"

תמיד נשקיע בישראל", מבטיח דיוויד בלאמברג, ממשקיעי ההון סיכון הוותיקים בעולם. "אני מאמין בה גם כקפיטליסט וגם כציוני". בלאמברג מוביל השקעות בישראל מאז שנות השמונים, הוא שומר מסורת ודובר עברית (אבל מעדיף להתראיין באנגלית). הוא מדבר בהתלהבות על הכלכלה המקומית, הוא שופע רגש בכל הנוגע לעולם ההייטק הישראלי (ולא רק לגביו). אבל כשזה מגיע לביזנס עצמו, לשאלה אילו חברות יקבלו את הכסף של קרן ההון סיכון שלו, הוא טוען שהרגש נשאר מחוץ לתמונה, וההחלטות ענייניות לגמרי. "שלא יהיו אי־הבנות", הוא מסביר בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "יותר מדי משקיעים יהודים מגיעים לישראל, מפקידים את המוח שלהם במעבר הגבול ופועלים רק לפי הלב. אני עושה בדיוק הפוך — מפקיד את הלב במעבר הגבול ומביא רק את המוח".

הבנקים, קרנות ההשקעה וגם עיתוני הכלכלה הם גולשי גלים, ולכן הם מסתכלים על הגל הנוכחי בבורסה, על כיוון הרוח, על כל הסממנים השטחיים. בהון סיכון אנחנו לא גולשים, אלא צוללנים: עובדים לאט, בזהירות, מחפשים דגים מעניינים, לא עסוקים במה שקורה למעלה באותו זמן"

לתפוס את היזמים עוד בעריסה

לקרן שלו בלאמברג קרא על שמו, Blumberg Capital, עניין נדיר למדי בענף. זה לא הבידול היחיד שלו: הוא מתמחה בהשקעות בסטארט־אפים בשלבים מוקדמים מאוד, ב"סיד" או סבבי A. בעידן הנוכחי, של גיוסי עתק של מאות מיליוני דולרים לחברות בשלבים מתקדמים יותר וחדי־קרן שנולדים כאן ללא הפסק, בלאמברג לכאורה קצת נדחק הצדה. הוא לא ממש מוטרד מזה, הוא יודע בדיוק כמה כסף השקעות מוקדמות יכולות להניב לו. במשך השנים הוא רשם אקזיטים מרשימים; אחד הגדולים שבהם הוא ההנפקה בניו יורק של DoubleVerify — סטארט־אפ לניטור פרסומות שנולד בישראל — לפי שווי של 4.2 מיליארד דולר, רק לפני כחודש. ב־2009 בלאמברג הוביל את השקעת הקרן הראשונה בדאבל וריפיי, ושווי המניות שהקרן החזיקה מאז זינק לאחר ההנפקה לכמעט 700 מיליון דולר. אקזיטים גדולים קודמים שלו, מתוך רבים, היו בין השאר עם צ'ק פוינט ועם חברת הדפוס הדיגיטלי EFI, עם סייברה שנמכרה לפאלו אלטו ועם Zooz שנמכרה ל־PayU.

צ'ק פוינט ופאלו אלטו מאפשרות להבין איך הוא עובד, דרך הקשרים רבי השנים שטיפח עם המייסד גיל שויד ועם ניר צוק, מעובדי החברה הראשונים. בלאמברג (62) הוא משקיע מוכר כאן כבר כמה עשורים, והיה מהראשונים שסיפקו מימון לצ'ק פוינט בתחילת שנות התשעים. שנים סיפרו בסצנת ההייטק הישראלית איך בלאמברג ממש לקח את שויד ביד לפגוש לקוחות פוטנציאליים, ואיך שימש בחברה בשנים הראשונות הרבה יותר ממשקיע, מעין סמנכ"ל פיתוח עסקי, מלווה ומייעץ ומכוון ומצמיח. אף אחד לא ידע אז ששויד וצוק יסתכסכו וייפרדו ובסופו של דבר יובילו שתי חברות סייבר שכיום כל אחת מהן שווה יותר מ־10 מיליארד דולר, אבל לא מעט ממה שהם למדו בראשית הדרך הם למדו מבלאמברג. "שניהם גאונים", הוא אומר כעת בדיפלומטיות, ובחיוך מיומן, בשיחת זום מביתו במיאמי. "זה בדיוק מה שמיוחד בישראל, שבמדינה אחת קטנה נולדו גם גיל שויד וגם ניר צוק".

