" תוצרת ספרד ו"יד אבודה" תוצרת צרפת.

אם אתם בני 13, למשל, וגמרתם כבר את כל פרקי "המנדלוריאן" בדיסני פלוס, נטפליקס תדע לטרגט אתכם טוב יותר ולהראות לכם שסרטי אנימציה כמו "The Breadwinner", יכולים להיות גם קורעי לב ובעלי מסר חברתי. או שלא כל סרט אנימציה על הורים וילדים צריך להיות מנחם, כמו למשל "משפחת ווילובי", להיט האנימציה הנוכחי שלה, סרט משפחתי רווי הומור שחור, שמזכיר יותר את טים ברטון מאשר את "לשבור את הקרח". במציאות שבה רק סרטי אנימציה עם קתרזיס מחבק יכולים לשגשג, "משפחת ווילובי" היה עשוי להישאר יתום.

מליסה קוב, לשעבר אחת המפיקות הראשיות של דרימוורקס, היא זו שאחראית לתחום האנימציה בנטפליקס. כבר כמה שנים היא מלקטת אליה את כל מי שניסה במשך השנים להוות אלטרנטיבה לדיסני, כמו אולפני אארדמן הבריטיים ("שון כבשון"), שהסרט הבא שלהם יהיו מיוזיקל בפלסטלינה, וזוכה האוסקר גיירמו דל טורו ("צורת המים") שיגשים את פרויקט החלומות שלו, "פינוקיו". ואחרי שקנתה את כל ספריית הסרטים של מיאזאקי וסטודיו ג'יבלי — שאמנם נחשבים סרטי ילדים ביפן אבל במערב פונים לקהל בוגר שמתייחס לאנימציה כאל אמנות גבוהה ובעלת איכויות פילוסופיות — נטפליקס הזמינה 11 סדרות מיוצרי האנימה והמנגה הגדולים ביפן.

המלחמה של נטפליקס בדיסני אינה קשורה רק בהרחבת מנעד הגילאים שעבורם מיועדים התכנים, אלא גם בשיטת העבודה. הדבר הכי חשוב לדיסני הוא המותג, שמוחק את זהותם של האנשים שחתומים על הסרט. בדיסני ראש האולפן תמיד יהיה היוצר הסופי והמשפיע על היצירה, הדואג שהיא תיישר קו עם מדיניות התוכן של החברה ועם צרכיה המסחריים מבחינת מיתוג, מסחור וניצול הדמויות למכירת צעצועים, אטרקציות בדיסנילנד וסדרות ספין־אוף טלוויזיוניות. לעומת זאת, נטפליקס מבטיחה ליוצריה חופש אמנותי מוחלט, ונכון לעכשיו סרטיה חפים מניסיונות מסחור, שבהם מנהלי חברות צעצועים מחליטים לגבי אופי הדמויות על פי פוטנציאל מכירה, ולא הבמאים.

זו הסיבה לכך שלא מעט יוצרים שהיו חתומים על הצלחות ענק בדיסני עושים עכשיו סרטים לנטפליקס, בהם גלן קין (אנימטור בכיר ב"בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלאדין", שעבד 38 שנה בדיסני), כריס וויליאמס (הבמאי השותף של "מואנה") ומג לפובר (התסריטאית של "הקול בראש"). "בכל פעם שהלכתי לעבוד באחד האולפנים הגדולים הם היו מדברים איתי על המורשת שלהם, שנוצרה בימי תור הזהב של האולפנים לפני 30 או 50 שנה", הסביר לווראייטי חורחה גוטיירז, שכתב וביים לאולפני פוקס את סרט האנימציה "ספר החיים" וכיום עובד על סדרת אנימציה לנטפליקס. "מה שמושך אותי בנטפליקס הוא שעוד אין להם מורשת. זהו תור הזהב שלהם ואני מקבל את ההזדמנות להיות חלק מדור המייסדים".

דיסני, שעובדת בשיטה הדיקטטורית והקולקטיבית של הוליווד הישנה, תמשיך לשלוט בסרטים הראשונים שילדים רואים ולהתמחות בסרטי מיליארד הדולר. אבל הכניסה של נטפליקס לתחום האנימציה מזכירה גם לאנשי הקולנוע עצמם שאנימציה היא לא רק אמנות בפני עצמה, אלא שיש צורך לגוון ולהרחיב את המושג "לכל המשפחה", ושלפעמים צריך לזכור את מה שדיסני השכיחה מאיתנו ו"בוג'אק הורסמן" הזכיר: אנימציה יכולה להיות גם למבוגרים בלבד.