ב

משפחת פרגו מיכאלי מכפר שמואל מצאו פטנט מפתיע ליציאה מרגעים מתוחים. "יש משפט שיכול לעצור את כל הריבים במשפחה", מספר נעם בן ה־12. "כשמישהו מספר משהו ואומרים לו: 'תעצור, זה טוב לפודקאסט!'". כן, למשפחה יש פודקאסט משותף שההורים והילדים מקליטים יחד. ולא רק להם. התחביב הזה קיים בעוד משפחות, כפעילות משותפת להורים וילדים — או כהקלטה שבה משתתפים רק ילדים.

היום קל מאי פעם לשמוע פודקאסטים, וקל מאי פעם להקליט אותם. בשנים האחרונות המדיום הזה משגשג ומגיע לאוזניהם של עוד ועוד אנשים, כולל ילדים. יש לא מעט פודקאסטים שמקליטים מבוגרים עבור ילדים, בשלל נושאים ובימות, גם במסגרת תאגיד השידור כאן. אבל ילדים שמקליטים פודקאסטים עבור ילדים הם נישה ייחודית יותר, שבתקופת הקורונה, עם הזמן הפנוי, ההסתגרות בבית והשעמום, תפסה קצת תאוצה. התוצאה היא תוכניות מפתיעות של ילדים סקרנים, ורבליים מאוד, ששואלים ולומדים וממליצים ומסבירים. על הדרך, נראה שהם מחברים דור שלם של ילדים שלא גדלו על רדיו למדיום המינימליסטי, הישיר והעשיר הזה.

יואל כהן, בן 10: "אני מאוד אוהב להקליט. לפני כל תוכנית אני מכין במחשב פלייליסט של השירים שאנחנו רוצים להשמיע, ואנחנו חושבים איזה שיר לבצע, את מי נארח, מה תהיה החידה. הכי כיף לשמוע על אנשים ששומעים אותנו כל שבוע"

ילדים שחולים על מוזיקה

שירים, אורחים ופרודיות על פרסומות

באות הפתיחה החינני שומעים מוזיקה מתגברת, ואז שני ילדים צוהלים־צועקים "יואל ועמי על הקצה", כמו סולנים נלהבים של להקה. הצוהלים הם האחים יואל בן ה־10 ועמי בן ה־6, שהקליטו עד היום כבר 33 תוכניות שהם מגישים לבדם, ומשתדלים להעלות אחת חדשה כל שבוע. לפעמים הן מוקדשות לחגי ישראל, אבל בדרך כלל יואל ועמי כהן מתל אביב מקדישים אותן למוזיקאים שהם אוהבים — דיוויד בואי, פול מקרטני, אלטון ג'ון ועוד ועוד — מדברים עליהם ומשמיעים שירים. יש גם אורחים שממליצים על שירים ופינות (חידת זיהוי שיר, הקראת סיפור ועוד), ולפעמים הם גם מנגנים ושרים שירים שכתבו, או עושים קאברים. יש איזו חדווה גדולה ששורה על כל השידור הזה, כמו הצהלה באות הפתיחה. ברור שהם נהנים מזה. "אני מאוד אוהב להקליט", אומר יואל, ומודה שכשיש שבוע עמוס שבו הם לא מצליחים להקליט תוכנית "זה מבאס אותי".

איך מתכננים כל פרק?

"הנושא הוא או משהו שקורה באותו שבוע — חג, יום הולדת — או משהו שאני רוצה לעשות. כל עשר תוכניות אנחנו עושים משהו חגיגי יותר, נגיד תוכנית של שירי דני סנדרסון, מצעד ביטלס. עכשיו אנחנו מכינים תוכנית לשבועות, אז יהיו בה שירים כמו שיבולת בשדה, שירים של להקת חלב ודבש. לפני כל תוכנית אני מכין במחשב פלייליסט של השירים שאנחנו רוצים, ואנחנו חושבים איזה שיר לבצע, את מי נארח, מה תהיה החידה, ואז אנחנו מקליטים את זה פשוט".

מה אתה הכי אוהב בתוכנית?

"שאנחנו מנגנים ושרים ורוקדים עם השירים, זה כמו הופעה חיה".