גם עם אורי לוין, ממייסדי Waze, פיתח בלאמברג יחסי השקעה ארוכים והדוקים, והוא מושקע בחברות שלוין הקים אחרי Waze, כולל FeeX ו־FairFly.

אם לצ'ק פוינט בלאמברג הגיע בראשית ימי החברה, היום הקרן מכוונת להצמיח חברות עוד לפני השלב שבו הן חברות. הפעילות בישראל, שאותה מובילה יודפת הראל בוכריס, ובעבר הובילו גם אהוד שניאורסון (מפקד 8200 לשעבר, כמו בן זוגה של הראל בוכריס) ועידו נוביק (גם הוא מבכירי היחידה בעבר), מכוונת לאתר את היזמים בשלב מוקדם מאוד. לא בכדי כולם מגיעים מהיחידה שמתמחה בגידול סטארטאפיסטים.

"אנחנו תופסים אותם היישר מהצבא", מסביר בלאמברג. "עוד אין להם רעיון ממש ברור, לעתים אולי רק כמה שורות קוד, וגם הצוות לא בנוי, אבל אנחנו נגבש להם את הרעיון ונבנה את הצוות. לא במקרה בנינו קשרים מיוחדים עם ממר"ם ועם יחידה 81, והבאנו גם את שרונה מזרחי, שהיתה ראש אגף משאבי אנוש ב־8200. היא מכירה את החיילים ואת המפקדים שלהם, היא יודעת בדיוק מה הם עשו בצבא, מי רוצה להיות סמנכ"ל טכנולוגיות בהרצליה ומי רוצה להיות מנכ"ל בניו יורק. כך שכיום אנחנו עוברים להשקעה בשלבים הרבה יותר מוקדמים ממוקדמים".

הקרן הנוכחית של בלאמברג, החמישית, מסתכמת בכ־200 מיליון דולר, וכ־30%-40% מהפורטפוליו הם חברות ישראליות. עד היום הקרן השקיעה כאן יותר מחצי מיליארד דולר, ביותר ממאה חברות. כיום היא מושקעת בכ־30, בהן החדי־קרן Fundbox ו־Yotpo, לצד קטנות יותר כגון Namogoo ו־Theator. וההשקעות האלה מתוכננות להימשך, גם אם יתגשמו הנבואות השחורות על התפוצצות בועת ההייטק — "נשקיע גם כשרמות השווי גבוהות אבל גם אם השווקים ייפלו, וגם אם יהיו פה מלחמות", כדברי בלאמברג (הריאיון התנהל לפני ההסלמה הנוכחית). "אולי נחפש להוריד עלויות, נלך על חלק מההשקעה באופציות ולא הכל במניות, נטוס פחות ונעשה יותר פגישות וירטואליות, אבל תמיד נשקיע כאן".

ואין חשש בכל זאת מבועה בכל עולם הטכנולוגיה? אפילו הפד האמריקאי כבר הזהיר בתחילת החודש שרמות השווי הנוכחיות בעצם לא בנות־קיימא ונראה ירידה משמעותית במחירים.

"אנשים מסתכלים עכשיו על שוק המניות ואומרים 'יש כאן יותר מדי התלהבות'. האנלוגיה שלי למצב הנוכחי היא מעולם הספורט הימי. כל הבנקים בוול סטריט, קרנות ההשקעה וגם עיתוני הכלכלה הם גולשי גלים, ולכן הם מסתכלים על הגל הנוכחי, על כיוון הרוח, על כל הסממנים השטחיים. בהון סיכון אנחנו לא גולשים, אלא צוללנים: עובדים לאט, בזהירות, מחפשים דגים מעניינים, לא עסוקים במה שקורה למעלה באותו זמן".

