במבט ראשון, "צל ועצם" (נטפליקס) נראית כמו הסדרה התורנית בגל הסדרות שמנסות לרשת את "משחקי הכס". כמותה גם "צל ועצם" שותלת פנטזיה בעבר היסטורי מוכר (הפעם זו רוסיה הצארית), וגם בה יש איום חיצוני על האנושות — "הצל", שטח עצום המכוסה עננה שחורה ומלא ביצורים קטלניים, שאחראי למלחמות בין חלקי העולם. שתי הסדרות גם מנסות לפענח את מהות הרוע בעולם, אלא שבנקודה הזו הן כבר הפוכות לגמרי.
ב"משחקי הכס" הדמויות המרכזיות מגיעות ממשפחות אצולה ונלחמות ביניהן על המלוכה. מוטיב חוזר בסדרה הוא הביקורת שלה על הסבל שעוברים פשוטי העם, שהם לא יותר מאשר פיונים במשחק על שלל, שממנו אותם פשוטי עם לעולם לא ייהנו. השכבה השלטת, אומרת "משחקי הכס", היא זאת שאחראית לרוע שבעולם. לעומתה, "צל ועצם" מציעה הסבר אחר. הרוע אמנם מגולם בדמותו של גנרל קיריגן, סוג של אציל, אבל למעשה הוא רק תולדה של רוע אחר — זה שבין בני האדם לבין עצמם. בסדרה, ישנם פשוטי העם וישנם ה"גרישה" – בעלי היכולת לחולל כשפים. פשוטי העם שונאים את הגרישה ורודפים אותם. בני אדם, אומרת הסדרה, הם הם המקור לרוע בעולם. האם העובדה שאת "צל ועצם" כתבה לי ברדוגו, ישראלית לשעבר, קשורה להתבוננות השונה שלה בסוגיה?
הישראלים נוטים לתלות במנהיגים את מקור צרותיהם, בין שאלה בנימין נתניהו, איתמר בן גביר, ראשי המגזר הערבי או מנהיגי החמאס. ואף שכל אחד מהם אחראי, למשל, לפיצוץ היחסים הנוכחי, ברדוגו טוענת שהאחריות הזו רובצת גם על כתפינו: הגזענות, הטלת האשמה והפחד מהשונה הם מקור צרותינו, המנהיגים רק מנצלים אותם לצורכיהם.
הגישה של "משחקי הכס" אולי מנחמת יותר, כי היא מאפשרת להסיר את האחריות מאיתנו, אבל היא גם דטרמיניסטית להחריד — בפרשנות הזאת כולנו חסרי אונים, סך הכל בובות על חוט בידי המנהיגים. "צל ועצם", לעומתה, מעודדת את הקהל לפעולה, ומבהירה שכל אחד ואחת מאיתנו יכול להחליט בעצמו לא להיות בובה. תפקידנו הוא להתגבר על הפחד ולגרום למנהיגים להתיישר לפי צרכינו. כי כל עוד נמשיך להסיר מעצמנו אחריות, כלום לא ישתנה.