עמי אמנם רק בגן, אבל הוא מפתיע בהגשה מיומנת. בתוכנית יום העצמאות, למשל, הוא הקדיש פינה מפורטת ומרשימה להרצל: "פעם היה איש עם זקן שחור, והיה לו פפיון מכובד, בגד מכובד ודברים כאלה, וקראו לו בנימין זאב הרצל (...) הוא אהב מאוד את היהודים, ולא אהב שכולם מפוזרים בכל העולם כמו בסערת גשם או טורנדו שהכל מסובב ומשתולל כזה... הם צריכים שתהיה להם מדינה משלהם, שאף אחד לא יפריע להם. לא פרעה, לא אנטיוכוס, לא אחשוורוש, לא המן. הם צריכים מדינה חופשית, רק שלהם! עם שדות וגינות ועצים ודשא וכל הדברים האלה, וכדורעף, וחומוס וכבישים וחיות. אז הבנתם", הוא אמר והמשיך לתאר את פועלו של חוזה המדינה באופן שמתאים לילדים בני גילו. "זה מה שהגננת סיפרה לנו בגן", הוא מסביר. "וזו הפינה שלי שאני הכי אוהב".

אמם של השניים היא המוזיקאית והעיתונאית דנה קסלר, אביהם גם הוא מוזיקאי ומרצה למוזיקה, ישיב כהן, והוא מסייע להם בכל הצד הטכני של ההקלטה. גם את הרעיון הם קיבלו מהתבוננות בו. "לי יש תוכנית אינטרנטית ברדיו לונדוני, תוכנית חודשית שבה אני משמיע מוזיקת סול ומארח אנשים. בקורונה נאלצתי להקליט בבית, והאורח הכי זמין שהיה לי היה זוגתי. הילדים ראו שאירחתי אותה, ההקלטה הצליחה מבחינה טכנית, וכך עלה הרעיון שגם הם יקליטו. את שלוש התוכניות הראשונות יואל גנז, הוא לא רצה שאחרים ישמעו אותן. גם היום הוא נהנה לעשות את התוכניות אבל לא אוהב לספר את זה לאחרים, אבל אנחנו כבר מעלים את התוכניות ויש להן מאות האזנות".

אילו תגובות אתם מקבלים?

יואל: "פעם תקלטתי עם אבא, וילדה אחת ואמא שלה באו להגיד שהן מקשיבות לפודקאסט. זה היה כיף. היה גם ילד שסיפר שהוא הכין רשימה של שירים מהתוכניות שלנו. הכי כיף לשמוע על אנשים ששומעים אותנו כל שבוע. גם סבתא שלי תמיד מקשיבה".

ומה סבתא אומרת?

"'שמעתי את התוכנית, שמתם שירים יפים'. אחרי התוכנית הראשונה היא אמרה 'יפה שאתם עושים תוכנית רדיו, אבל לא צריך להוסיף את הדברים הגרועים ברדיו, שזה הפרסומות'".

יש לכם פרסומות?!

"לא, אנחנו עושים פרודיה, עם עוד שתי ילדות, ליאונה וממפיס. אנחנו מקליטים פרסומות לכל מיני מוצרים מטופשים ולא הגיוניים, בושם בריח בואש, מדורה מתקפלת, אפליקציה למיחזור כינים".

ילדים ששואלים על הכל

"אצלנו פרק יכול להתחיל מכל שטות"

יואל ועמי מגישים את התוכנית בעצמם, ללא השתתפות הוריהם. אבל יש גם מי שמציעים הגשה משולבת של הורים וילדים. הפודקאסט של משפחת פרגו מיכאלי, "מה מו מי", מתפרס על מגוון רחב של תחומים, עם הרבה היסטוריה וספורט, שמעניינים במיוחד את ילדי המשפחה. האב אסף הוא מנהל לוגיסטי בחברה גדולה, האם יעל אשת משאבי אנוש בבנק, והם משוחחים בתוכניות שלהם עם נעם בן ה־12 ואלון בן ה־9; עמליה בת השנתיים מטביעה את החותם שלה בקריאת "ביי ביי" בסוף כל פרק. השיחות בין בני המשפחה זורמות ומעניינות, הם שואלים ומתדיינים ומראיינים אורחים שמצליחים גם להפתיע אותם; דני קרמן למשל הגיע לריאיון כשהוא לבוש וואנזי. אורחים אחרים היו בין היתר הרופא פרופ' איתן פרידמן, שהסביר על הקורונה, אביגדור קהלני ואורן נהרי. כמעט כל נושא לגיטימי: ממראדונה ו"יד האלוהים", דרך שביל ישראל (עוד תחביב משותף לבני המשפחה) וחומת ברלין, ועד חקר הזיכרון.

