חרדה לעמה
שלמה טייטלבאום
חרדה לעמה
//
שלמה טייטלבאום
"אין לציבור החרדי מוביל דרך בימינו, לכן הוא הולך אחרי המשיחיים"
בתקופה של קיטוב חברתי מתמשך, היזמת החברתית עדינה בר־שלום נותרה אחת הנציגות היחידות לחרדיות הספרדית המכילה והמגשרת של אביה, הרב עובדיה יוסף. בריאיון למוסף כלכליסט היא מדברת על האכזבה שלה מההנהגה הפוליטית, מסבירה למה דווקא כחרדית היא תומכת בהפסקת אש במלחמה בעזה ובגיוס בחורי ישיבות לצה"ל, ומתגעגעת לימים שבהם החברה דגלה במתינות: "אבא היה תמיד אומר: 'עם ישראל רחמנים בני רחמנים'. לאן זה נעלם?"
בר־שלום. "אני מונעת מתחושת אחריות ציבורית. מוטל עליי להרגיע את הקרעים בחברה הישראלית — אני לא בטוחה שאני יכולה לאחות אותם, אבל לפחות להרגיע". צילום: רמי זרנגר
"
אני חרדית ספרדית שמכירה את עם ישראל כולו, ואוהבת את עם ישראל כולו, אני הבת של אבא שלי, זו חרדיות ספרדית, מכילה ומכבדת, שאינה מבטלת אנשים אחרים". כך מגיבה עדינה בר־שלום (79) כשאני מנסה לברר בעדינות אם היא רואה את עצמה חרדית. ניכר שהיא חשה לא בנוח עם עצם השאלה. "בכל הרצאה אני נכנסת ואומרת שאני חרדית, אני לא יכולה להגדיר את עצמי אחרת", היא אומרת. החרדיות שלה שורשית וראשונית וגוברת על כל טיעון אידיאולוגי, או כפי שהיא מתארת זאת: "כששמעתי ברדיו שהבנות החרדיות הגיעו למקום ראשון במבחני ראיית חשבון, שהן עקפו את הסטודנטים של העברית, רקדתי משמחה. כשאני שומעת על רואת חשבון חרדית שמעסיקה 30 מנהלות חשבונות, זו בשבילי ממש גאווה. כשיש לנו דוקטור לרפואה, הלב מתרחב".
לכאורה אין שום סיבה לשאול את בר־שלום אם היא חרדית. היא הרי בתו של הרב עובדיה יוסף, אבי החרדיות הספרדית, ואחותם של הרב יצחק יוסף והרב דוד יוסף, שהם חלק מההנהגה הרוחנית של ש"ס כיום. היא עצמה כלת פרס ישראל למפעל חיים בזכות פעילותה בחברה: "מייסדת המכללה החרדית, שסללה את הדרך להשתלבותם של אלפי חרדים בלימודים אקדמאיים מלאים, תוך כדי שמירה על אורח חייהם", נכתב בנימוקים לבחירתה ב־2014. "עדינה גם פועלת לקידום השלום בין ישראל לאויביה, לצמצום השסעים החברתיים בישראל, לקירוב לבבות בין חרדים לחילונים, ולקידום כבוד האדם".
אך החרדיות שבר־שלום מייצגת נראית כיום זן נדיר — ככל שהשפה החרדית השלטת בשיח נעשית לאומנית יותר ויותר, והמנהיגים הפוליטיים בחברה נראים אדישים למרחק שבין לבבות החרדים לאלו של החילונים. על הרקע הזה, השונות של בר־שלום בולטת, והשיחה עמה מזכירה כי החרדיות מכילה בתוכה יסודות דומיננטיים של פרגמטיזם, מעורבות רגשית, ראייה כלל־ישראלית ומתינות מדינית.
