ה

דרך לדירת הסטודנטים הבאר־שבעאית שבה מתגורר גדעון קיסון עוברת בשיכון מוזנח. בסלון דירת השותפים חונים שני קורקינטים חשמליים שעליהם תלויות קסדות, ולידם אופניים רגילים. "הם שלי, אני פה ההולנדי", מחייך קיסון (23), שעלה לישראל לפני ארבע שנים, כחייל בודד. הקו העיצובי הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, ממשיך גם בחדרו: מיטה, קירות עירומים, ושולחן פשוט שמולו תמונות של קיסון עם המשפחה והחבר'ה מהצבא. רק מיקרופון גדול שמונח על השולחן מזכיר שקיסון הוא המוח הטכנולוגי שמאחורי פלטפורמת הפודקאסטים הלוהטת Riverside.FM, וגם בעליה יחד עם אחיו נדב — ושממש לאחרונה הם גייסו 12 מיליון דולר לסטארט־אפ החלוצי שלהם מכמה מהשמות המובילים בארץ ובעולם.

הקורונה, שהרחיקה בין אנשים, הזניקה את תחום השיחות מרחוק. ריברסייד הפצפונת רוכבת חזק על הגל הזה, אבל צריכה להתמרפק בין ענקיות כמו זום, מיקרוסופט טימס וגוגל מיט. לפי שעה היא עומדת באתגר הזה בהצלחה מעוררת השתאות — גם בזכות טכנולוגיה שמאפשרת שיחה באיכות גבוהה במיוחד, אבל בעיקר בזכות זיהוי נכון של נישה עסקית פנויה. "הפוקוס שלנו שונה לגמרי משל כל החברות בתחום", מסביר האח נדב (26), מנכ"ל החברה והמנוע היזמי שלה, שמצטרף לשיחה מהולנד, כמובן באמצעות ריברסייד. "זום מתמקדת ביצירת שיחה יציבה שיכולה לכלול 100 איש. אצלנו ההתמקדות היא בפודקאסטים, והכל סביב ההקלטה, העריכה והפרסום".

בתמצית, ריברסייד מאפשרת לשני אנשים (או יותר) להקליט פודקאסט משותף מרחוק ובלי להיפגש, כולל צילום וידיאו באיכות שקרובה לזו של אולפן הקלטות מקצועי, ומספקת במקביל גם כלי עריכה נוחים ופרסום על גבי הרשת שחוסכים גם כאן את השימוש במערכות עריכה אולפניות. העיקרון הבסיסי נשמע פשוט, מהסוג של "איך לא חשבנו על זה בעצמנו?".

"כשאתה ואני משוחחים על גבי הרשת, השיחה בינינו תלויה באיכות החיבור. אבל כשאתה מקליט פודקאסט עם ריברסייד, ההקלטה - וידיאו ואודיו - בכלל מתבצעת בנפרד: החלק שלי בשיחה נשמר על המחשב שלי, והחלק שלך על המחשב שלך. כשאנחנו מסיימים את השיחה, המערכת שפיתחנו טוענת את החומרים יחד ועורכת אותם מחדש לשיחה משותפת, וזה מאפשר איכות וידיאו וקול גבוהה מאוד".

גדעון: "ישבתי בשיעור תורה, ופתאום נדב כותב לי שהילארי קלינטון מקליטה אצלנו. אני מתחבר מהשיעור ורואה את הילארי מקליטה על הפלטפורמה שאני בניתי. זה היה מטורף. אמרתי 'או מיי גוד!', והמשכתי בשיעור"

אחת הראשונות לזהות את הפוטנציאל היתה לא אחרת מהילארי קלינטון. "זה היה רגע מטורף", משחזר גדעון, סמנכ”ל הטכנולוגיות של החברה. "ישבתי בשיעור תורה, ופתאום נדב כותב לי שהילארי קלינטון מקליטה אצלנו. בשלב ההוא יכולנו לראות את כל מי שמקליט, וכך אני יושב לי בשיעור ורואה שקלינטון מקליטה על הפלטפורמה שאני בניתי. הראיתי לשותפה שלי, אמרתי לה 'או מיי גוד!', והמשכתי בשיעור".