בקיצור, אין לך שום חשש מנפילת מניות הטכנולוגיה או ממשבר באופן כללי?

"לא. אם תסתכלי על זה, רוב החברות הגדולות נולדו או זינקו בתקופות של מיתון, למשל הצמיחה של גוגל אחרי 2000 ושל פייסבוק אחרי 2008.

"ברור שזו טרגדיה כשאנשים מאבדים את העבודה, אבל אי אפשר למנוע מחזורים כלכליים. לכן עדיף לשים על טייס אוטומטי ולהאמין בתפיסה של מילטון פרידמן, של הכנסה פרמננטית שתומכת בצמיחה. אנחנו לא יכולים לחשוב שאנחנו יכולים לנהל את הכלכלה העולמית, צריך להיות ענווים. זאת הסיבה שאני אוהב ברקים ורעמים — זה מזכיר לכולם כמה הם קטנים".

אנחנו תופסים את הישראלים שאנחנו משקיעים בהם היישר מהצבא, עוד אין להם רעיון ממש ברור, לעתים אולי רק כמה שורות קוד, וגם הצוות לא בנוי, אבל אנחנו נגבש להם את הרעיון ונבנה את הצוות. כך שכיום אנחנו עוברים להשקעה בשלבים הרבה יותר מוקדמים ממוקדמים"

להעביר את ישראל למיקור חוץ

השיחה עם בלאמברג, ריאיון נדיר מאוד שלו לתקשורת הישראלית, מתקיימת בעיצומם של ימי הטירוף של ההייטק הישראלי ושל הענף בכלל. הסכומים האדירים שמוזרמים לחברות בשלב הצמיחה המתקדם משנים את כל המשחק: הסטארט־אפים מנסים להתקדם מהר, הם רעבים לעובדים, הביקוש מייקר את כוח האדם והחברות צריכות עוד ועוד כסף בשלבים מוקדמים יותר ויותר. אם בעבר בלאמברג היה יכול להשקיע בחברות מתחילות רק כמה מאות אלפי דולרים, היום ההשקעות הן לרוב לפחות כמה מיליונים, כשהתחרות על השקעות מוקדמות גוברת. ככה זה כשקרן אינסייט יכולה להשקיע ללא מצמוץ 100 מיליון דולר ב־Wiz של אסף רפפורט, למשל, חברה בת שנה בלבד, והקרן הענקית טייגר גלובל — שבעבר השקיעה רק בהיקפים של מאות מיליוני דולרים, ובחדי־קרן מבוססים — פתאום עושה השקעות סיד.

אולי זו הסיבה לריאיון של בלאמברג כעת: אחרי שקנה לו שם של אחד המשקיעים המוקדמים הגדולים והמובילים, פתאום המגרש שלו מתמלא בהמון כסף של עוד ועוד שחקנים. בישראל הוא גם היה מאנשי ההון סיכון הראשונים. שני היתרונות האלה שלו כאן — הוותק וההתמקדות בגיוסים מוקדמים — הולכים ונשחקים כעת, עם מפץ הכסף הגדול ונהירת הקרנות הזרות.

הכסף הגדול יותר שמגיע לחברות צעירות הוא לא השינוי היחיד שהן חוות, לפי בלאמברג. "כיום הרבה יותר זול וקל להיות סטארט־אפ בשלבים מוקדמים", הוא אומר. "קודם כל, עלויות התפעול נמוכות יותר כי הכל בענן. מן הצד האחר, מודל SAAS (software as a service)" — השכרת תוכנה תמורת תשלום חודשי — "מוריד את כל החיכוך של המכירה, ובעצם מקל על סטארט־אפים למכור. בזכות המודל הזה לארגונים הרבה יותר קל להשתמש במוצרים של חברות קטנות, בלי הצורך לקנות חבילות תוכנה יקרות מחברות גדולות: כל מה שצריך זה להעביר כרטיס אשראי על 15 דולר בחודש. זו מהפכה, והיא מורידה מחסומים רבים שקודם לכן ניצבו בפני סטארט־אפים".