כך למשל, בר־שלום לא חוששת להביע דעות נחרצות על המלחמה, שאינן מיישרות קו עם עמדת הממשלה. "הדבר החשוב ביותר, יותר מכל דבר אחר, הוא להחזיר את החטופים ולקיים מצוות פדיון שבויים", היא מבהירה. "אם יכבשו את כל עזה, והחטופים לא יחזרו, זה ייתפס בחברה הישראלית כניצחון? איך יכול להיות ניצחון ללא החזרת החטופים? הרי זו שפיכות דמים נוראה, ממש 'לא תעמוד על דם רעך'".
המתנגדים לעסקה טוענים שזו הדרך למנוע אסון גדול עוד יותר בעתיד.
"אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר או בעוד שנה, ואנחנו גם לא יכולים לדעת. אנחנו צריכים להגן על עצמנו ולהיות דרוכים כל הזמן. גם אם נגיע למה שמתנגדי עסקה מכנים 'ניצחון', האם אז מובטח לנו שהם לא יפתיעו אותנו? אם נניף את אותו דגל 'ניצחון' ובלי חטופים, האם לא תהיינה יותר מלחמות? אנו יודעים שאנו מוקפים אויבים, אז בשביל הצלת חיים עתידית בספק ספיקא אני אשכח עכשיו בוודאות 120 אשה ואיש? ההלכה קובעת שהצלת חיים היום גוברת על ספק הצלת חיים בעתיד".
יש המון ישראלים שתומכים בהמשך המלחמה.
"אני מודעת לכך שבזמן מלחמה העם כולו נוטה ימינה, אך אנחנו כבר שמונה חודשים בתוכה, ועל מנהיגינו לקחת אחריות לגבי העתיד. העם בישראל חי עדיין בתחושה של אחרי ששת הימים שאף אחד לא יכול לנו. אבל מלחמת יום הכיפורים וגם ההתקפה האחרונה הזכירו לנו מצבים קשים. באזור מוקף אויבים, עלינו לנסות גם דרכים אחרות.
"מבחינתי, התשובה היא שצריך לדאוג לפירוז עזה יחד עם ערבויות בינלאומיות ולנסות להתקדם אל היוזמה הסעודית. אי אפשר לזלזל בערבויות הבינלאומיות. האם כבר הספקנו לשכוח איך העולם התייצב לצדנו ולחם איתנו אל מול המתקפה האיראנית?".
העמדות היוניות שלך לא אופייניות לציבור החרדי כיום.
"זה כי בשנים האחרונות אין לציבור החרדי מוביל דרך, לכן הוא הלך אחרי המשיחיים האלה (המפלגות הציוניות־דתיות — ש"ט). לא להאמין איך הציבור שלנו, שהיה בעד חתירה לשלום ולהסכמים מדיניים והביע נכונות להחזרת שטחים, מדבר כיום באופן כל כך ימני.
"פעם הגיע אלי ישי לאבא ואמר לו 'הרב מדבר יותר מדי כמו שמאלן, אם הרב ימשיך לדבר כך, אולי לא יהיו לנו מצביעים'. ומה ענה לו אבא? 'ראית מנהיג שהולך אחרי העדר? העדר צריך ללכת אחרי המנהיג. הם יבחרו בנו מפני שאנחנו נוביל אותם לערכים המקודשים לנו, לדרך הטובה'. יכול להיות שכרגע אין לנו מנהיג כזה".
לפעול בלי לפחד מרבנים
הרב עובדיה יוסף לא היה אדם רגיל, אלא דמות שכבר בחייו הפך לאגדה תורנית, הלכתית, מנהיגותית ופוליטית, וגם כיום, כ־11 שנה לאחר מותו, ממשיך להיות אחת הדמויות המשפיעות ביותר על החברה בישראל — כך שהחיים בצלו אינם פשוטים. "במשך יותר מ־40 שנה ניסיתי לבדל את עצמי ממנו", מספרת בר־שלום, שמזמן כבר השתחררה מחובת ההוכחה. כיום היא מחבקת את מורשתו של אביה — כפי שהיא מבינה אותה — ומתבלת כמעט כל תפיסה באנקדוטה מאביה.
