"

בשנים האחרונות הקים חמאס כמה עמדות תצפית לאורך הגדר שחוצצת בין רצועת עזה לישראל, אך העמדה שהוקמה ממש מול מושב נתיב העשרה היתה חריגה. היא איפשרה צפייה לתוך היישוב", אומר ראש המועצה האזורית חוף אשקלון איתמר רביבו (41) כשהוא מנסה להסביר כיצד הזניחה המדינה את תושבי עוטף עזה, כחלק מהתפיסה הביטחונית השגויה שבעקבותיה הצליח חמאס לטבוח במאות ישראלים, עשרות מהם בנתיב העשרה. "העמדה הזו נועדה להתריס כלפי אנשי היישוב. אחת התושבות, שביתה קרוב לגדר, אמרה לי: 'בזמן שאני מתקלחת צופה בי איש חמאס'. היה אפשר לראות אנשי חמאס על העמדה עם מצלמה של טלפון".

במשך שנים הניחו ממשלות ישראל כי ניתן לתחזק את המצור על הרצועה ולדכא את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים בלי לשלם על כך מחיר. להנחה הזו הצטרפו הערכת מערכת הביטחון כי חמאס אינו מעוניין בעימות צבאי נוסף, והסתמכות על גופי המודיעין שיספקו התרעה על סכנה מבעוד מועד. בעקבות זאת, ההגנה על עוטף עזה התבססה על המחסום התת־קרקעי שהוקם בגבול הרצועה ועל הימצאות כוחות צבא מצומצמים בשטח — מתוך כוונה להקפיץ כוחות גדולים יותר אם תתקבל התרעה מודיעינית.

לדברי רביבו, נתיב העשרה — היישוב הדרומי ביותר במועצה, הממוקם ממש על גבול הרצועה — הוזנח לחלוטין חרף מיקומו הרגיש, וההגנה עליו נסמכה רק על חברי כיתת הכוננות של המושב. "בעבר היתה פלוגה צבאית באופן קבוע בנתיב העשרה, אך במשך השנים תפיסת ההגנה השתנתה", הוא מוסיף.

באיזה אופן היא השתנתה?

"כשהקימו את הגדר אמרו שאיום המנהרות הוסר ונשאר רק סיכון של ירי רקטות, ולכך יש את המענה של כיפת ברזל — אז אפשר לוותר על הפלוגה. במשך השנים ידענו שיש איום, אבל הרדימו אותנו, גרמו לנו להיות שבויים בקונספציה שהכל בשליטה. אני סוגר עכשיו חמש שנים בתפקיד ראש המועצה, עברתי כמה סבבים, חטפנו כאן ירי מרגמות. בכל פעם אמרו לנו 'זה ארגון סורר, לא מדובר בחמאס, אולי זה הג'יהאד האסלאמי', אפילו על הנוהל הקבוע של 'פתיחת ציר', כמו שאנחנו מכירים מהצבא, ויתרו כאן".

התרעתם מפני עמדות התצפית של חמאס?

"התרענו והתרענו, אמרנו שחמאס על הגדר. אמרו לנו 'זה בסדר, זה לא פוגע בביטחון אלא בתחושת הביטחון'. היה לנו קשר רציף גם עם החטיבה הצפונית של אוגדת עזה וגם עם חיילים שהיו ביישוב, ותמיד העלינו את ההשגות שלנו, אבל בסופו של דבר סמכנו על הצבא והמדינה. אמרו לנו שיש גדר שהושקעו בה שלושה מיליארד שקל ושיש בה חיישנים מיוחדים. נתנו אמון, ועכשיו מתברר שטעינו".

רביבו מזהיר כי לתושבי היישובים הסמוכים לגבול לבנון נשקפת אותה סכנה שנשקפה לתושבי עוטף עזה טרם המתקפה, שכן חזבאללה מקים מול גדר הגבול עמדות תצפית, המשמשות גם לאיסוף מודיעין על המתרחש בצדו הישראלי. "מה שקורה בצפון זה בדיוק אותה מציאות כמו בעוטף עזה, חוליות מחבלים של חזבאללה שמסתובבות על הגדר", הוא מדגיש. "את הדבר הזה צריך להפסיק, אחרת מה שקרה בעזה יקרה גם בצפון".