על מה היה הפודקאסט שלה?

"היא ראיינה אנשים כמו סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס, ראש הממשלה הבריטי לשעבר ג'ון מייג'ור, דמויות כאלה. היא הקליטה איתנו 11 פרקים בסך הכל, ואז הגיעו אנשים כמו המשפטן אלן דרשוביץ' ומנכ”לית ארגון הסחר העולמי נגוזי אוקונג’ו־איוולה. כשמועדון הכדורגל ההולנדי אייאקס התחיל להקליט איתנו, שלחתי הודעה לאחינו הקטן נפתלי (17), שהוא אוהד שרוף שלהם. ומאז כל יום אני שואל, 'מי יהיה הבא בתור?'".

מה באמת השלב הבא?

"החזון שלנו הוא להיות וויקס של הפודקאסטים והווידיאו. אנחנו רוצים לעשות לתוכני וידיאו ואודיו מה שוויקס עשתה לאתרי אינטרנט: להפוך את היצירה והעריכה שלהם למשהו קל. אני רוצה שכל אחד יוכל לייצר וידיאו מגניב שייראה טוב כמו CNN ולהפיץ את המסר שלו. זה הופך כל אחד לכלי תקשורת. ראינו את זה למשל במחאות Black Lives Matter, כשאנשים השתמשו בפלטפורמה שלנו כדי להעביר מסרים. כדי לאפשר את זה, יש לנו פיצ'רים לעריכה מהירה: במקום להיכנס לתוכנה שבה לוקח לך המון זמן להבין מה צריך לעשות, אצלנו זה מותאם מיד. האתגר שלנו הוא לשמור על פשטות גם בשעה שאנחנו מוסיפים פיצ'רים ומחזקים את התוכנה.

"אנחנו רק בהתחלה. יש עוד הרבה לאן להתפתח, ויש לנו המון רעיונות. לאחרונה, למשל, פיתחנו פקודות עריכה לפי התוכן המוקלט, ולא לפי טיים קודינג (פקודות על ציר זמן). היום הפיצ'ר הגדול שלנו הוא 'ספיקר ויוּ חכם': אתה מקליט, ואחר כך בוחר איך הקבצים שלך ושל הדובר השני יתחברו יחד. הספיקר ויוּ מנתח את ההקלטה, בודק מי מדבר מתי, ומתאים את הווידיאו לדובר במקום שתצטרכו לעשות את זה בתוכנת עריכה. אם מישהו צוחק באמצע, המצלמה לא תקפוץ לדובר השני. יש גם פיצ'רים להורדת רעשי רקע, לסנכרון של עוצמת הווליום בין המשוחחים, להוספת פריים של המותג שלך לווידיאו".

נדב: "אנחנו חיים בעידן שבו כולם יוצרים תוכן, וידיאו, אודיו, פודקאסטים — ואנחנו בעמדה טובה להיות השחקן מספר אחת ביצירת תוכן".

"ספינה, תוכנה ומחלת ים"

ארבע שנים אחורה. ארבעת האחים לבית קיסון מתגוררים באמסטרדם. "ההורים עברו לשם מאיינדהובן כשהייתי בן כמה חודשים, כדי שנלך לבית ספר יהודי", מספר גדעון. אמם יוזה היא פסיכולוגית, והאב דוד, יליד ארצות הברית, הוא פרופסור לעיצוב תעשייתי. הם הכירו כשהגיעו ללימודים אקדמיים באוניברסיטת תל אביב, ושבו להולנד.

"כשסיימתי את התיכון נורא רציתי לבוא לארץ, ורציתי גם ללמוד לתכנת", הוא משחזר. "הפתרון היה חצי שנה בקורס 'בוטקאמפ' של ארגון מסע ורשות החדשנות (תוכנית הכשרה אינטנסיבית של עובדים להייטק). הקורס יועד לאנשים שהגיעו מחו"ל עם תואר והתקשו למצוא פה עבודה. כולם שם היו בני 23 פלוס ורק אני הייתי בן 18 ובלי תואר, אבל נהניתי מאוד.

