חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// ויזל גלש להיבריס מסוכן /// עיריית הרצליה מספקת שיעור חשוב לממשלה /// המעסיקים בארה"ב מגלים אמת בסיסית /// גלובוס הזהב עומד למות
ויזל
הדרך למטה התקצרה
הראל ויזל הוא כנראה הקמעונאי הבכיר בישראל: הרשתות שלו נהנות מפריסה ארצית רחבה, הוא ממשיך כל הזמן בפיתוח העסקי וביוזמות חדשות, ומתאפיין ברעב בלתי פוסק לעוד. הוא בנה אימפריה מאפס, מכר קז'ואל — כשקסטרו הלכו על אופנה פוקס מכרה ערמות טישירטים, וניצחה — ועבד קז'ואל, נטול גינונים, ישיר, אפילו חצוף. זה הצליח רוב הזמן (ענן ההטרדות המיניות עדיין מרחף), ובנה לו עסק עם שווי שוק של 5.4 מיליארד שקל והון אישי (עם אחיו) של יותר ממיליארד.
העובדה שזה הצליח רוב הזמן עלולה להיות בסיס הטרגדיה של ויזל. כי היבריס הוא משמיד הערך הגדול ביותר. נוחי דנקנר בנה אימפריה וגמר בכלא, ארז ויגודמן שגשג בשטראוס ואז כמעט גמר את טבע. ואלה רק שניים; ההיסטוריה של עולם העסקים רצופה קריסות בשל גבהות לב.
ויזל כבר שוחה שם. מול הקניונים הוא מפגין כוחניות חריגה, שלא בטוח בכלל ששווה את זה. במשבר הקורונה הוא איים על הממשלה, ובראיונות בטלוויזיה צרח. הישירות התחילה לקבל גוונים מוגזמים ואלימים. בשבועיים האחרונים ויזל כבר איבד לגמרי את הבושה, והחל להילחם על בונוס של 15 מיליון שקל שלדעתו מגיע לו עם הנפקתה של חברת ריטיילורס. אפילו ההתנגדות של הגוף המוסדי הגדול בפוקס, אלטשולר שחם, לא הורידה אותו מהרעיון, והוא מצא דרך עוקפת לקבל את הבונוס, מחברה אחרת בפירמידה שלו. ויזל הגדיל השנה את הרווחים, אבל הגדיל עוד יותר את רשימת הקולגות, המשקיעים והלקוחות שלא מוכנים יותר לקבל את ההתנהלות שלו. הדרך למטה התקצרה.
/// גולן פרידנפלד
מרד הרשויות
סימפטום לעומק הבעיה
עיריית הרצליה קראה השבוע ליזמים לא לגשת למכרז שפרסמה המדינה להקמת מאות דירות בעיר, משום שלא קיבלה מהממשלה מספיק כסף לפיתוח התשתיות הנדרשות. בשבוע שעבר, בחסות בית המשפט העליון, הצליחה העירייה לבטל את תוכנית המדינה לשווק אלפי דירות באפולוניה. בעקבות המרד של הרצליה, עוד 23 ראשי עיריות, שחתמו בעבר עם הממשלה על הסכם לשיווק מאות אלפי דירות, שלחו השבוע מכתב שמתנער מאותם הסכמים, "שעתידים להביא לשיתוק הערים ולקריסתן הכלכלית".
למה דווקא עכשיו? כי עכשיו יש הזדמנות, כשהממשלה כמעט שלא מתפקדת, וברור שאי אפשר להאמין להבטחות על תקציבים שתכף יגיעו במדינה שאין לה תקציב כבר שנתיים, וכשהסכמים שבנימין נתניהו חתם נראים כרגע הרבה פחות נוצצים.
אם הכאוס הפוליטי ברמת הממשלה ימשיך, מרד הרשויות יתרחב ויהיה אפקטיבי יותר. אם תקום ממשלה שתצליח לייצב את כל המערכת, הוא עשוי לדעוך. אבל גם במקרה כזה, הוא מספק לכל ממשלה שלא תהיה קריאת כיוון ברורה. כי מי שיכולות למרוד בשלטון המרכזי הן רשויות חזקות כגון הרצליה, שיצליחו להסתדר גם בלי כסף ממשלתי. האחרות משוועות, חודש בחודשו, לחמצן מהמדינה, ולא יכולות לעשות שרירים. כן, המוחלשים רק נהיים מוחלשים יותר. אם נראה בקרוב ממשלה, היא צריכה להתחיל לטפל בפער הזה מהשורש.
/// דרור מרמור
האבטלה בארה"ב
זמן להעלות שכר
בסוף השבוע שעבר ארצות הברית ציפתה בהתרגשות לדו"ח האבטלה של אפריל. תחושת סוף המגפה והשיפור במצב הכלכלה הובילו להערכות שנוספו לא פחות ממיליון משרות, אבל התברר שמדובר רק ב־266 אלף. התגובה ששלטה בסיקור התקשורתי היתה שדמי האבטלה המוגדלים שאישר הנשיא ג'ו ביידן במרץ משאירים את האמריקאים בבית. זה טיעון מוכר, אבל אינספור מחקרים כבר הראו שלא זו הסיבה; תוספת של 300 דולר בשבוע לדמי האבטלה לא אמורה להיות מפתה יותר ממשכורת מסודרת.