"עד יום לפני המתקפה פועלים מעזה עוד היו עושים קניות באושר עד, מאה מטר מפה. חשבנו לעשות להם הסעות ולפתוח להם סופרים מיוחדים כדי להקל עליהם את הקניות. הכל התנפץ ברגע"

"לא חלמתי שאסתובב עם נשק"

אני פוגש את רביבו בחמ"ל המועצה, הממוקם במקלט שמתחת למתנ"ס במושב בת הדר, צמוד לכביש 4 ממזרח לאשקלון. הפגישה שלנו מתעכבת בשל ביקורו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שנכנס עם הפמליה שלו לחמ"ל והסתגר בחדר הישיבות. הוא לבוש חולצה לבנה ארוכה מכופתרת, שחריגה בחגיגיות שלה באזור המוכה אסון. כמה רגעים אחרי שיסיימו את פגישתם כבר יצייץ סמוטריץ', המשמש גם שר במשרד הביטחון, שני ציוצים בטוויטר, שבהם ידווח על פגישתו עם ראש המועצה ועם הקב"ט שלה, אמנון זיו.

זיו, תושב נתיב העשרה, היה הראשון להבחין בחדירת מחבלי חמאס בשבת בשש וחצי בבוקר. הוא היה בדרכו לצאת לטיול אופנועים כשזיהה את המחבלים, והוא שהזעיק את כיתת הכוננות. חברי כיתת הכוננות הופתעו על ידי שלושה אנשי קומנדו של חמאס, שהיו חמושים במטולי אר־פי־ג'י, והגיעו במצנחים ממונעים היישר אל לב היישוב והחלו לטבוח בתושביו.

"מיד הבנתי שמדובר בחדירה, נתתי אקדח לבן שלי והחלטתי להסתער", משחזר זיו. בהמשך יתאר לי בפרוטרוט את ההתרחשויות האיומות של אותו היום ואת מראות חבריו ליישוב מוטלים מתים — 20 מתושבי נתיב העשרה נהרגו ורבים נפצעו. חרף המצב, זיו לא מחצין סימנים של חולשה או לחץ. הוא מסרב לעזוב את היישוב, שכל תושביו פונו, ומתעקש לשוב לישון בביתו. גם רביבו, בטי־שירט שחורה, משדר נחישות כשהוא ממשיך לאחוז ברובה הסער שאיתו נלחם בקרבות. "למזלנו כיתת הכוננות מנעה אסון בקיבוצים יד מרדכי וזיקים", הוא אומר. "היו שם מעשי גבורה של התושבים. נלחמנו מעטים מול רבים, אזרחים שנאבקו מול אנשי קומנדו. בחיים שלי לא חלמתי שאסתובב עם נשק".

אתה חושב שאנשים יחזרו לגור כאן אחרי הזוועות שחמאס חולל?

"אנשים בטראומה. התפקיד שלנו הוא להציג את הדרישות לממשלה ולצבא. אנחנו לא רוצים עוד כל מיני פתרונות פילוסופיים כאלו ואחרים, קונספציות של תורות לחימה. חמאס הוא חמאס, טרור זה טרור. זה לא משנה אם זה חמאס או פת"ח או ארגונים סוררים אחרים. נקודת המוצא היא שכדי שיהיה אפשר לדבר על המשך החיים כאן, צריכים לשאוף שתושבי עוטף עזה יחיו בלי מיגון. הבתים החדשים שייבנו כאן בתקווה צריכים להיות ללא ממ"ד. צריכים לפתור את הבעיה מהשורש".

לפתור איך?

"במשך השנים קיבלנו את הפתרונות שהציעו לנו. אפילו שיתפנו פעולה עם פועלים עזתים כי אמרו לנו שזה טוב לרצועה לחזק את הכלכלה. יחד עם ראש מועצת שער הנגב וחברי הטוב שנרצח, אופיר ליבשטיין, קידמתי במלוא העוז פרויקט משותף לנו ולהם בפארק ארזים. אלף דונם של שטחי תעשייה, כמאה אלף פועלים. חשבנו שהכל ייפתר דרך הכלכלה, שזה אינטרס שלנו, שזה יוריד את הטרור. עד יום לפני המתקפה הם עוד היו עושים קניות באושר עד, מאה מטר מפה. חשבנו לתת את האוטובוסים של המועצה ולעשות להם הסעות, שלא יהיו תלויים בהסעות פיראטיות, ולפתוח להם סופרים מיוחדים, מיזם כלכלי שיקל עליהם את הקניות. הם אמרו שהם לא אוהבים את האוכל ברצועה, אלא את האוכל שלנו. הכל התנפץ ברגע אחד".

היה מצור ישראלי רב־שנים על עזה.