"עבדתי חצי שנה כמתכנת ואז התגייסתי למחו”ה אלון, השלמתי קורס עברית של שלושה חודשים, והתגייסתי לחיל הים".

למה?

"אהבתי את הרעיון של 12 אנשים על ספינה, ארבעה ימים בים, בלי טלפונים. אמרתי, 'אם אני לא מתגייס למודיעין, לפחות שתהיה חוויה משמעותית. מתי יהיה לי עוד דבר כזה בחיים, להיות בספינה'. היו לי שני תפקידים: בחוף הייתי מכונאי ועל הים מאגיסט. היה מלא אקשן".

להורים היתה בעיה עם ההחלטה?

"כשהתגייסתי, אמא שלי אמרה 'אתה לא מתגייס להיות לוחם', אבל בסוף היא השלימה עם זה. רציתי מאוד להתגייס לשם: זו יחידה מבצעית מאוד שנמצאת כל הזמן בפעילות, בכל מזג אוויר: גלים הכי גבוהים שיש, גשם. הבעיה היתה שרק כשהגעתי גיליתי שיש לי מחלת ים".

חתיכת גילוי. מה עשית?

"בהתחלה לקחתי כדורים, אבל זה הרדים אותי והוביל למצבים לא נעימים. אתה לא יכול להיות ישנוני מול חופי עזה. אחר כך התחלתי להשתמש במדבקה שמשחררת חומר לגוף. אכלתי גם ג'ינג'ר נגד הבחילה, עד שבשלב מסוים הצוות התחיל לקרוא לי ג'ינג'ר. שלושה חודשים הייתי ככה, עד שהצלחתי לתפקד".

חשבת לפרוש?

"לא. אי אפשר לוותר. אתה מקיא וממשיך".

ומתי התחלת לכתוב את הקוד של ריברסייד?

"לקראת סוף הבוטקאמפ. זה היה פרויקט הסיום שלי. חצי שנה עבדתי על זה לבד, ואז המשכתי אחרי הגיוס. הייתי חייל בודד, וכשבצוות כולם רק רצו לעוף הביתה, אני אמרתי 'איזה בית? זה הבית!'. בחיל הים סוגרים הרבה סופ"שים, וכשכולם יוצאים אתה נשאר די לבד על הספינה ויש לך המון זמן להעביר. זה היה זמן לשבת ולתכנת".

‍

נדב: "בזמן שזום מתמקדת ביצירת שיחה של 100 איש, אנחנו מתמקדים באיכות הווידיאו והסאונד: השיחה בריברסייד מתנהלת באינטרנט, אבל ההקלטה מתבצעת בנפרד, כל צד על המחשב שלו. ואז מחברים אותם"

"הולי פאק, גם ה־NFL הגיעו"

ריברסייד בכלל נולדה מתוך "דיבייטר", פלטפורמה לדיבייטים של פוליטיקאים, שגדעון ונדב הקימו לפני חמש שנים. "הרעיון היה להביא אנשים שונים בדעותיהם לדיבייט אונליין, כדי לתת במה שאינה חד־צדדית", משחזר נדב. "גדעון תכנת הכל בסופי שבוע, בעיקר באלו שבהם הוא נשאר שבת בצבא, ואני השגתי פוליטיקאים הולנדים. הגענו לבכירים שבהם ובאוקטובר 2019 כבר היתה לנו פלטפורמה מטורפת".

את ההשקה הרשמית הם תזמנו לאפריל 2020. שבוע אחר כך הוכרז הסגר הראשון, והעולם נשאב לתוך מערבולת הקורונה. "יצא לנו טיימינג מצוין" אומר גדעון, "היינו החברה הראשונה שהציעה דרך חכמה להקליט אודיו על המחשב עצמו, כך שאיכות הסאונד לא תלויה בקו האינטרנט. מהר מאוד התברר שאנשים זקוקים לפלטפורמה שלנו, כי הם לא יכלו להיפגש כדי להקליט תוכן".