אלה לא השינויים היחידים שבלאמברג זכה לראות במהלך הקריירה שלו. ההשקעה בחברות ישראליות היתה בעבר "זולה" יחסית להשקעה בחברות אמריקאיות, למשל, מה שהפך את הסטארט־אפים כאן לאטרקטיביים יותר. בעולם המחירים הנוכחי, נדמה שה"הנחה" הזאת נעלמה. אבל בלאמברג משוכנע שזה לא באמת פוגע בשוק כאן: "האם רמות השווי הנוכחיות של חברות ישראליות מדאיגות? כן. אבל האם ישראל עדיין אטרקטיבית? כן, בהחלט".

למה?

"בזכות 'גאונים' כמו שויד וצוק שצומחים כאן, בזכות בית הגידול בצבא, ובזכות המוח היהודי".

כלומר?

"היהדות, בניגוד לדתות אחרות רבות, מבוססת על תפיסה של התקדמות בלתי פוסקת וחוסר שביעות רצון מתמיד, שמוביל לחדשנות. היהודים מעולם לא היו מוכנים שמישהו יקריב אותם על מזבח כלשהו. כששמעון פרס ביקר פעם בבית הכנסת שלי בסן פרנסיסקו הוא אמר לי: 'אנחנו אלופי העולם בחוסר שביעות רצון, אנחנו אף פעם לא מרוצים מהקיים'. זה נכון, וזו הסיבה שמחדשים כל כך הרבה. הדבר היחיד שמאט את החדשנות בעולם בכלל ובישראל בפרט הוא הרגולציה".

בלאמברג שונא רגולציה; תכף נגיע לזה. אבל עוד לפני כן, חשוב לו להדגיש שההייטק המקומי צריך לשנות גישה, בין השאר בגלל אחד האתגרים הגדולים כאן — התייקרות כוח האדם. "הסטארט־אפים מתחרים בינם לבין עצמם ובעיקר בחברות הענק הבינלאומיות שמגיעות לישראל. אני זוכר שלפני כמה שנים בכיר באחת החברות הביטחוניות הגדולות בארצות הברית התייעץ איתי ואמר: 'אנחנו רוצים להיכנס לישראל ולגייס בה 7,000 מהנדסים'. עניתי לו 'זה בלתי אפשרי, אתם תשברו את השוק'".

אבל אם סוכמים את תוכניות הגיוס של חברות גדולות בישראל בשנה הקרובה, בכל זאת מגיעים לכמה אלפים. אינטל לבדה, למשל, הצהירה לאחרונה על גיוס של 1,400 עובדים, רובם מהנדסים. מה עושים כדי שהשוק לא יישבר? לבלאמברג יש פתרון.

"ישראל צריכה לפתח יותר את מיקור החוץ. המדינה ממוקמת מצוין מבחינת אזור הזמן שלה, היא יכולה לעבוד בנוחות יחסית עם רוב המדינות בעולם, מהמזרח, דרך ליטא, פולין ואוקראינה ועד ארצות הברית. לא צריך לחשוש לאבד את היתרון היחסי שלכם, כי תמיד עדיף להיות הבעלים של חברה מאשר העובד שלה. גם לכלכלה כולה, במבט מלמעלה, עדיף שהבעלות על החברות נשארת במדינה, בעוד העובדים יכולים לשבת בכל מקום בעולם. "חברות ישראליות צריכות להתפשט כמו חברות רב־לאומיות מארצות הברית או גרמניה. לא צריך שכל עובד בהייטק יעבוד מתוך ישראל, זו מנטליות ישנה של 'לבנות ולהיבנות'" — הוא אומר את זה בעברית. "היא היתה נחוצה בעבר, אבל לא עוד. היום גם מכון וולקני מבין שעדיף למכור את הזרעים ולא לגדל כאן את העגבניות".

כלומר בחזון שלך נהפוך למעין חממת רעיונות עולמית?