אחד האלמנטים הייחודיים בדמותו הציבורית של הרב עובדיה יוסף היה שהוא לא הסתיר את רגשותיו העזים מהציבור: מההתפרצויות שלו בניסיון לגונן על אריה דרעי, דרך התבטאויותיו נטולות הפילטרים ומעוררות המחלוקת ועד הסרטונים שבהם תועד בוכה על מות בנו, על קשיי הלימוד שלו או על חורבן בית המקדש והמחשבה לגייס בני ישיבות. הרב עובדיה התגלה לציבור במלוא אישיותו, חולשותיו וחוזקותיו — דבר נדיר בנוף של אנשי הציבור בישראל, ובייחוד לעומת הרבנים האשכנזים, שאישיותם הציבורית עצורה.
הרגישות הזו היא בעיני בר־שלום מפתח להבנת תפיסותיו הציבוריות של אביה. "כשאבא היה מספר לנו סיפורי תנ"ך, הוא היה נחנק מבכי של חמלה. סיפורים כמו דוד ויהונתן או יוסף ואחיו היו מורידים לו דמעות מהעיניים, ואנחנו היינו נבהלים לרגע", היא נזכרת. "בתגובה הוא היה מרגיע אותנו ואומר 'עם ישראל רחמנים בני רחמנים'. לאן זה נעלם?".
הלהט הרגשי הזה היה המנוע לפעילותו החברתית, מסבירה בר־שלום. "הגיעו אליו אנשים ובכו שאין להם במה להאכיל את הילדים שלהם. הוא בכה מזה, מלשמוע על אנשים שאין להם כסף ללכת לרופא, שאין להם כסף לקנות ילקוט לילדים שלהם". מהסיבה הזאת הרב יוסף הורה לבתו להרחיב את המכללה החרדית שהקימה גם לגברים חרדים. וכשאמרה לו "אני חוששת מתגובת הרבנים האשכנזים", הוא השיב: "ומה יהיה על פרנסת המשפחות שלהם?".
הרב יצחק יוסף. "לא מתפקידי לחוות דעה על האמירה שלו כי 'אם יכריחו אותנו להתגייס, נרד מהארץ'". צילום: יעקב כהן
שקדי. "החרדים חייבים לשתף פעולה עם צה"ל. מה החלופה? לא להושיט יד?". צילום: טל שחר
דרעי. "לא להאמין איך הציבור שלנו, שהיה בעד שלום והסכמים מדיניים, מדבר כיום בצורה כל כך ימנית". צילום: שליו שלום
גם בסוגיית גיוס בני הישיבות, בר־שלום שמה דגש על ההשתתפות הרגשית: "אין לנו מלחמה שהיא צודקת יותר מהמלחמה הנוכחית — נכנסו מתועבים ותתי־אדם אכזריים, רצחו מבוגרים וצעירים, נשים וילדים, אנסו נשים, שרפו בתים על יושביהם, עשו את כל התועבות שבעולם, והיינו צריכים להגן על עצמנו. אז איך אפשר שאנו נמשיך בחיינו כאילו לא קרה דבר? בני הישיבות היו צריכים מבוקר ועד ערב לקרוא ולצעוק לקב"ה שישמע זעקתנו. המצב הוא שהישיבות יצאו לחופשת בין הזמנים כשאחיהם נלחמו. לא שמענו ולא ראינו תפילות ותחינות לקב"ה שיעזור ויציל. כאילו מנותקים. אנחנו במלחמה על קיומנו — אסור לנו לעמוד מנגד".
הציבור הישראלי לא יסתפק כעת בתפילות של בני הישיבות.
