ז

הו סיפורם של שני סרטים דומים לחלוטין אך שונים בתכלית: "עוזרת אישית" (שמוקרן כעת בסינמטקים וברשת מובילנד) ו"צעירה מבטיחה". שניהם סרטי ביכורים של במאיות, ושניהם עוסקים בתגובות של גיבורה למציאות של הטרדה מינית ואונס שהיא עדה לה. אבל בעוד "צעירה מבטיחה" היה מועמד לאוסקרים על הסרט והבימוי וזכה באוסקר לתסריט מקורי, "עוזרת אישית" נעדר לחלוטין מהאוסקרים, אף שהיה אחד הסרטים המדוברים של 2020, עם ביקורות מעולות ומועמדויות לפרסים בתחרויות הקולנוע העצמאי. ההתעלמות הזאת מוזרה כפליים כשלוקחים בחשבון שטקס האוסקרים האחרון עמד בסימן שנת הקורונה, שבה סרטי האולפנים הגדולים נעדרו ברובם מהתחרות, ולכן כיכבו בו לא מעט סרטים עצמאיים ואמנותיים, ובפרט סרטי במאיות שעסקו בנושאים חברתיים.

"עוזרת אישית" מתרחש בתוך עולם הקולנוע עצמו. ג'וליה גרנר מגלמת צעירה שמתחילה את דרכה כמזכירה במשרד של בעל חברת הפקה ניו יורקית. שגרת יומה מונוטונית ושגרתית: היא נדרשת לענות לטלפון, לצלם מסמכים ולתייק, אבל גם לנקות את הבלגן שמשאיר הבוס במשרדו, שבו הוא מארח לא מעט נשים צעירות מאחורי דלתיים סגורות. ככל שהסרט נמשך הגיבורה מתחילה להבין מה קורה שם בחדר, אבל חוץ מסצנה אחת — שבה היא מחליטה לדווח על כך למנהל כוח אדם שגורם לה להתחרט על כך — היא נותרת פסיבית, משותקת מאימה ומהפחד להישאר מובטלת בניו יורק.

"צעירה מבטיחה" (שעדיין לא זמין לצפייה חוקית בישראל), לעומת זאת, מציג גיבורה עם זעם בעיניים. היא היתה עדה להשפעות ההרסניות שהיה לאונס שעברה חברתה הטובה ביותר ומחליטה להפוך את עצמה למלאך נקמה וללמד את הגברים לקח: היא אורבת להם במועדונים, מעמידה פני שתויה ואז מבהילה אותם להתמודד עם השלכות מעשיהם, רגע לפני שהם מנסים לנצל אותה בזמן שהיא מעולפת. וכשהיא מאתרת את הגבר שאנס את חברתה, היא מחליטה ללכת עם הנקמה עד הסוף.

מבחינה פסיכולוגית וסוציולוגית, "עוזרת אישית" הוא סרט מורכב בהרבה ומציג את המציאות היומיומית והדורסנית שבה אנשים יודעים את האמת על אדם בעל כוח ומעמד, שלא רק מטריד ואולי אונס אלא גם מתנהג באגרסיביות בריונית כלפי העובדים תחתיו, שסובלים ממנו אלימות מילולית ופסיכולוגית. אבל הוליווד מתקשה לתת פרס לסרט שעוסק בגיבורה פסיבית, ששגרת חייה מתמלאת בחרדה ואימה שקטות, שהולכות ומטביעות אותה במציאות של שיתוק וחוסר אונים. יש להניח שרבים בהוליווד, שמעולם לא התלוננו על אנשים כמו הארווי ווינסטין או סקוט רודין, ראו בסרט הזה אצבע מאשימה כלפיהם, על שאפשרו למציאות הזאת להתמשך. עבור בכירי התעשייה הסרט הזה הוא מסמך מפליל על כך שכסף, כוח וכבוד הם סם ממכר, שהופך אותם לבהמות טורפות.

הסלידה של הוליווד מפסיביות מסבירה גם מדוע "אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, תמיד" (זמין ב־VOD), למשל, נותר לחלוטין מחוץ לאוסקרים, אף שגם הוא היה אחד הסרטים המדוברים של השנה שעברה, וקטף פרסים בפסטיבלי סנדאנס וברלין. כמו "עוזרת אישית", גם "אף פעם" מתמקד בשגרה האפרורית והמתסכלת של נערה שרוצה לעבור הפלה, אבל עוברת מיד ליד בסבך הביורוקרטיה, הפוליטיקה והשגרה. גם כאן, הגיבורה היא עלה נידף ברוח מול מציאות גדולה ודורסנית ממנה. ועבור הוליווד, שאוהבת לחגוג את החלום האמריקאי והאמונה שהכל אפשרי, הפסיביות היא חטא בל ייסלח — תכונה אנטי־קולנועית, שלא ראויה להוקרה.

בהכרה המוגזמת שלה זכה "צעירה מבטיחה" הוליווד מסמנת שגם כשמדובר בהתמודדות עם הטרדות ואונס, היא מעדיפה גרסת פנטזיה צבעונית של מעין גיבורת־על לעידן MeToo. ועדיין — "עוזרת אישית", אף שהוא מתון, מאופק ואיטי יותר בתגובותיו, הוא סרט טוב יותר מבחינה קולנועית וחשוב יותר מבחינה תרבותית מאשר "צעירה מבטיחה". בעיקר כי הוא המציאות שהוליווד מעדיפה לטאטא מתחת לספה — אותה הוליווד שגם כשהיא מעניקה אוסקר לסרט של תסריטאית, היא עושה זאת עבור יצירה מקוממת על גיבורה שמתנהגת כמו גבר ויוצאת לחסל חשבונות.