מ

כל הדיסוננסים שאיתם חיים הישראלים, נדמה שצה"ל והיחס שלהם כלפיו הוא הגדול מכולם. זה הגוף שזוכה לאמון הכי גדול מצד הישראלים שמאמינים כי הוא הצבא הכי מוסרי וטוב בעולם אף שרובם שירתו בו וזכו לראות בעצמם כמה הגוף הזה עמוס בחוסר היגיון וסרבול, ופעמים רבות לוקה ביחסו לחייליו הקטנים, עד כדי רמיסה של ממש. הדיסוננס הזה משוקף היטב גם בגוף היצירה הישראלי: על כל "כיפור" רציני, יש לנו "גבעת חלפון" מגוחכת, על כל "בופור" — "אפס ביחסי אנוש", ועל כל "טירונות" יש "מ.ק. 22". והרשימה ארוכה.

בצפיה בפרק הראשון של "המפקדת" (כאן11), שעלתה לפני כחודש, התחושה המתקבלת היא שמדובר בעוד קומדיית אבסורד, כזאת שמציגה את חוויית טירונות הנשים, ומזכירה לנו עד כמה הצבא מגוחך. אלא שככל שהפרקים מתקדמים, "המפקדת" מסרבת להתפקד במובהק לאחד משני הז'אנרים. כן, יש בה לא מעט קטעים שהצופה מגחך לעצמו בידיעה שהוא עצמו עבר את אותן חוויות, אבל גם יש לא מעט קטעים שבהם הלב נחמץ ויוצא אל החיילות, שנקלעות לתוך מסגרת צבאית שדורכת עליהן.

הדיסוננס הזה מגולם היטב בדמותה של המ"כית ערבה: המפקדות שלצדה לא מעריכות אותה, החיילות שלה מלגלגות עליה, ובאחד הפרקים אפילו גונבות לה את הטלפון, והצופה לא יכול שלא לרחם על הילדה המסכנה שנקלעה למקום שאליו היא בבירור לא שייכת, ונאלצת לעטות תחפושת של מפקדת רק כי מישהו לאורך הדרך החליט שזה מה שהיא תהיה. הבעיה היא שהתחפושת הזאת משנה אותך, תובעת ממך לאט וביסודיות להיהפך למשהו שאתה לא. אפילו אם אתה לא לוחם קרבי, אלא "רק" מפקדת טירונים אומללה.

הבחירה של "המפקדת" ללכת לכיוון הזה, במקום לעוד דאחקה על הצבא, מרמזת על שינוי שחל בציבור. עד עכשיו, הסכמנו לקבל את צה"ל כאמיץ וגיבור או כמגוחך ואבסורדי, אבל באופן שאפשר לנו לנרמל את היחס אליו ולהרגיש שהוא משלנו. "המפקדת" מציבה מראה מולנו ואומרת – עזבו שטויות, צבא זה חרא. הוא יהרוס אתכם. אתם תעטו תחפושת למשך שנתיים או שלוש, עד שכבר לא תדעו איפה אתם מתחילים והיא נגמרת. אין פה שום דבר מצחיק באמת.