"אנחנו מאמינים שתשובה, תפילה, וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. ותורה מגינה ומצילה. ובכל זאת, חלה עלינו חובת ההשתדלות. אנחנו צריכים להיות שותפים גם בהגנה הפיזית על עם ישראל. ראשי הישיבות יודעים מי יושב ולומד תורה ברצינות, ומי לומד רק שעתיים בבוקר או שעה בערב וקורא לעצמו בן תורה. כל בן תורה חייב לשבת ללמוד תורה. הרבנים אמורים לדייק בלומדי התורה הרציניים, ולאפשר ולעודד את האחרים לשרת לצד אחיהם. אחים אנחנו! לא לעשות מהתורה קרדום לחפור בה. כל מי שלא לומד תורה חייב ללכת לצבא. אבל גם הצבא צריך להיערך ולאפשר לחיילים החרדים אורח חיים תואם לדרכם".
לפני כשבועיים יצא הדו"ח של הוועדה לשילוב חרדים בצה"ל בראשות אליעזר שקדי, ונראה כי צה"ל מוכן לעשות לא מעט כדי להצליח במשימה.
"צה"ל חייב לסדר את הפלוגות של החרדים כך שהם לא יחזרו בשאלה חלילה, ובכירי הרבנים שלנו צריכים לשתף פעולה עם צה"ל בנושא. הרי מה החלופה? לתת לילדים הללו (נוער חרדי שלא בישיבות — ש"ט) להיות ברחובות ולהתנהג כמו בטלנים שמטרידים ומפריעים, במקום ללכת לצבא ולהושיט יד?".
גם אחיך, הרב הראשי לישראל יצחק יוסף, אמר "אם יכריחו אותנו להתגייס, נרד מהארץ". לא נשמע שהוא מכיר בכאב של האוכלוסייה הלא חרדית מסוגיית השוויון בנטל.
"לא דיברתי איתו על זה, מפני שזה לא התפקיד שלי. אני לא אמורה לחוות דעתי על מה שהוא אמר".
מה לגבי אחיך, הרב דוד, שגם מועמד להיות רב ראשי לישראל?
"דעתו כדעת אבי — שמי שמגדיר את עצמו לומד תורה, אבל לא לומד יום ולילה, ולא הולך לצבא, עובר על דין 'רודף'. (הפרשנות המקובלת לאמירה זו היא שמי שלא לומד תורה גורם לכך שהציבור הלא חרדי ירדוף את בני הישיבות כולם — ש"ט).
"אני חושבת שהרב דוד ירש את תכונת המנהיגות מאבי. יש לו היכולת לדבר לתלמידי חכמים ולציבור הרחב, הוא מעורה במה שקורה בישראל, הוא איש העולם הגדול ותלמיד חכם עצום. אני חושבת שהוא עשוי להיות רב ראשי מצוין. זה שונה מאחי הרב יצחק, שהוא תלמיד חכם גדול, למד וחרש בספרים של אבא ועשה מהם סדרת ספרים נוספת (ילקוט יוסף) שנמצאת בכל בית כנסת בעולם".
בר־שלום ואביה. "כשהתחתנתי, רציתי לעבוד ושבעלי ילמד תורה. אבא אמר: 'קראת את הכתובה שלך? כתוב שהוא מתחייב לזון ולפרנס את אשתו'". רפרודוקציות: ענר גרין
פמיניזם בנוסח הרב
ההישג הכי מפורסם של בר־שלום הוא המכללה החרדית, שהקימה בירושלים בשנת 2001 (גילוי נאות: אמי שימשה מרצה למתמטיקה במכללה מיום הקמתה ועד סגירתה ב־2017). הקמת המכללה היתה פריצת דרך, שהכניסה לראשונה לימודים אקדמיים לתוך העולם החרדי. בר־שלום הקימה את המכללה בתמיכת אביה — לא דבר של מה בכך. "אנשים חושבים שבאתי אליו יום אחד ואמרתי לו 'אני הולכת להקים מכללה'", היא מספרת. "אבל זה לא עובד ככה. זה היה תהליך רב־שנים.