"ישראל צריכה להיות כמו הונג קונג או שוויץ, להיות מרכז הטכנולוגיה כפי שהן מרכז המסחר והפיננסים. המהפכה הטכנולוגית רק מתחילה".

גם כך ישראל היא כלכלה מוטת טכנולוגיה. אני מזכירה לבלאמברג את האימרה שלפיה כלכלת ישראל היא בעצם אופציה על נאסד"ק, וכשהוא עולה היא פורחת. בלאמברג מתפוצץ מצחוק. "אני חושב שאני המצאתי את זה לפני 40 שנה", הוא מסביר.

"אחרי שסיימתי את הלימודים" — יש לו תואר ראשון בממשל מהרווארד ו־MBA מסטנפורד — "ידעתי שאעשה משהו עם ישראל, אפילו שקלתי עלייה. ואז הג'וב הראשון שלי היה בחברת ההשקעות T. Rowe Price, שהיתה אולי קרן הצמיחה הראשונה, והיתה בין השאר מהמשקיעים הגדולים בזירוקס ויבמ. הם שלחו אותי לישראל ב־1981 לבדוק מה המצב אצלכם, אבל די הבהירו שלא ירצו להשקיע במדינה סוציאליסטית שסובלת מאינפלציה גבוהה ושתמיד יש בה מלחמות. כשחזרתי מישראל אמרתי להם שהכל נכון, אבל הדברים האלה כבר מתומחרים במניות, ולכן העובדה שאנחנו לא קונים מניות של חברות כגון סאיטקס או אלסינט — שמתנהגות כמו נאסד"ק — היא הפסד שלנו.

"בהמשך שנות השמונים הייתי הנציג של משפחת ברונפמן בישראל. הם החזיקו אז בשופרסל ובקצת נדל"ן, וב־1989 הגעתי לכאן כדי למצוא השקעות נוספות. כשחזרתי אמרתי להם: 'הניתוח שלי הוא שכל השוק הישראלי נסחר במכפיל של 6 על הרווח" — כלומר יחזיר את ההשקעה מהר יחסית להשקעות בארצות הברית, שם המכפילים, הזמן הנדרש עד ההחזר, גבוהים יותר — "ולכן כדאי לקנות את כל הבורסה בתל אביב".

לברוח מעמק הסיליקון

בלאמברג גדל בעיר פרזנו שבקליפורניה. "משפחה רגילה של מעמד הביניים", הוא מספר. "היינו יהודים, הלכתי בשבת לבית כנסת ובראשון לסאנדיי סקול, אבל למעשה לא ידענו כלום, לא חגגנו שום חג. ובכל זאת, הייתי הילד המוזר שאוהב את היהדות, שמדבר עם סבא וסבתא על החיים שלהם במזרח אירופה. ובסאנדיי סקול היה רב שדיבר על החלוצים בישראל, על ייבוש ביצות, והתאהבתי בזה. החיים בקליפורניה נראו לי קצת משעממים, חשבתי — זה כל מה שיש? קניונים וטיולי סקי? אז הצטרפתי לקבוצה שלמדה יהדות, אבל פחות ראיתי בזה דת ויותר היסטוריה ותרבות. זה כמו להיות ארמני! בפרזנו יש קהילה גדולה מאוד של ארמנים והרעיון של תרבות מובחנת תמיד סקרן אותי".

כבר בנעוריו, הוא אומר, ידע שיעבוד מול ישראל, ועם הסקרנות שלו לנעשה בארץ — מיד אחרי התיכון הגיע לבלות כאן קיץ שלם, ומכאן העברית שלו. מאז הקפיד לבקר פה בכל שנה. הוא עוקב מקרוב אחרי הנעשה כאן לא רק בהיבט העסקי אלא גם בהיבט הפוליטי, משרבב בשיחה את הליכוד והמערך, כפי שהוא עדיין קורא למפלגת העבודה. הוא מספר שעד היום הוא שומר מצוות, מקפיד לבקר בבית הכנסת, ובכל הזדמנות שיש לו בשיחה מדבר על ישראל בהתלהבות שמאפיינת לעתים את מי שאוהבים אותה מרחוק ולא חיים בה. למשל: "כל בוקר אני קם ואומר 'מודה אני' בעברית על כך שיש בעולם בכלל ובישראל בפרט עוד ועוד רעיונות, חברות ואנשים שרוצים להשקיע בצמיחה. או כמו שאמר לי פעם חבר צרפתי: 'יהודים זה כמו שמרים, גורמים לכל העולם לעלות כמו לחם נפלא'".

