"המלחמה באוקראינה כונתה 'מלחמת הטיקטוק הראשונה', ואני חושב שחרבות ברזל תהיה מלחמת ה־AI הראשונה", אומר גקר. "כי פתאום ישנה יכולת מאוד קלה ונגישה לייצר ולהפיץ תכנים ויזואליים וטקסטואליים באמצעות קבוצות ווטסאפ ייעודיות שעובדות עם בוטים, למשל. מצד אחד זה תורם למאמץ ההסברה, ומצד שני זה גם יכול להזיק משמעותית לשיח הציבורי סביב המלחמה".

גקר מתכוון לקבוצות ווטסאפ שאליהן אפשר לשלוח פוסטים של פייסבוק/איקס וכו' ולסמן אם הם בעד או נגד ישראל. אם הם בעד ישראל, צבא של בוטים ייצר להם תגובות חיוביות, לייקים ושיתופים, ואם הם נגדה — הבוטים ידווחו עליהם (אבל לא יגיבו, כדי לא לייצר להם טראפיק לא רצוי). אבל זירת ה־AI לא נגמרת שם: משתמשים רבים הפיצו השבוע תמונה של חייל צה"ל מחלץ כביכול שני תינוקות שנחטפו בידי חמאס והוחבאו בארון בעזה — אלא שהתמונה נוצרה בידי בינה מלאכותית, כפי שמעידה היד השלישית שיש לחייל, והשימוש השגוי בדגל ישראל.

והבלבול בין אמת לשקר אינו נחלתם של ההדיוטות בלבד. הצ'אטבוטים בארד של גוגל ובינג של מיקרוסופט, למשל, טענו ביום רביעי שעבר שישראל והחמאס הגיעו להפסקת אש. אומנם גוגל ומיקרוסופט מזהירות שהכלים שלהן ניסויים ועדיין אינם מדויקים, אבל הן כבר משלבות תכני AI בתוצאות החיפוש שלהן, כך שהמאמץ לדעת מה באמת אמיתי הופך סיזיפי אף יותר.

איך הטלטלות שעוברות על X (טוויטר לשעבר) בעידן אלון מאסק משפיעות בקרב על האמת?

"התדמית של איקס כשדה שמכוון מידע אמין קרסה לחלוטין השנה. מאסק ביטל את החשבונות המאומתים ופתח לכל אחד את האפשרות לרכוש וי כחול; הוא גם קידם תוכנית של ad sharing, שמציעה הכנסות בהתאם לחשיפה, בדומה לתוכניות של יוטיוב וטיקטוק. המשמעות היא שאם בעבר רק גורמים כמו ישראל, הפלסטינים והתומכים האידאולוגיים שלהם יצרו תכנים בנושא הסכסוך כדי לקדם את הנרטיב שלהם, עכשיו האפשרות הזו פתוחה גם בפני צדדים שלישיים שלא קשורים בכלל - גורמים מסחריים שיש להם אינטרס כלכלי לייצר תוכן ויראלי, גם אם הוא פייק לחלוטין.

"קחו לדוגמה את הציוצים שהועלו עם תכנים מתוך משחק המחשב ההיפר־ריאליסטי ARMA 3 — טרולים פמפמו אותם כתיעוד אמיתי מהמלחמה, והתוכן הזה הפך לוויראלי. סרטון אחר, של מסוק צה"ל שמופל על ידי טיל כתף של אנשי חמאס, קיבל 2.5 מיליון צפיות לפני שנמחק. עוד סרטון דומה קיבל כמעט 10 מיליון צפיות.

"לזה צריך להוסיף את משבר המודרציה ברשתות החברתיות (הכוונה לעובדי הרשתות החברתיות שתפקידם הוא לעבור על אוקיינוס התכנים ברשתות, ולדלות מתוכם תכנים לא ראויים, כמו הסתה לאלימות, כדי למחוק אותם, ר"ד). המודרציה ברשתות תמיד היתה לא מספקת, והיא רק הוחרפה עם המשבר בהייטק — כי המודרטורים היו הראשונים שקיבלו מכתבי פיטורים, מה שעוד יותר שחק, אולי אפילו הקריס את האופן שבו אנחנו יודעים שמשהו נכון. רואים את זה עכשיו, כשבכל פעם שאתם רואים תמונה של מישהו אתם צריכים לספור את האצבעות או הידיים שיש לו כדי לוודא שהיא לא פייק".

ולתוך הבלגן של מידע לא מאומת נכנסים גם בוטים שמפמפמים אותו.

