מאז כץ כבר ביקר פעמיים בישראל, השתתף באינספור פגישות והרצאות וקיבל מענק מהקרן הפילנתרופית האמריקאית ארונסון כדי להמשיך בפעילותו כאן. ספרו "פסיכיאטריה של אסונות" עתיד להתפרסם בתרגום לעברית באוקטובר, והסטארט־אפ Nova Rizing מפתח לאפליקציה את מערכת שאלוני ההערכה לעובדי רפואה, שאותה המליץ להטמיע ("ירוק אם הנבדקים נראו בסדר נפשית, צהוב אם נראה שמשהו לא בסדר איתם, ואדום אם הם ביטאו אובדנות").

"גיליתי שיש לי נטייה לשכחה", הוא מודה כעת במבוכה, בריאיון שנערך עמו במהלך ביקור מקצועי שלו בישראל, בהזמנת בית החולים איכילוב. "רציתי לצאת מעסקי האסונות כבר מזמן. בכל פעם שקורה משהו איפשהו בעולם יוצרים איתי קשר, ובשנים האחרונות עמדתי בפרץ ולא נשאבתי פנימה. אבל כשזה מגיע לישראל, אני פשוט לא מצליח, אני מרגיש חובה לעזור, כאילו כל מה שעשיתי עד כה וכל מה שלמדתי במקומות אחרים היה למען המטרה הזו. אני עונד את שרשרת ה'לא נשכח' שלי כל הזמן ואין לתאר כמה זה משמעותי עבורי. גם כשאני נמצא בניו יורק, המחשבה שלי נודדת לישראל".

איך היית מגדיר את המצב הנפשי של הישראלים כעת, לאור כל מה שנחשפת אליו?

"נשמע שהישראלי הממוצע נמצא בשלב ההתפכחות (disillusionment), שבו הדלק נגמר, ומתחילים לפקפק בכך שאי פעם נחזור לנורמליות. בעיית החטופים מדרדרת את העקומה של השלב עוד יותר כי שמונה חודשים הם יותר מדי זמן".

עד כמה המצב הפוליטי בישראל משחק תפקיד בעניין הזה? בריאיון הקודם שלנו אמרת "ככל שתהיה תחושה של התחלה חדשה בממשלה מוקדם יותר, כך ייטב לעם".

"הציבור עדיין זקוק מאוד לריסטארט פוליטי. בגלל הקיטוב הפוליטי פה, נקודת הפתיחה הפסיכולוגית של ישראל היתה שלילית עוד לפני 7 באוקטובר, וחזרה לאיזושהי נורמליות חדשה תצריך הרבה יותר אנרגיה ומאמץ. הכעס הנוכחי על התנהלות הממשלה בעניין המלחמה בכלל והחטופים בפרט הוא שלב ההתפכחות בהתגלמותו — הכי מובהק שראיתי אי פעם, והוא הופך את הטיפוס במעלה ההר הפסיכולוגי לקשה יותר".

מכל מה שראית עד עכשיו, האם מערכת בריאות הנפש שלנו מסוגלת להתמודד עם האירוע המתגלגל הזה, ולטפל בכל מי שזקוק לעזרה נפשית בעקבותיו?

"מבחינת משרדי הממשלה — אני לא יודע מה קורה שם. משרד הבריאות יצר איתי קשר לאחר שפורסמה הכתבה, ועשה איתי פולו אפ לפני כמה חודשים, אבל שם זה נגמר. גם עם משרד ראש הממשלה הייתי קצת בקשר, אבל גם זה לא נמשך. כתבתי למשרד ראש הממשלה לא מזמן שאני מגיע לבקר ושאשמח להיפגש, כי אני עובד כרגע עם קרן ארונסון, שמתעניינת בישראל ורוצה להבין איפה יש פערים כדי להזרים אליהם תרומות, אבל לא חזרו אליי.