בגיל 30 יצא מהארון, אבל הוא מקפיד מאוד על הפרטיות שלו, נמנע מאירועים חברתיים עם קולגות. הוא חי עם בן זוג ומגדל איתו את בניהם, בני 12 (בקיץ הם מתכננים בר מצווה בירושלים) ו־10. אבל הוא גם רפובליקני ניצי, תומך נלהב של דונלד טראמפ ומי שלקראת הבחירות האחרונות תרם לו יותר מ־100 אלף דולר, לפי דיווחים בארצות הברית.

בלאמברג אוהב את טראמפ גם משום שהוא לא אוהב מסים. כשאנחנו מגיעים לדבר עליהם, על התוכנית של הנשיא ג'ו ביידן להרחיב את המיסוי על רווחי הון לעשירים ביותר ומס חברות, העליצות שמאפיינת את בלאמברג במשך כל השיחה חולפת. "המסים צריכים להפחיד את כולם", הוא אומר בכובד ראש. "הרוח הזאת מאפיינת עכשיו לא רק את ארצות הברית אלא את העולם כולו, וחבל, כי במשך ההיסטוריה קל לראות שמדינות עם שיעורי מס חברות נמוכים מציגות ביצועים יותר טובים".

באופן כללי הוא דוגל מן הסתם בהתערבות מינימלית בשווקים. "ממשלות נוטות לפעול יותר מדי, והבעיה היא שהן מנסות לפתור בעיות באופן לינארי ולא יודעות להתמודד עם בעיות לא לינאריות. גם הזרמת הכסף המסיבית של הבנקים המרכזיים בשנה האחרונה היא טעות כלכלית איומה. הכסף נהפך לקל מדי ויש יותר מדי הון זמין".

המיסוי אפילו היה אחת הסיבות שהובילו אותו בשנה האחרונה לעבור מסן פרנסיסקו לפלורידה. הוא לא היה היחיד: בארצות הברית מדברים על "אקסודוס" ממוקדי הכוח הקלאסיים, בעיקר מקליפורניה. בגל הראשון היו אלה הייטקיסטים שעזבו את סן פרנסיסקו היקרה, ובהם שמות גדולים כגון אלון מאסק שעבר לטקסס ופיטר תיל וקית רביוס (פייפאל) שעברו למיאמי, ואפילו חברות ענק כגון אורקל ו־HP מעבירות את המטות שלהן ליוסטון. בגל השני כבר רואים גופים פיננסיים שעוזבים את ניו יורק לטובת פלורידה, למשל גולדמן זאקס, בלקסטון (קרן ההשקעות הגדולה בעולם) וקרן הגידור הענקית אליוט, שמתכננים לשכור משרדים במיאמי. גם המעבר של בלאמברג ומשפחתו לעיר הניב כותרות.

"היה לי קשה מאוד לעזוב את אזור המפרץ, המשפחה שלי חיה ארבעה דורות בקליפורניה, אבל כאן החיים הרבה יותר טובים ומתגמלים", הוא מסביר, "המסים נוחים יותר, החינוך טוב יותר, יש פחות פשיעה, מטפלים יפה יותר בהומלסים ואפילו אין דברים כמו שרפות קשות, כי הכל מנוהל טוב יותר. אני זכיתי מספיק בחיים כך שאני לא צריך לברוח מיוקר המחיה בקליפורניה כמו אחרים, אבל אני רוצה להרחיב את הקרן לאקוסיסטם המתפתח בפלורידה". בארצות הברית כבר חוזים עמק סיליקון חדש במיאמי, שרושמת בשנים האחרונות תנופה אדירה של הקמת סטארט־אפים. בלאמברג פשוט רוצה להיות חלק מזה, כמו רבים אחרים.