נדב: "ידענו שאסור לנו להתעכב, שזה הזמן שלנו, וכשהבנו כמה פוטנציאל יש לזה הוספנו גם יכולות וידיאו. ואז אמרנו, 'למה שלא נהיה האינטרנט של הפודקאסטים?'. לא יכולנו להשיק גרסת חינם, כי לא היה לנו מימון משום קרן, לכן קבענו מחיר. בנינו מודל מבוסס מנויים, שבו ראית מיד מי מוכן לשלם. שאפנו להגיע למאה לקוחות ולהרוויח 4,000 דולר בטוטאל לחודש, כדי ששנינו נוכל לחיות בסדר ("כאן בבאר שבע אני צריך פחות", מגחך גדעון). בלקוח המשלם הראשון אמרנו 'וואו, זה עובד! עוד קצת ונוכל לחיות מזה!'".

הלקוחה הראשונה של הפלטפורמה, מספר נדב, מעולם לא שילמה על השירות: "היא היתה משפיענית רשת הולנדית עם 500 אלף עוקבים באינסטגרם. שלחנו לה את חשבון הפייפל שלנו, אבל היא מעולם לא שילמה, רק נרשמה שוב ושוב מכתובות אימייל שונות לשעת התנסות חינם".

מתי הבנתם שלדבר הזה יש פוטנציאל עסקי?

"שלחתי אימיילים לכמה כלי תקשורת גדולים בהולנד. כשאתר החדשות המוביל בהולנד, Nu.nl, אמר לנו כן, אמרנו 'הולי פאק'. השני היה ה־NFL, ליגת הפוטבול האמריקאית. עוד לא היה לנו שום הון מגויס, החברה היתה רק שנינו".

גדעון: "באפריל 2020 התחלנו לגבות 80 דולר לחודש. ואז ראינו שאנשים נרשמים בלי שיווק משמעותי, בלי שנדחוף. הם ממש רצו את זה. אמרנו 'אוקיי, אנשים מוכנים לשלם, משהו מתרחש פה'. ברגע שיש לך לקוח אחד שמשלם 80 דולר, אתה מרגיש שבטוח יש בעולם עוד אלף שירצו. זה הכוח של האינטרנט: כל העולם הוא השוק שלך. בהמשך הורדנו את המחיר ל־30–40 דולר לאנשים בודדים. לארגונים זה יקר יותר".

הפרויקט הצנוע נסק במהירות לגובה רב, ועם אלפי הלקוחות המשלמים של החברה נמנים היום גם תאגידי ענק כמו ה־BBC, דיסני, ספוטיפיי, וריזון מדיה, מארוול ועוד. וכל זה נעשה על ידי חברה שעדיין מחפשת משרדים, וש־20 עובדיה מעולם לא נפגשו פיזית.

‍

"בלי פוליטיקה, בלי בולשיט"

גם גיוס ההשקעות של האחים קיסון לא היה שגרתי. כשאיש ההון־סיכון אורן זאב פנה אל השניים, עוד לא היו להם עובדים ואפילו לא חברה רשומה. זאב, אחד המשקיעים הוותיקים בחברות ישראליות, הוביל בתחילת 2020 השקעה של 2.5 מיליון דולר בקיסונים, שהחלו להבין שבפלטפורמה שלהם יש הרבה יותר מפודקאסטים, ושהגיע הזמן לקחת את המיזם ברצינות.

שנה לאחר מכן גייסו השניים עוד 9.5 מיליון דולר, כשהפעם לצד זאב השתתפו בהשקעה שורת דמויות מובילות בשוק האמריקאי. את הסיבוב הובילה קרן ההשקעות 776 של אלכסיס אוהניאן, מייסד רדיט ומי שכונה "ראש העיר של האינטרנט" (וגם בן זוגה של טניסאית־העל סרינה וויליאמס, הספורטאית העשירה ביותר בהיסטוריה של הספורט הנשי).