"מבחינת העמותות, הן עושות את מה שעמותות תמיד עושות במצבים כאלה — סותמות את החורים. וזה המקום שבו אני ממש מתרשם לטובה. השתתפתי בכנס של הקואליציה הישראלית לטראומה, למשל, שהרחיבה מאוד את שורותיה בעקבות המלחמה, ואני עובד גם עם הארגון Impact.51, שמגייס כספים לסטארט־אפים שממוקדים בבריאות הנפש של נשים בעקבות 7 באוקטובר".

בינואר הכריז משרד הבריאות על תוכנית מקיפה לבריאות הנפש עם תוספת תקציב של 1.4 מיליארד שקל לשנתיים, שכוללת, בין השאר, גיוס מגישי עזרה נפשית — בוגרי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית, פסיכולוגים מתמחים, ובחלק מהמקרים גם סטודנטים לרפואה בשנים מתקדמות או מטפלים בהבעה וביצירה ללא ניסיון בבריאות הנפש. זה מבוסס על ההמלצה שנתת למשרד בנובמבר על מודל מענה מדורג לפי חומרת הפניה כמענה לעלייה בביקושים אחרי 7 באוקטובר, נכון?

"אחד מהרעיונות שעליהם המלצתי לקולגות במשרד הבריאות הוא הסטת משימות (task shifting) — להכשיר אנשים עם פחות מומחיות לספק שירותי בריאות נפש, אפילו סטודנטים במקצועות רלבנטיים, כדרך להגדיל את כוח האדם בתחום בריאות הנפש. זה משהו שעשינו המון כשטיפלנו באוכלוסיות קשות יום ממזרח הארלם במאונט סיני, ויש לנו הרבה מאוד מידע ממדינות מתפתחות, בעיקר באפריקה, שמראה שטיפול כזה נותן תוצאות טובות במידה זהה לסטנדרט הלאומי".

המהלך להכשיר מטפלים בלי ניסיון הרגיז את ארגוני בריאות הנפש. מועצת הפסיכולוגים טענה ש"מתן טיפול ללא הכשרה בסיסית בתחום הטיפול הפסיכולוגי עלול להיות מזיק".

"ארגון הבריאות העולמי תומך בשימוש בקונספט, אבל מדינות עשירות נוטות להתייחס להמלצותיו כאילו הן רלבנטיות רק לשאר העולם. אלה מאיתנו שעובדים במדינות עשירות צריכים להיות פחות אליטיסטים בנוגע לזיהוי הפערים בינינו לבין צורכי ומשאבי בריאות הנפש במדינות שלנו, ופחות במגננה על הטריטוריות המקצועיות שלנו".

למה אתה בטוח שמה שעבד במדינות עניות יעבוד גם במדינות מפותחות?

"ההשכלה במערב היא בסטנדרט גבוה יותר, וזה נתון פתיחה טוב יותר באופן משמעותי. אולי אני טועה, אבל כך אני רואה את זה. נוסף על כך, אנשים במדינות עניות מתמודדים עם הרבה גורמי סטרס בחיים שלהם, ועדיין מצליחים להרים תוכנית כזו ולהצליח בה. צריך לזכור גם שאלה תרבויות שבאופן כללי לא ידידותיות כלפי בריאות נפש כמו תרבויות במדינות המפותחות, אז הם נאלצים להיאבק בכמות עצומה של סטיגמה רק כדי לקחת על עצמם את התפקידים האלה, שלא לדבר על הפרקטיקה שלהם.

"ועוד משהו: לאנשים עם פחות הכשרה וניסיון, בייחוד סטודנטים, יש הרבה אנרגיה, שאין לאנשי מקצוע בכירים לפעמים. אני לא אומר שזה כשלעצמו מספיק, אבל התשוקה שלהם מדהימה והם מספקים טיפול יוצא מהכלל, כי הם עובדים קשה מאוד.

"אני גם חושב שהסטת משימות אינה מייצרת בהכרח טיפול סוג ב'. כשאת מכשירה מישהו בטכניקה מסוימת, כמו טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT), אפשר להדגים ברמת מהימנות טובה את האופן שבו הטכניקה אמורה לעבוד, וזה לא צריך להיות רק בסביבת מחקר מבוקרת, זה יכול להיות גם בחיים האמיתיים".