כשאני שואלת אם במקרה עבר לפלורידה גם כדי להיות קרוב יותר לטראמפ, בלאמברג צוחק. אבל יש לא מעט אנשי מפתח ש"יצאו מהארון" כתומכי טראמפ ואז התרחקו מהסצנה הקליפורנית הדמוקרטית יותר, ובראשם פיטר תיל וקית רביוס, גם הם הומואים, שניהם חברים של בלאמברג. בלאמברג עצמו הודה בעבר שההזדהות עם הרפובליקנים פגעה גם בו, ולא רק בכך שהפסיק לקבל הזמנות למסיבות. "אני לא חושב שאיבדתי עסקאות, אבל אני יודע שאיבדתי כמה חברים", אמר בריאיון אחרי בחירתו של טראמפ לנשיאות.

אז החבורה ואחרים עברו למיאמי, ו"יש פה פחות רגולציה, פחות מסים ומדיניות הנדל"ן הגיונית יותר", הוא אומר. "וולטר ריסטון האגדי, שעמד בראש סיטיגרופ, אמר פעם: 'הון הולך למקומות שבהם מקדמים אותו בברכה ונשאר במקומות שבהם מתייחסים אליו יפה. כך גם כישרון ורעיונות'. לכן יש עכשיו מעבר של המגזר הפיננסי ושל חברות הייטק לפלורידה. אנשים עוזבים את קליפורניה בשנים האחרונות בגלל ניהול גרוע, בעיקר בכל הקשור בנדל"ן. ואני מזהה שישראל עושה בדיוק את אותן הטעויות".

תסביר בבקשה, אילו טעויות משותפות לישראל ולקליפורניה?

"בישראל מחירי הנדל"ן גבוהים הרבה יותר ממה שהם צריכים להיות, כי הממשלה שולטת בקרקעות. גם אם הכוונות טובות, למשל לא להסתיר את הנוף או לשמור על שטחים חקלאיים, למה צריך שיהיו עדיין קיבוצים ליד תל אביב, למשל? אני אוהב מאוד אזורים כפריים, גדלתי באזור כזה, אבל זה בסופו של דבר פוגע דווקא בשכבות החלשות".

בתל אביב ובסן פרנסיסקו מחירי הנדל"ן בפרט ויוקר המחיה בכלל זינקו בגלל אנשי ההייטק והמשכורות הגבוהות שלהם.

"לא הטכנולוגיה מביאה לעליית מחירים. אם הביקוש עולה צריך להגדיל את ההיצע, אחרת המחירים יעלו. אחד המחקרים המרתקים בתחום שייך לתום סוול (Sowell) מסטנפורד, תלמיד של מילטון פרידמן שהיה צריך לקבל פרס נובל. הוא בדק את מחירי הנדל"ן משנות השישים עד העשור האחרון, גם באזור המפרץ וגם ביוסטון. הגודל והמבנה דומים, בשני האזורים יש אוכלוסייה משכילה ותעשיות משגשגות — ביוסטון הנפט ובמפרץ הייטק. יוסטון נתנה יד חופשית לשוק הנדל"ן, מעבר לענייני בטיחות לא הגבילו את הבנייה, ואילו בקליפורניה היו הגבלות רבות. התוצאה היא שביוסטון מחירי הנדל"ן לא עלו ריאלית ואילו בקליפורניה הם זינקו פי ארבעה. וכאמור זה פוגע גם במשפחות עניות".

