מביאים אלכוהול מהבית, מצטיידים בבירות בפיצוצייה או קונים אוכל במסעדה סמוכה, ומתיישבים על ספסל בקצה הרחוב, על פיסת דשא בגינה קטנה, על כיסאות שהעירייה פיזרה, על ריצוף הגרנוליט בכיכר הרחבה, אפילו על שפת המדרכה (יצירת מדרחובים חדשים כבר מתוכננת בערים שונות). תל אביב מתפקעת מאנשים. כיכר דיזנגוף בחמישי ושישי בערב עולה על גדותיה, המוני אנשים בציפוף חברתי. המראה כאוטי. ככה זה מרחב ציבורי — כאוס הוא חלק מהעניין, ומתוך עצמו הוא תמיד גם קצת מאורגן. הרוח החופשית שבנפשה של עיר גדולה כוללת גם תנועה קלה, נטולת הגבלות, בתוך המרחב.

ועכשיו צריך למשטר את כל זה, לכפות על העיר הגבלות שנוגדות את מהותה. איך מציבים שומרים בכניסה לשוק הכרמל, למשל, שאינספור רחובות זורמים אליו וממנו? איך אפשר למנוע צפיפות בכיכרות? מה יכולה לעשות עירייה שאפילו להוריד רוכבים ממונעים מהמדרכה לא ממש מצליחה?

רשויות מקומיות בכל העולם מנסות לפצח כעת את האתגר הזה, להבין איך מאפשרים אורבניות זורמת ונעימה, שחייבת לכלול מפגש בין אנשים, אבל גם דואגים שהמרחב הציבורי המשגשג יהיה בטוח. בדומינו פארק, ברוקלין, הלכו על עיגולים. שיהיה סדר על הדשא. ברגע הראשון הם מייצרים תחושת משחקיות. נעימים למראה, נוחים אפילו. זה המקום שלי, שלנו, כל השאר — התרחקו. ברגע השני חושבים על חוני המעגל; אני לא יוצא מהמעגל הזה עד שהכל ייגמר. וברגע הבא העיגולים האלה — כמו המדבקות שמסמנות היכן בדיוק לעמוד בתור לקפה — הם סמל התקופה. כל אחד סגור במרחב המסומן שלו, שומר מרחק ונגיעה.

כשממשטרים את המרחב הציבורי לא רק מכרסמים בתחושת החירות החיונית לו, אלא ממשטרים גם את היחסים בין בני אדם. זה אולי הכרחי, אבל זה מכאיב. חזרנו לעולם, אבל עד להודעה החדשה בכל מקום נהיה כלואים באיזו קפסולה, ולהתראות לזרימה אנושית חופשית.