כל אלה הן הנחות והערכות שלא בטוח ירגיעו את אנשי בריאות הנפש.

"יש לנו שפע ניסיון וראיות מרחבי העולם לכך שניתן להכשיר אנשי מקצוע מתחומי הבריאות הכללית או 'סתם' אנשים ללא רקע קודם בבריאות נפש לספק טכניקות פסיכותרפיה ספציפיות. חוץ מזה, זה לא פוגע במעמד של אנשי בריאות הנפש, כי במערכת של הסטת משימות יש להם תפקיד ספציפי וחיוני: הם צריכים להכשיר, לפקח ולייעץ למטפלים שהוכשרו, ובמקביל לקחת על עצמם את הטיפול במקרים המורכבים יותר. לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, שעובדים במערכת שכוללת הסטת משימות, יכול להיות אימפקט גדול יותר על בריאות הנפש הציבורית בשל אפקט ההכפלה של השימוש בלא־מומחים שעובדים תחתיהם במעין פירמידה טיפולית".

מה עוד צריך לעשות כעת כדי לשפר את ההתמודדות של מערכת בריאות הנפש עם הביקוש הגובר מחיילים ואזרחים?

"עלינו לחשוב על מה שקרה לא רק בהקשר של לעזור לכל מי שנפגע במלחמה, אלא כעל הזדמנות לשפר את מערכת בריאות הנפש, להפוך אותה לגדולה וחזקה יותר. כי במשך הזמן הקו בין אלה שיש להם מצב פוסט־טראומטי לאלה שיש להם פשוט מצב בריאות נפש נעשה מטושטש, ואתה רוצה להפנות מחדש את המשאבים האלה לבריאות נפש באופן כללי".

יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, פרופ' חגי לוין, אמר השבוע בכנסת כי אין לממשלה כל תוכנית שיקום וטיפול בחטופים ששוחררו או בבני משפחותיהם. מה אתה ממליץ לעשות בנושא?

״אני חושב שדרוש מרכז ייעודי עבור החטופים וקרובי משפחה שלהם, והייתי כולל בו גם בני משפחה של חטופים שלא שרדו. השירותים שמרכז כזה צריך להציע הם: מיון וסיווג נפשי; שירותי פסיכיאטריה לילדים; טיפול זוגי ומשפחתי; קבוצות תמיכה; מנהיגי דת, בהתאם לצורך; בדיקות בריאות נפש תקופתיות — שלושה, שישה, תשעה ו־12 חודשים לאחר השיבה הביתה — גם למי ש'נראה בסדר'; מטה מפקחים שיתמכו בצוות הקליני, גם מקצועית וגם אישית; זרוע מחקרית שתבחן מה עובד ומה לא עבור סיטואציות דומות בעתיד; הקמת קבוצות מיקוד עם מטה משפחות החטופים והנעדרים, שמייצג את האוכלוסיה הזו באופן הנאמן ביותר, ושילוב שלו גם במועצת המוסד.

אני בטוחה שיש לך קולגות שלא מרוצים ממעורבותך כאן בחודשים האחרונים.

"בהחלט שמעתי מקולגות שלי דברים על ישראל שממש העליבו אותי. וכמובן יש את כל מה שקורה בקמפוסים. אנשים צעירים מפגינים אנטיפתיות כלפי ישראל, גם ילדיי במידה קלה. באופן כללי, אני לא עונה להם, אני נותן למעשים שלי לדבר בעד עצמם, ולא נכנס לעמדת מגננה. הייתי שמח לעזור גם לעזתים אם היו מבקשים ממני, ואני גם מנסה לוודא שכל מי שאני עובד איתו מחזיק באותה עמדה — של לעזור לחפים מפשע ללא קשר למקום שהם מגיעים ממנו או לדת שהם מאמינים בה".