זו טרגדיה כשאנשים מאבדים את העבודה, אבל אי אפשר למנוע מחזורים כלכליים. לכן עדיף לשים על טייס אוטומטי. אנחנו לא יכולים לחשוב שאנחנו יכולים לנהל את הכלכלה העולמית, צריך להיות ענווים. זאת הסיבה שאני אוהב מאוד ברקים ורעמים - זה מזכיר לכולם כמה הם קטנים"

לזכור מה עשה לך הרגולטור

כשבלאמברג מתחיל בשוונג של ביקורת על התנהלות הממשלות או המדינות, הוא לא עוצר. גם הגאות הנוכחית בבורסה, כולל תמחור מוגזם של חברות טכנולוגיה ופריחת הספאקים (חברות "חלולות", נטולות פעילות, שמגייסות הון ראשוני בבורסה ואז מתמזגות עם חברות עם פעילות ריאלית, לרוב סטארט־אפים), היא לדעתו תוצר של טעויות ברמת ההנהגה.

"הספאקים הם הילדים של סרבנס־אוקסלי ודוֹד־פרנק", הוא מכריז. שני החוקים האלה, הקרויים על שם ארבעת המחוקקים הפדרליים שאחראים להם, הקשיחו מאוד את הרגולציות על וול סטריט בעקבות המשברים של 2000 ו־2008. סרברנס־אוקסלי מ־2002 התמקד בדרישות הדיווח כדי להפוך את החברות לשקופות יותר, דוד־פרנק מ־2010 נועד למנוע יצירת גופים פיננסיים גדולים מכדי ליפול, באמצעות כללים נוקשים יותר ושוב דרישה לדיווח מוגבר. מתנגדי החוקים הללו טענו שהם צמצמו את ההנפקות בבורסה באופן מזיק. "מי שאשמים בכך שיש יותר מדי כסף במערכת הפיננסית הם הממשלות ולא הספאקים", אומר בלאמברג, ומתייחס גם להגברת הרגולציה וגם למענקים שחילק הממשל לאזרחים, אשר תדלקו את ההשקעות הגוברות בבורסה.

ואלה כמובן לא רק האזרחים שהגבירו את ההשקעות, אלא בעיקר המשקיעים הגדולים. "גם העובדה שגופים כמו קרן טייגר גלובל עושים פעם ביומיים עסקה בחברות צמיחה היא תוצאה של הרגולציה, שגרמה לכך שחברות טכנולוגיה נשארו פרטיות הרבה יותר זמן. פעם הקרנות האלה כלל לא היו מדברות איתנו, אבל היום גם הן מחפשות איך להיכנס לתמונה בשלבים מוקדמים יותר. זו תגובת השוק לרגולציית יתר".

קרן ההון סיכון טייגר גלובל מנהלת הון עתק של 50 מיליארד דולר ומגייסת בימים אלה 10 מיליארד דולר נוספים. זה סכום חסר תקדים בענף, וטייגר היא מסממני השיגעון של השנה האחרונה, עם השקעות שאכן נעשות על בסיס יומיומי. בעבר הקרן התמחתה בחברות רגע לפני הנפקה, אבל כיום היא מחפשת שלבים מוקדמים הרבה יותר בצמיחת חברות, כדי לתפוס את הרגע הקרוב ביותר לזינוק בשווי, וכך להרוויח כמה שיותר בזמן הקצר ביותר.

עוד ועוד קרנות עושות זאת, פולשות לשטח שבו בלאמברג פעל במשך שנים, מציפות את הענף בכסף. כן, הוא מדבר כאן מפוזיציה מסוימת, ובאותו להט שמאפיין את כל השיחה, אבל הוא מתעקש, בהתאם לתפיסת עולמו, שזו חייבת להיות רק אשמת הממשלה.

כשאני מזכירה לו שבתקופת טראמפ לא ממש ראינו את הממשל מפחית רגולציה הוא עונה: "זו בכלל לא סוגיה מפלגתית. הדה־רגולטור הגדול בארצות הברית היה ג'ימי קרטר (הדמוקרט) ואחריו רונלד רייגן (הרפובליקני). גם קנדי הוביל מהלכים בתחום. היום הנטייה היא לראות בדה־רגולציה משהו מסוכן, אבל בפועל זה הרבה פחות מסוכן מלראות טפטוף אטי של עלויות חדשות נוספות. פוליטיקאים צריכים ללמוד לחשוב כמו רופאים, עם הגישה של שבועת היפוקרטס 'לא לגרום נזק'".