"בשנות התשעים שיעור התעסוקה של נשים חרדיות היה נמוך מ־50%. דיברתי עם אבא על הנושא פעמים רבות, ופרשתי בפניו את תמונת המצב העגומה: לא היו לנו מרכזי הכשרה לבנות, והן נעצרו בסמינר, כך שרק ל־5% מהן היה סיכוי לעבוד כמורות או גננות. לא היה להן אופק או אפשרויות לקידום, לא היו לנו מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת, פסיכולוגיות או עובדות סוציאליות". בשלב מסוים, הלחץ העיקש של בר־שלום השפיע, ואביה אישר לה להתקדם עם הקמת המכללה — שינוי משמעותי עבור מי שכמה עשורים קודם לכן התנגד לכך שבתו תלמד פסיכולוגיה.
לדברי בר־שלום, אביה הבין כי יציאת נשים לשוק העבודה ורכישת השכלה הכרחית גם למימושן העצמי. "הוא הבין שאדם זקוק למשהו נוסף על עבודות הבית. שנים רבות הוא חשב שכל הנשים תהיינה שמחות בחלקן לחיות כך, עד שהבין שזה משתנה".
בחלק מהשיחות עמה ועם אחיה הוא גם דיבר על שינויי הטכנולוגיה, ואמר: "אתם לא מבינים שהעולם שלנו השתנה? הסבתות שלנו טחנו חיטה לקמח, היום אתה קונה את הכל במכולת. כמעט לכל אשה יש בבית מכונת כביסה ומדיח כלים, נשים רבות קונות אוכל מוכן ואף אחד לא ירעב אם אשה לומדת או עובדת".
מה שלא רבים יודעים, מדגישה כעת בר־שלום, הוא שהרב עובדיה יוסף היה מעוניין שהמכללה החרדית תיפתח עבור גברים, עוד לפני שהיא נפתחה לנשים. הדבר נבע מתפיסתו המסורתית כי על הגבר לפרנס את המשפחה. כדי להמחיש זאת היא מספרת אנקדוטה מחייה האישיים: "בתחילת הנישואים שלי כשרציתי לעבוד ושבעלי יישב וילמד תורה, אבא אמר לי 'למה את לוקחת את שני העונשים מהקב"ה? גם 'בעצב תלדי בנים', וגם 'בזעת אפיך תאכל לכם', הוא צריך לעבוד ולפרנס את המשפחה, קראת את הכתובה שלך? כתוב שהוא מתחייב לזון ולפרנס את אשתו'".
אז למה המכללה נפתחה בהתחלה רק לנשים?
"מטעמים טכניים. האוניברסיטה העברית דרשה מהגברים (חסרי רקע במתמטיקה ואנגלית — ש"ט) השלמות שיארכו כארבע שנים, וזה לא היה ריאלי. מי יוכל להתחייב לשבע שנות לימוד עד שיקבל תואר ראשון?".
ובכל זאת, כעבור חמש שנים דחק הרב יוסף בבתו לפתוח את המכללה גם לגברים, למרות החשש מהתגובות של הרבנים הליטאים, הבדלנים יותר. אף שהמניע העיקרי שלו היה העוני הקשה בחברה החרדית, בר־שלום סבורה כי הוא גם הפנים כי במשק מודרני יש צורך בהכשרות ממושכות ואקדמיות כדי להתפרנס בכבוד, ואולי גם הבין אילו אתגרים כלכליים צפויים למדינת ישראל אם החרדים לא ישתלבו בשוק העבודה.
בר־שלום מספרת בהקשר זה על פגישה שהיא ארגנה בין אביה לבין דן בן דוד, פרופסור למדיניות ציבורית ונביא זעם שמתריע כבר שנים מפני עתיד המדינה הצפוי, אם לא יהיה שינוי בחינוך החרדי. הפגישה הותירה רושם על הרב עובדיה, והוא הורה אז ליו"ר שס דאז אלי ישי לערוך מפגש עם בן דוד, בנוכחות כל חברי הכנסת במפלגה, עוזריהם והפעילים. לדבריה, עד לפגישה זו, אביה זעם על הטענות החילוניות על כך שהחרדים נזקקים לקצבאות: "למה שונאים אותנו? אין להם רחמים?". אך בעקבות הפגישה עם בן דוד הוא הבין כי העוני החרדי בשנות התשעים אינו דומה לעוני של המזרחים בשנות החמישים והשישים, כי יש בו אלמנט של בחירה, ולכן הוא פעל לשנות זאת.