"כשהתחלנו לא היו לנו את כל הקשרים המדהימים האלה", אומר נדב. "זה עבד כי זה מוצר אמיתי שאנשים צריכים. נתנו למוצר לדבר בעד עצמו. כשהמשקיעים הגיעו, עוד לא היתה לנו פרזנטציה: פתחנו להם את מערכת התשלום, נתנו להם לראות, ואמרנו 'הנה מה שהמוצר עושה. אוהבים או לא?'".

אוהניאן אהב, והאחים מספרים שהוא רצה להשקיע בחברה כבר בסיבוב הגיוס הראשון. אחרי שהכוונה לא יצאה לפועל, הוא הוביל את הסיבוב השני כשהוא מצרף אליו שורה של ידועני רשת ויוטיוברים עם עשרות מיליוני עוקבים, שאליהם הצטרפו אנג'לים בולטים כמו גיא רז ואלעד גיל. "אוהניאן טוב מאוד בקשרים, הוא מכיר את כולם", אומר נדב. "הוא דוחף אותנו לכל מקום באינטרנט: טוויטר, פייסבוק, לינקדאין — כל הצגה שאנחנו מבקשים הוא עושה בשבילנו. אנחנו ברי מזל. והוא גם לא דוחף לנו את החזון שלו: הוא מאמין בשלנו.

"עכשיו, כשגייסנו, אנחנו יכולים להתמקד בצמיחה מהירה. ההשראה היא אלון מאסק. אולי זה קלישאי, אבל הוא כל כך ממוקד בבניית מוצר. זה לא בן אדם עם MBA שיושב על מצגות כל היום. כשאתה גדל מהר, הפוליטיקות והבולשיט נעלמים".

אתם חברה צעירה, עדיין ללא ניסיון. איך מתמודדים עם זה?

נדב: "אנחנו צוחקים הרבה, אבל כשמדובר בעבודה אנחנו רציניים מאוד. אנחנו לא משחקים פה, אלא עובדים קשה כדי לבנות אימפקט אדיר לחברות. אנחנו מבינים שיש לנו אתגר גדול. לכן, כדי לפצות על חוסר הניסיון שלנו, אנחנו שוכרים את האנשים הכי מנוסים".

ידעתם שתהיו סטארט־אפ ישראלי?

גדעון: "לפני שאורן זאב השקיע עוד לא היינו חברה. היינו שני אנשים, חשבנו שצריך להקים חברה, אבל איפה? יש לנו אזרחות הולנדית, אמריקאית וישראלית. החלטנו לעשות את זה בישראל".

נדב: "אנחנו רוצים לשלם מסים לרשויות בישראל. אני אגיע לישראל, אני מחכה שיאפשרו לי לעלות כבר על טיסה. החזרנו לארץ מהנדס תוכנה, חבר שלי שעובד איתנו מהולנד. אנחנו במשימה".

ותצטרף לגדעון בישראל?

"תמיד היה בראש שלי לעשות עלייה. גם בראש של האחים האחרים. יונתן, אחינו הגדול (28), עלה לפני שנתיים וגר בתל אביב. כשהשקנו את החברה הוא עבד בריסקיפייד (חברה לאבטחת עסקאות קנייה ברשת), אבל הצלחנו לשכנע אותו לעבור אלינו לריברסייד ולנהל את המכירות. הוא זה שהביא את דיסני ומארוול. בקרוב נפתח משרדים בתל אביב, ומתוקף תפקידי כמנכ"ל אהיה חייב לשבת שם. גדעון רוצה להישאר מקורקע ואוהב את הסביבה הסטודנטיאלית, לכן הוא עדיין לא עבר מבאר שבע לתל אביב. אני לא יודע אם המשקיעים שלנו אוהבים את זה", הוא צוחק. גם האח הצעיר נפתלי, תלמיד תיכון, עתיד להגיע לישראל במסגרת תוכנית של מסע ובני עקיבא.

