"

הרבה פעמים מתבלבלים בין מהירות לתבונה", הסביר פעם יוהן קרויף, אגדת הכדורגל מהולנד. "אם אני מתחיל לרוץ מוקדם יותר מאחרים, אני נראה מהיר יותר".

קרויף, שפיתח שיטה, סגנון ופילוסופיית חיים של ממש בכדורגל, ראה ב"טעויות" סיבות לניצחונות ולהפסדים: "הכדורגל הוא משחק של טעויות: מי שטועה פחות, מנצח", אמר. ובהמשך לזה, הוא דגל בתפיסה של "אחריות קיצונית": מנהיג צריך להפגין תבונה וניסיון שיאפשרו לו לזהות טעויות על המגרש עוד לפני שהן קורות, גם אם הן קורות לחבריו לקבוצה; אם הוא לא עולה עליהן, הוא מקבל עליהן אחריות, פשוט כי זה מה שמנהיג צריך לעשות. "זו האחריות שלי לראות את הטעות לפני שהיא הופכת לטעות של המגן; אם הוא טועה, אני צריך להיות שם כדי לחפות עליו, ואם אני לא שם, זו הטעות שלי", הסביר קרויף. בהזדמנות אחרת הבהיר: "שחקנים שאינם מנהיגים אמיתיים, אבל מנסים להיראות כאלה, תמיד יצעקו על שחקנים אחרי שעשו טעות. מנהיגים אמיתיים על המגרש יוצאים מתוך נקודת הנחה שייעשו טעויות". אותה תפיסה של "אחריות קיצונית" משמשת בהרבה גופים ספורטיביים וצבאיים שונים (לפעמים ההבדל הוא מינורי) – למשל, היא אחת מאבני היסוד בפילוסופיית הניהול של יחידת "אריות הים" של חיל הים האמריקאי.

אסון מירון, ואלפי המתים מהקורונה, הראו לנו שוב שהמנהיגים בישראל משתמשים בתבונתם בעיקר כדי לקחת קרדיט. אחריות? היא מהם והלאה. בניגוד חריף לכך, האזרח הפשוט סירב לעמוד מהצד: אזרחי האזור הערבים, שאינם כבולים לקדושת החג, פתחו את בתיהם כדי לעזור, ועוד אלפים בכל רחבי הארץ תרמו דם. יש מי שהתבשמו בטענה הסכרינית המוכרת כאילו "האסון הזכיר לישראלים את הלכידות החברתית שמאפיינת אותם", אבל האמת היא שהתגייסות והתלכדות אחרי אסון היא עניין טבעי בכל מקום.

במרץ 1964 קיטי ג'נוביז, תושבת קווינס שבניו יורק, נשדדה, נאנסה ונדקרה למוות. שבועיים לאחר מכן התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה שטענה כי 38 משכניה של ג'נוביז שמעו אותה צורחת ונאבקת, אך לא הזעיקו את המשטרה ולא יצאו מבתיהם כדי לסייע לה. הכתבה על הרצח עוררה מחקר נרחב בפסיכולוגיה חברתית והובילה לביטוי "אפקט הצופה מהצד", המתייחס לתופעה שבה ככל שהאדם הוא חלק מקבוצה גדולה יותר, הוא רואה את נטל האחריות שלו כקטן יותר.

העניין הוא שהדיווח היה לא מדויק, בלשון המעטה. ב־2016 פרסם ה"טיימס" כתבת תיקון, שחשפה שמדובר בנרטיב כוזב שעוצב כנראה בידי מפקד משטרת ניו יורק, מייקל ג' מרפי (שמאוחר יותר הודח מתפקידו על רקע פרשות שחיתות), אולי כדי לכסות על התגובה האיטית של המשטרה. לא היו 38 עדים, גילה ה"טיימס": רק 12 מהשכנים שמעו את הצעקות של ג’נוביז, רובם חשבו שמדובר בריב שגרתי או בזוג אוהבים, ושניים מהם התקשרו מיד למשטרה. אחת השכנות, קשישה בת 70, אף יצאה לסייע לג'נוביז הגוססת וטיפלה בה עד הגעת השוטרים. בדיעבד, זה אינו סיפור על אדישות בעיר הגדולה, אלא על האופן שבו אפשר למצוא אחריות ואכפתיות בכל מקום.

גם "אפקט הצופה מהצד" קיבל פרופורציות אחרות: במחקרי מעבדה התברר שככל שהקבוצה גדולה יותר, יהיו יותר אנשים שיסכימו לסייע, ובדרך כלל יהיה לפחות אדם אחד שיעשה זאת בפועל. ב־2019 ד”ר ריצ'רד פילפוט (Philpot), פסיכולוג מאוניברסיטת לאנקסטר הבריטית, הוביל צוות שחקר אלפי צילומי אבטחה מאירועים אלימים במקומות ציבוריים בדרום אפריקה, הולנד ובריטניה; הצוות של פילפוט הבחין שביותר מ־90% מהמקרים מישהו התערב וניסה למנוע את האלימות או לטפל בתוצאותיה.

זה לא ש"הצופה מהצד" היא תפיסה מופרכת: פעמים רבות, אנשים לא מתערבים — בדרך כלל מחשש שהם טועים וייראו מטופשים, או מתוך חוסר ביטחון ביכולתם לסייע. לעתים הצופה "קופא" ומתקשה לסייע לאדם במצוקה. אלו הסברים אנושיים מאוד. וכאמור, ברוב המקרים יהיה מי שיקבל אחריות ויסייע, אפילו במחיר של סיכון עצמי.

האחריות שקרויף מדבר עליה, האחריות שעל מנהיגים לגלות, היא האחריות "הטבעית פחות". זו אחריות שנדרשים לה תבונה ומצפן מוסרי כדי להשתמש בהם ולתקן את העולם. היינו רוצים לחשוב שהמנהיגים שלנו הם אנשים מיוחדים כאלה. כל פעם מחדש הם מוכיחים שהם לא.