"פרק יכול להתחיל מכל שטות", אומר נעם. "למשל, הלכנו לטיול, אמא החזיקה את רוי הכלב שלנו, ביקשה מאבא להחזיק אותו, אבא אמר שהוא לא יכול, והתפתחה מין מריבה קטנה".

אסף: "ואז נעם נתן איזשהו ציטוט של צ'רצ'יל — זו לא ההתחלה של הסוף, זה אולי סוף ההתחלה".

נעם: "ובום, נהיה פרק על צ'רצ'יל".

איך נולד הפודקאסט?

יעל: "הם ילדים ששואלים המון, ובקורונה זה הגיע לשיא. יש הרבה סקרנות שלהם, והרצון שלנו כהורים הוא לתעל אותה. המסר שלנו הוא תמיד 'יש לך איזה שיגעון? תתמיד בו!'".

ובמה זה כרוך?

"זה כמו ריצת מרתון. אסף ואני רצים מרתון, וכל הבית רתום לזה, כל ריצה דורשת הכנה. אז גם בפודקאסט יש המון עבודה מאחורי הקלעים לפני שעולה פרק, אנחנו בונים את זה יחד ומשפרים תוך כדי תנועה. וזה חייב להיות מוצר ראוי, בטח כיום כשיש לנו יותר מ־1,000 האזנות לכל פרק, במצטבר יש לנו כבר יותר מעשרת אלפים".

אסף: "מבחינתי האזנות הן בונוס, אבל העיקר זה העובדה שהילדים פוגשים אנשים מעניינים שהם לא היו פוגשים בשום מקום אחר, ושעונים על השאלות שלהם. זה כבר ערך מוסף שאני מביא להם כהורה".

הפרקים מתוכננים מראש, מחלקים באופן מאוזן את מספר השאלות ששואל כל אחד, בשם השוויון, ו"זה כמו להרכיב ממשלה, או כמו לחלק סולואים בלהקה צבאית", כדברי אסף. הדגש, בכל מקרה, הוא לאפשר לילדים לשאול. "בתוכנית על הזיכרון לאלון היתה שאלה שהוא התעקש עליה. הוא רצה לשאול את חוקרת המוח ד"ר נועה אלבלדה 'האם הזיכרון מתכנן את החלום?'. זו נראית שאלה לא הגיונית, וכשעשינו עם נועה הכנה היא אמרה 'אין לנו תשובה לזה', אבל אמרתי שזה חשוב, זו שאלה של הילד. וכשחושבים עליה שוב, זאת שאלה עמוקה, ובסוף גם השאלה וגם התשובה קיבלו מקום יפה בפודקאסט".

אלון אוהב במיוחד ספורט ומוביל פרקים שקשורים לנושא, נעם מושך לכיוון היסטוריה. "הכי אהבתי את הפרקים על סטלין ועל המהפכה הצרפתית, כי כתבתי אותם". הוא אומר. "איך נכנסתי להיסטוריה? הגעתי לשלב שפורטנייט ויוטיוב שעממו אותי, חיפשתי תכנים אחרים, ראיתי סרטון מטופש שמנסה ללמד על מלחמת העולם השנייה, ניסיתי להבין מה ראיתי, ומשם זה הידרדר. בשלב מסוים אתה כבר מדמיין קרב של אלפי חיילים, סוסים, טנקים".

הוא מספר שהפודקאסט חיזק מאוד את הביטחון העצמי שלו. "אם פעם הפריע לי מה שילדים אחרים, כאלה שמציקים לי, חושבים עליי, היום פחות אכפת לי. אלפי אנשים בחרו להאזין לי מרצונם, יש לנו מאזינים קבועים, אנשים שממש מחכים לפרקים. אז כשמישהו יורד עליי, אני יודע שאני יותר טוב ממנו".