‍

גדעון: "בחיל הים סוגרים הרבה שבתות, כי מישהו תמיד צריך להישאר על הספינה, וכשכולם יוצאים אתה נשאר די לבד כל הסופ"ש, ויש לך המון זמן להעביר. זה היה הזמן שלי לשבת ולתכנת"

"נדב על החוף, אני מזיל דמעה"

כשהאפשרות שגם אחיו יגיעו לישראל עולה במהלך השיחה, גדעון עובר לשחזר רגעים מורכבים מהשירות הצבאי שלו כחייל בודד.

"החלק הכי קשה היה הטקסים בצבא. אבל ברוך השם, מישהו מהמשפחה שלי הגיע כמעט לכל טקס סיום של שלב בשירות. הרגע הכי מרגש הגיע חצי שנה אחרי שהתגייסתי, כשסיימנו שבוע אימוני לחימה שבו אתה מעביר שבוע בים. לפני הטקס עשינו תחרות חתירה בסירות גומי, עם צעקות עידוד על הסירה, ופתאום אני רואה את נדב על החוף. זלגה לי דמעה", הוא אומר אחרי שחיפש במילון את המילה המדויקת.

במהלך השירות גם התקרבת לדת.

"כן. כחייל בודד התחלתי להתחזק, לשמור שבת, לשים כיפה. עוד בהולנד אהבתי את הדת, אכלתי כשר, התפללתי לפני מבחנים. בהולנד אתה יהודי, לא דתי או חילוני. כשהגעתי לארץ היתה לי חברה דתייה, והיה לי כיף לעשות שבת. ראיתי את הצד החיובי של הדת. זו היתה חוויה טובה".

אחרי השחרור הוא נרשם ללימודי הנדסה ביו־רפואית, ואפילו הספיק להשלים שנה, אבל פרש לטובת הסטארט־אפ, קצת אחרי שנדב פרש מלימודי MBA. "אמא שלי תמיד שואלת מתי אני ממשיך", הוא מחייך. "אהבתי את הלימודים ורציתי לסיים, אבל כרגע זה יהיה בזבוז של הזדמנות גדולה שאני צריך לקחת בשתי ידיים. יהיה חצוף להגיד לזה 'לא'".

אתה סמנכ"ל טכנולוגיות של החברה שהקמת בגיל 23. זה גיל שבו אנשים רק מתחילים לצבור ניסיון בתכנות. לא מפחיד אותך לנהל אנשים?

"זו המשרה שלי עכשיו. אני כבר כמעט לא מתכנת, אולי רק 20% מהזמן. אני אוהב לתכנת ולבנות דברים חדשים, אבל היום יש לי עשרה מתכנתים לנהל, ואני צריך לוודא שאני בונה מוצר טוב במהירות. מהירות זה הכל בסטארט־אפ; להוריד רגל מהגז זה ללכת אחורה. אתה חייב לזוז מהר ולהגיב לשוק לפני כולם. זו הסיבה שאנחנו מצליחים להתחרות מול חברות גדולות כמו זום וגוגל: אנחנו מבינים מהר מה השוק רוצה, בלי עשרה מנהלים שצריכים לקבל כל החלטה".

אתה עדיין גר בדירת שותפים סטודנטיאלית בבאר שבע. מתי תעבור לתל אביב?

"אני לא ממהר. אעשה מה שטוב לעסק, אבל כרגע אין לי סיבה לזוז. טוב לי פה: החדר שלי נעים, ייצרתי לעצמי מקום נחמד. לא הכל זה הייטק־הייטק־הייטק: כשאתה חי לבד בארץ אחרת, ואז מגיע למקום עם חיים חברתיים, אתה לא מוותר על זה בקלות. בסופו של דבר, כל עוד אני על מחשב, זה לא משנה מאיפה אני עובד. כשנמצא משרד ונעבוד יחד פיזית זה יהיה מדהים".

אמרת שהחלום המקצועי שלך הוא להיות כמו וויקס. מה החלום הפרטי?

"אבא שלי תמיד אומר שהחלום שלו הוא שכולנו נהיה יחד בארץ. החלום של סבא שלי היה שכולם יקימו עסק יחד. עכשיו אני מגשים את שני החלומות עם האחים שלי".