"אני מעדיף אלף אמהות בוכות בעזה על אמא אחת בוכה כאן. אין ברירה, אנחנו חיים במזרח התיכון, אנחנו מנסים להיות אנושיים עד כמה שאפשר, אבל האנושיות צריכה להיעצר במקום שבו מערערים את הביטחון שלנו ורוצחים אותנו. המסקנה שלי היא שהם חיות. לא כולם, אבל אלו ששולטים שם, ואנחנו צריכים למצוא את הפתרונות. חששנו במשך שנים מכניסה לשם כי פחדנו מפגיעה בחיילים, אבל אנחנו דוחים את הקץ. זה לא שמישהו מוותר שם על הכוונות שלו, הן נשארות עקביות כל השנים. עד שאנחנו מקבלים דבר כמו שקרה בשבת. הדבר הזה חייב להיפסק, בלי קשר לימין ולשמאל. פוליטיקה לא קשורה לזה".

להגיד שפוליטיקה לא קשורה זו קצת היתממות.

"אותי לא מעניינת הפוליטיקה הזולה שהיתה במדינה בשנה האחרונה. זה מושך לפה, זה מושך לשם. יש לי במועצה 21 יישובים, מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל, קיבוצים של השומר הצעיר, חילונים, דתיים, מפוני גוש קטיף, ארץ ישראל מכל המינים והסוגים. למדנו לחיות בשלום.

"ממני חששו כי אני חובש כיפה. אמרו 'הוא דתי, הוא יסגור את החופים ואת מרכזי הקניות בשבת'. אבל הראינו שאנחנו יכולים לחיות יחד, כל קהילה לפי השקפת עולמה. חלקנו את חוף הים וידענו להיפגש באירועי תרבות או ספורט. הקרע בעם לא מעניין אותנו. עברנו את הקורונה, מבצעים צבאיים וחמש מערכות בחירות, אבל עכשיו התושבים מרגישים שבגדו בהם. סליחה, באמת בגדו בהם. אמרו להם 'אנחנו פה, אנחנו שומרים עליכם, אתם בעוטף עזה, האזור הכי בטוח בישראל לכאורה'. כל המושגים שלצערי קרסו".

"לאנשים פה מגיע יותר"

ב־2005, אחרי ההתנתקות, עברו רוב מפוני גוש קטיף להתגורר במועצה האזורית חוף אשקלון, וכיום הם מהווים 35% מתושביה. המפונים מרוכזים בשלושה יישובים קהילתיים — ניצן, באר גנים ובת הדר, ומהווים קבוצה דומיננטית ובעלת השפעה שתמכה בבחירתו של רביבו לראש המועצה. כ־25% נוספים מתושבי המועצה מתגוררים בקיבוצים גברעם, זיקים, יד מרדכי, כרמיה וניצנים. היתר, מרביתם מעדות המזרח, מתגוררים במושבים חקלאיים.

עד המתקפה האזור שלכם היה בפריחה אדירה, דמוגרפית צמחתם בשיעור של 4.8% בשנה.

"ביום שישי לפני האסון לא יכולת למצוא דירה או יחידת דיור פנויה ביישובי עוטף עזה. אין בנמצא. קהילות חזקות, חינוך פורמלי ובלתי פורמלי, יישובים מפוארים, גם במהות וגם בצורה".

אתה אומר שפוליטיקה לא מעניינת אתכם. שני פוליטיקאים ביקרו כאן אחרי המתקפה — שר האוצר ושר הפנים. הם לקחו אחריות על מה שקרה?

"מה שאנחנו שומעים מכולם הוא שכרגע הם לא מתעסקים במה שהיה. אני כן חושב שצריך להתעסק בזה, אבל כרגע אני במצב חירום ועוסק בהשלכות העתידיות. אני משמש הפה של התושבים, אני נמצא בקשר ישיר איתם, ואני זה שצריך לתת להם את המענה האחרון".

קיבלתם סיוע כספי מהמדינה?

"קיבלתי משר האוצר מענק של ארבעה מיליון שקל לצרכים עכשוויים, אבל כן, לאנשים פה מגיע יותר. כרגע כסף הוא לא הבעיה. התנהלנו בסדר עד עכשיו וגם אמרתי שאני לא צריך טובות, לא שיקדימו לי תשלומים ולא נדבות. אבל צריכים להגיד שיש פה אירוע ולתקצב אותו. יש לנו 30 הרוגים (כולל שוטרים וחיילים) ואני צריך לדאוג לתושבים, לקנות 30 אוהלי אבלים ולטפל בכל האופרציה הזו, לדאוג לחוסן של מי שנשאר ביישובים וגם למי שבבתי המלון, הם יישארו שם הרבה זמן. אני משוכנע שאנשים יקבלו את הכסף שמגיע להם מהמדינה, אבל הם לא יחזרו לכאן אם לא יחסלו את חמאס ויבנו רצועת ביטחון של כמה קילומטרים בינינו לבין הפלסטינים, זה המינימום".