לפי המומחים, הסיבות להישארות בבית הן אחרות: הורים, בעיקר אמהות, עדיין לא מרגישים בטוחים לחזור לעבודה; סדרי העדיפויות של האמריקאים משתנים, ובתוכם חשיבות העבודה; ומי שמועסקים בענפים כגון מסעדנות, מלונאות ובנייה לא מוכנים לחזור לעבודה מסוכנת תמורת שכר שלפעמים לא מגיע ל־10 דולרים לשעה.
כשנשאל אם הוא לא חושב שצריך לבטל את תוספת דמי האבטלה השיב ביידן: "אם חברות ישלמו שכר הוגן, הן ימצאו הרבה מאוד עובדים". השבוע רשת הפאסט פוד הפופולרית צ'יפוטלה, שמחפשת כרגע 20 אלף עובדים, כבר הודיעה שהיא מעלה את השכר ומציעה 15 דולר לשעה, מענקים ואפשרות קידום מהירה לתפקידים עם שכר גבוה. זו רק סנונית ראשונה, ועוד לא ברור אם פנינו לשינוי מהותי בשוק, אבל לתאגיד שמגלגל מיליארדי דולרים ומשלם פחות מדמי אבטלה מינימליים לא מגיע בכלל שיעבדו אצלו. השנה האחרונה הוכיחה שהחיים קצרים מדי בשביל זה.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
גלובוס הזהב
המוות מוצדק, הקליע שגוי
טום קרוז חזר השבוע לכותרות, כשהודיע שהוא מחזיר את שלושת פרסי גלובוס הזהב שקיבל. זה היה הרגע הנוצץ ביותר אבל לא הדרמטי ביותר במתקפה שסופג הטקס כרגע, על כך שבקרב 90 חברי תא העיתונאים הזרים בהוליווד, שבוחרים את הזוכים, אין אפילו עיתונאי שחור אחד. יצרניות התוכן הענקיות וורנר, נטפליקס ואמזון הודיעו שיחרימו את הטקס — זה כבר בהחלט דרמטי — ואז ניחתה המכה הקשה ביותר, כשרשת אן.בי.סי, המממנת העיקרית של האירוע, הודיעה שלא תשדר אותו. במילים אחרות, גלובוס הזהב 2022 מת. האם הטקס של 2021 היה האחרון אי פעם? אן.בי.סי הבהירה שתשקול לחזור אליו ב־2023, אבל רק אם חבר הבוחרים ישתנה משמעותית.
בלית ברירה, תא הכתבים הזרים בהוליווד הבטיח שבתוך שנה וחצי הוא יוסיף לפחות 45 חברים חדשים, עם ייצוג הגון לעיתונאים שחורים. אבל כמה מבקרי קולנוע שחורים יש בספרד? בגרמניה? ברוסיה? בצ'ילה? בישראל?
תיקון הייצוג הוא לא העניין; העניין הוא שתא הכתבים הזרים בהוליווד הוא גוף מיושן ומסואב, שכבר נתפס בלא מעט ענייני שחיתות. המוסד האזוטרי הזה קיבל השפעה בלתי סבירה על הוליווד רק בגלל טקס הפרסים, שהניב רייטינג והזין את קמפייני האוסקרים. הוא היה צריך למות מזמן, גם אם עכשיו הקליע שהורג אותו הוא לא הקליע הנכון. ככה זה: גיוון, ולא שחיתות, הוא כרגע מנוף הכוח היחיד באמריקה להריסת ממסדים ישנים.
/// יאיר רוה
צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קריאייטיב
מילת השבוע
//
דור סער־מן
קצת פספסנו את הקונספט של "ירושלים" (ואיך זה קשור לנח והמבול?)
ההסכמים עם איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו היו הדלק האחרון באחת התופעות הישראליות העיקשות ביותר: הכחשת הפלסטינים. הם אפשרו לנו להמשיך להתנהג כאילו אנחנו בדרך לעתיד אחר, וכאילו אין כאן עוד עם שאנחנו מדחיקים את הסכסוך הממושך והמדמם איתו. הם אפשרו לנו לטוס לדובאי, ולשכוח את המורסה שנקראת ירושלים.
אבל הפלסטינים עוד כאן, והמורסה ממשיכה לתסוס. בתנ"ך ירושלים אמורה להיות סמל לשלמות, ומכאן שמה. היהודים אוהבים את הרעיון הזה, הוא מתיישב בול עם "העיר שחוברה לה יחדיו", ומתברר שזה מספיק כדי להתעלם מהפערים האדירים שבה בין מזרח למערב.
המסורת אומרת שמי שהעניק לירושלים את שמה הוא מלכי־צדק מלך שלם, המלך הראשון של העיר. וחז"ל טענו שמלכי־צדק היה לא אחר משם, בנו של נח — ואבי כל העמים השמיים. עוד לפני שגילינו את האל האחד והפכנו את ירושלים לקדושה, לאל־קודס, כולנו באנו משם, מהעיר הזאת והמלך שלה והשלמות, האחדות המקורית, שבה. מי זוכר את זה היום. מבחינת שני הצדדים, שלם=שלנו. גם כשהתמונות מראות ההפך, בכותל רוקדים עם דגלי ישראל ומאחוריהם הר הבית בוער. לא אחדות וקירבה ושלמות ירשנו מאבינו שם, נראה שהמסר האמיתי ששימרנו מקורות חייו הוא בכלל "אחרינו המבול". לא את ירושלים הפנמנו, אלא את חיי האסון התמידי.