הביטחון העצמי התחזק גם מול ההורים. כשנעם מתעצבן, למשל, "הוא מתפטר מהפודקאסט. חמש דקות לפני שמרואיין עולה הוא מודיע שהוא לא מקליט את השאלות שלו", מספרת יעל.

אסף: "זה האיום שלהם עלינו: 'אני לא מקליט'".

נעם: "אבל הם כמו מרגרט תאצ'ר, לא נשברים".

כשאמא ואבא יפסיקו להיות מעורבים בפודקאסט תמשיכו בזה רק אתם?

אלון: "אני חושב על זה, 'מה מו מי הדור הצעיר'".

נעם: "אני חשבתי על סדרת המשך שבה רק אני אדבר על מה שאני רוצה, אף אחד אחר לא יגיד לי מה מעניין ומה לא".

יעל פרגו מיכאלי: "הילדים שלנו שואלים המון, ובקורונה זה הגיע לשיא. יש הרבה סקרנות שלהם, והרצון שלנו כהורים הוא לתעל אותה. המסר שלנו הוא תמיד 'יש לך איזה שיגעון? תתמיד בו!'"

ילדים שאוהבים ספרים

"רצינו מישהו בגילנו שייתן המלצות"

גם במקרה של לו פרנקל רבי ודניאל גלוברזון בני ה־10, הם מחליטים לבד לגמרי במה יעסקו הפרקים בפודקאסט שמתמקד בתשוקה גדולה שלהם: ספרים. הם דנים בספרים, ממליצים על ספרים ואפילו מראיינים סופרים מוכרים — עד כה הם שוחחו עם גיורא חמיצר, דנה אלעזר הלוי, מאירה ברנע גולדברג, שהם סמיט, הדס ליבוביץ' ותמי שם טוב.

לפודקאסט, "חיים בספר", יש כבר יותר מ־2,000 האזנות וקהל נאמן. "פעם ילדה בקייטנה שאלה אותי אם אני מהפודקאסט, ילדה שלא הכרתי בחיים. מתברר שילדים שומעים פרקים וגם לוקחים מהם המלצות", מספר דניאל הרמת־שרוני. ולו התל־אביבית אומרת: "פעם הלכתי לספרייה וספרנית שאלה אם אני לו מהפודקאסט, ופעם אחרת כשאבא שלי הלך לספרייה עם אחי הקטן ספרנית שאלה אותו אם הוא אבא של לו". בספריית בית אריאלה הם כבר ממליצים קבועים ואפילו הוזמנו לראיין סופרים בשידור חי בווידיאו. גם הוצאות ספרים כבר מכירות אותם, ושולחות להם ספרים בחינם.

הם התחילו להקליט בתקופת הקורונה, וכותבים מראש את הבסיס לשיחה, אבל משתדלים לאלתר עליו ולהיות ספונטניים. כל אחד מהם מקליט בביתו באמצעות הזום, עם מיקרופון פשוט. אחר כך דניאל עושה את העריכה הראשונית, ולרוב הם נעזרים בעורך סאונד, שמשפר את איכות השמע ומוסיף אפקטים. את רוב העבודה הם עושים לבד, אבל בעת הצורך הם נעזרים גם בניסיון של ההורים: אבא של לו, אמנון רבי, הוא בעלים של חברת הפקות לטלוויזיה, ואמה, ד"ר עטרה פרנקל, היא מרצה לתקשורת. אביו של דניאל, פרופ' אמיר גלוברזון, הוא מומחה למדעי המחשב, ואמו שלומית היא עורכת טלוויזיה בכירה.

האמהות הן שהעלו את הרעיון. "אבל מאוד אהבנו את הרעיון הזה, כי אנחנו אוהבים פודקאסטים ואנחנו אוהבים ספרים", אומר דניאל, ולו מסכימה ומוסיפה: "ומשהו כזה היה חסר לנו. כשאתה הולך לספרייה או לחנות ספרים יש ספרניות או מוכרות, אבל רציתי מישהו בגילי שייתן לי המלצות, ולא היה לי משהו כזה".

הם מתרגשים במיוחד לראיין סופרים שהם אוהבים, "אנשים שלא חלמתי שאראיין ואשאל אותם את כל השאלות שיש לי", כדברי דניאל. מעל הכל מרחף החלום הגדול.