"לפרנס משפחה זה חלק מהחיים, חלק מהזכות של הגבר והאשה. איך אפשר שבמשפחה בת שש נפשות עול הפרנסה יוטל רק על האשה ללא שותפות הגבר? מי שלומד תורה צריך לקבל יותר כסף, אבל רק מי שבאמת לומד תורה, כמו חוקרים מצטיינים באקדמיה".
מהפכת התעסוקה הצליחה
בר־שלום גרה בתל אביב עם בעלה הרב עזרא בר־שלום, שהיה דיין בבית הדין הרבני הגדול ואב בית דין בתל אביב. לשניים יש 17 נכדים ו־11 נינים משלושת ילדיהם: הרב בן ציון בר־שלום, רב הסתדרות העובדים הכללית; מרגלית, שנשואה לרב יוסף דואק, הרב הראשי הספרדי בלונדון; וחני, שנשואה ליו"ר רכבת ישראל משה שמעוני.
בשנת 2017 החליטו המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) לסגור את המכללה החרדית של בר־שלום בשל ירידה חדה במספר הסטודנטים הרשומים. "עד היום כואב לי על סגירת המכללה", היא אומרת. ובכל זאת היא יכולה להתגאות בכך שהמהפכה שלה הצליחה: שיעור התעסוקה של נשים חרדיות עומד על יותר מ־80%, שיעור האקדמאיות בקרב החרדיות עומד על 13% לעומת 4% בשנת 2000, ופתוחים בפניהן מגוון מסלולים ייעודיים במוסדות כמו בצלאל, בר אילן והאוניברסיטה הפתוחה.
סגירת המכללה לא האטה את קצב החיים של בר־שלום, וכיום היא מעורבת במועצות של גופים אזרחיים רבים, ובהם מכון יד בן צבי לחקר תולדות ארץ ישראל, עמותת חמניות לתמיכה ביתומים, עמותת נט"ל לטיפול בנפגעי טראומה בשירות הצבאי, המרכז לטיפוח יזמות (מט"י) והמרכז הבין־תרבותי בירושלים. ב־2019 היא אף הקימה ועמדה בראש מפלגת אחי ישראלי, שהתמקדה בסוגיות חברתיות, יחד עם האלוף (מיל') גדעון שפר, רות ירון וראש עיריית ירוחם לשעבר מיכאל ביטון, אך כחודש לפני הבחירות המפלגה פורקה.
מאיפה האנרגיות האלה בגיל שלך?
"אני מונעת מתחושת אחריות ציבורית. מוטל עליי לשקף אידיאולוגיה של ציבורים אחרים ולהרגיע את הקרעים בחברה הישראלית — אני לא בטוחה שאני יכולה לאחות אותם, אבל לפחות להרגיע".
אז למה שלא תיכנסי שוב לפוליטיקה?
"אני כבר מבוגרת מדי בשביל זה".
עוד במוסף כלכליסט
"אני לא מלכלך את הידיים, אני מביא את הניקיון לתוך המערכת"
בריאיון ראשון מאז מונה ליו"ר מגדל מסביר חנן מלצר למה אין לו בעיה להעמיד את המוניטין שלו כשופט העליון לשימושו של שלמה אליהו ההפכפך וחובב העימותים, ואיך הוא בולם מהלכים לא ראויים בחברה
תקציר מנהלים
פרופ' קרייג כץ, מייסד מרכז בריאות הנפש לנפגעי 9/11 בניו יורק, חזר לישראל כדי להסביר מה צריכים להיות השלבים הבאים בהרמת המדינה מהקרשים