את מי הייתם הכי רוצים לראיין?

"את ג'יי קיי רולינג", הם עונים בתוך שנייה, בבת אחת, בשני קולות.

"אני מאוד אוהבת שגם לדמויות הרעות יש הרבה עומק, ורולינג כותבת את הפרטים הכי קטנים", מסבירה לו את האהבה הגדולה לסדרת "הארי פוטר". "כל פעם היא מפתיעה עם איזה טוויסט בעלילה שלא ציפיתי לו, אני ממש מחכה כל הזמן לדעת מה יקרה. לפעמים אני כל כך משתכנע שאני חושב 'וואו, זה באמת היה?'. היא משלבת את העולם המציאותי עם העולם המופלא כל כך טוב", מוסיף דניאל.

מבאס אתכם שילדים פחות קוראים, שהספרים נדחקים לטובת המסכים ונטפליקס?

לו: "שלא תביני לא נכון, אנחנו מאוד אוהבים נטפליקס".

ילדים שמחבבים פוליטיקה

מה הקשר בין בת מצווש לממשלת אחדות

יש ילדים שסופגים בבית את החיבה לתקשורת, או את התשוקה למוזיקה, או את היכולת להפוך כל מריבה לפרק; במשפחת בארי מבנימינה הילדים סופגים פוליטיקה. האב, ד"ר איתי בארי, הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, והפודקאסט שהוא מקליט עם שלושת ילדיו, איתן בן ה־13, כרמל בת ה־11 ושילי בת ה־7 נקרא "פוליטיקה בקטנה", ומתווך את העולם הזה למאזינים צעירים באמצעות שיחות עם הילדים ועם חוקרים אחרים.

"אמא ואבא העלו את הרעיון, אבא הושיב אותנו, והתחלנו להקליט", מספרת כרמל. והאב מודה שמבחינתו מדובר במעין שליחות: "חשוב לי להשפיע על המרחב הציבורי, והמטרה המרכזית בפודקאסט היא לייצר שיחה ומחשבה, דיון בין הורים לילדים. כי אף פעם לא מוקדם מדי לדבר על פוליטיקה. אנחנו רואים חדשות וזה מעורר שאלות, על יהודים וערבים, חילונים ודתיים, כלכלה, חינוך. בהקלטות אני שואל לדעתם של הילדים, ואנחנו מארחים גם חוקרים, בעיקר מאוניברסיטת חיפה. היו לנו פרקים על הבחירות לרשויות המקומיות, על שחיתות, על דמוקרטיה ודיקטטורה, פמיניזם, קואליציה ואופוזיציה, ממשלת אחדות וייצוגים של קבוצות שונות, פייק ניוז וגם קיימות. בשבוע שעבר לרגל המצב הקלטנו פרק על מושגים שעלו בחדשות כגון מחאה, ונדליזם ולינץ'. ויש לזה קהל, יש לנו יותר מ־6,000 האזנות עד כה, ובאתר גיקטיים גם בחרו אותנו לאחד הפודקאסטים הטובים בארץ. אז זו הדרך שלי להשפיע".

שילי הכי אהבה את הפרק שעסק בבחירות לרשויות המקומיות, "שאמא התעצבנה על זה שאין חניה". לכרמל יש חיבה מיוחדת ל"פרק על מה הקשר בין בת מצווש לממשלת אחדות", והיא מציינת גם שהפרק על הפמיניזם גרם לה "לראות דברים קצת אחרת". באופן כללי, גם אצלה יש איזשהו ממד של שליחות. "את מרגישה כאילו את מדברת לקהל שמקשיב לך", היא אומרת, "ואני מדמיינת משפחות נוסעות יחד למקום רחוק ומקשיבות, שמשעמם להן בדרך והפודקאסט יוצר אצלן שיחה".

ההקלטות מתקיימות בבית, בממ"ד, עם מיקרופון פשוט, והפרקים נערכים בעזרת אפליקציה לעריכת סאונד ותוכנת אפקטים חינמית, "הכל מאוד ביתי", כדברי איתי. הוא בדרך כלל מי שבוחר את הנושאים, כאלה שעולים מתוך השיח הציבורי או שנראים לו "המושגים הכי בסיסיים שצריך להכיר ולהבין, אבל אני מנסה למצוא איפה הילדים פוגשים אותם, בימי הולדת, הפסקה פעילה. אני בונה תסריט בסיסי, זה הרבה עבודה, והם צריכים לדעת מתי להיות מופתעים, מתי להיות סקרנים, זה לא תמיד בא טבעי. לפעמים אני מקליט אותם 15 דקות ומייצר דקה וחצי נטו, אבל זה הולך ומשתפר מפרק לפרק. ואני זורק פנימה קצת צלילים, אפקטים, שיהיה לאוזניים של ילד קצת יותר נעים".

עם ההשתכללות, איתי מרחיב את שאיפות השליחות של המשפחה. "אנחנו רוצים לפרסם ספר־קלטת על בסיס הפודקאסט, ולתרגם ולהקליט את הפרקים גם בערבית, סינית וספרדית. הייתי רוצה שעוד אנשים יקשיבו לשיחות האלה".

ילדים שמתעניינים במדעים

"ככה מבינים, כמו בדיאלוגים הסוקרטיים"

במסגרת מסודרת יותר, תחת הגג כאן חינוכית, פעל הפודקאסט "אבא למה", שאורן פרבר מתל אביב הקליט עם בתו אביה כשהיתה בת 14, ושלפי כאן צבר עד היום קרוב ל־200 אלף האזנות. פרבר הוא יזם בתחום החינוך ומרצה בנושאים מדעיים שונים, ובזה גם התמקד הפודקאסט. באמצעות העלאת השאלה למה יתושים מזמזמים האב ובתו עסקו בגלי קול ובתדרים, בדיון על איך הליום עושה קול גבוה היו הסברים על גזים, שיחה על קרבות חלל שמופיעים בסרטים התגלגלה לבירור אילו תופעות מתקיימות על כדור הארץ ולא מחוץ לו, וכן הלאה. "המקצוע שלי הוא להנגיש מדע, וגם זו הנגשה, לקחת שאלה גדולה ולהוריד אותה לגובה העיניים. אתה מדמיין איך ילד חושב על הנושא, ויש לי ארבעה ילדים אז אני יודע, כל אחד מהם שואל אחרת".

ולמה בעצם לא יכולת להקליט לבד פודקאסט לילדים על מדע? למה היית צריך את אביה?

"היא שאלה שאלות של ילדים, ובחמידות. זו פנייה רגשית אחרת לילדים, זה מספק להם נקודת חיבור יותר נוחה. וגם ההורים אוהבים את זה, כי ילדים שואלים שאלות שהם עצמם אולי מתביישים לשאול כי הן נראות להם טריוויאליות מדי. אבל ככה מבינים, כמו בדיאלוגים הסוקרטיים של אפלטון — השאלות בסיסיות, כי סוקרטס דיבר עם אנשים פשוטים ולא עם פילוסופים. כך שאני מלמד מדע כבר 20 שנה, אבל הייתי חייב את הבת שלי כדי להגיע למקומות שאליהם אני לא יכול להגיע לבד".

אילו תגובות קיבלתם?

"הורים אומרים לי שזה להיט בנסיעות משפחתיות. זה נותן גם דפוסי הסבר, איך ניגשים לשאלה ומפרקים אותה. כי לפעמים כשמנסים לענות ישירות על שאלה גדולה לא מבינים כלום, צריך ללכת כמה צעדים אחורה, להבהיר מושגים, להסביר עם איזושהי דוגמה".

פרבר הקליט את הפודקאסט בעזרת חברה שמתמחה בתחום ובעצם פנתה אליו כדי לספק תוכן לכאן. לבד, הוא מודה, זה גדול עליו, והפודקאסט הופסק כשהמימון הופסק. "אין לי משאבים להפיק כזה דבר. צריך זמן לכתוב, להתאמן, להקליט במקום איכותי, עריכת אודיו, מוזיקה ואפקטים. זה המון עבודה. אבל זה רעיון מקסים, גם לגדולים וגן לקטנים. אתה מגלה שאם אתה לא יודע להסביר משהו לילד, אתה לא מבין אותו בעצמך".

‍