"נכון, כשמעודדים אנשים להפוך לחלק מהמתקפה בלחיצת כפתור אחת — 'שתפו אותנו ומאות בוטים יפמפמו את הפוסט שלכם' — יש סכנה שברגע שהזיופים יתגלו, האדם הניטרלי והסביר יהפוך אפתי לחלוטין לבעיה שאתם מנסים להאיר, ויפטור את כל המידע שצף ברשת כתעמולה. מה זה אומר על הסביבה הטכנולוגית בכלליות? אם נצטרך לבדוק 30 אלף פעם כל דבר שאנחנו נתקלים בו ברשת כדי להבין אם נוצר בידי אזרחים מודאגים או בוטים ובינה מלאכותית — למי יהיה זמן להתעמק ולנסות להבין מה באמת קורה בעולם?".

בזמנים כאלה, שבהם הפייק משתולל, מה כן עובד?

"כרגע נראה שיש פריחה של יוטיוברים מז'אנר ה־longform - סרטונים ארוכים, שנמשכים 20 דקות ויותר. באמצעות תחקירים ארוכים ומושקעים יוצרי תוכן, שכבר בנו לעצמם שם וקהל ביוטיוב, בונים את עצמם כמקור מידע רציני ואמין. קחו למשל את היוטיובר Folding Ideas (דן אולסון), שהעלה לפני שבועיים סרטון שמציג מה קרה לאנשים שנפלו בפרשת גיימסטופ בשנתיים האחרונות - מדובר בסרטון של שעתיים וחצי שכבר צבר כ־2 מיליון צפיות".

באופן דומה בלוגר הטיולים אורן כהנוביץ (@Travelingisraelinfo), שלרוב מפרסם המלצות לתיירים בארץ, פרסם השבוע סרטון ארוך, היסטורי ומושקע על קורות הסכסוך הישראלי־פלסטיני (" Free Palestine? No thanks!"), שבתוך ימים אחדים הגיע לכ־2.5 מיליון צפיות.  

ואומרים שלאנשים היום אין קשב לכלום.

"נכון. במשך שנים אמרו לנו שהצעירים בימינו רוצים את הכל קצר יותר, אין להם זמן לקרוא, אין להם קשב, ואין להם סבלנות. והנה, יש הרבה אנשים שצופים בשעתיים של פודקאסט מצולם. אומנם הרבה פעמים הם עושים את זה ברקע, בזמן שהם עושים משהו אחר, אבל עדיין הם מקשיבים לאנשים שיוצרים תוכן הסברתי מוצלח על נושאים חשובים. עוד דוגמה היא Curiosity Stream, פלטפורמה שפחות מוכרת בארץ אבל תופסת תאוצה בחו"ל; זה שיתוף פעולה בין יוטיוב ופטראון, שם מייצרים סרטונים אינפורמטיביים רק עבור אנשים שמעוניינים להירשם בכסף, ואני חושב שזה כיוון מעניין מאוד למדיה מודרנית".

נראה שבמלחמה הנוכחית ההסברה הישראלית רושמת הישגים חסרי תקדים בגיוס דעת הקהל העולמית, עם ההאשטג HamasIsIsis#, תמונות החטופים בסטוריז של שחקנים הוליוודיים ועוד.

"מה שעובד בהסברה, כמו שראינו שעובד במקרים קודמים, הוא שאנשים מוכרים, שיש להם כבר קהל עוקבים מבוסס, מתחילים להעלות תוכן שקשור יותר למלחמה. ראינו את זה כשהרוסים פלשו לאוקראינה, ומשפיעניות אוקראיניות מתחום הביוטי או הכושר התחילו פתאום לדבר על המלחמה, ומכיוון שהעוקבים שלהן כבר מכירים אותן ואת התוכן שלהן זה עזר לפרוץ את המחסום הציני של 'הכל מזויף ממילא והכל זה נרטיב'. זו תופעה מוכרת מאוד בפסיכולוגיה, שהיכרות דומה מאוד לאמינות בראש שלנו, וכשדבר מוכר אנחנו מרגישים כאילו הוא נכון, גם אם זה לא מוצדק".

אז לנו ישנה אלה קינן (@EllaTravels), בעלת סוכנות לשיווק דיגיטלי ויוצרת תוכן בתחום הטיולים, שהגתה את קמפיין "חמאס הוא דעאש".

"אלה קינן היא הדוגמה המזוקקת של מה שאנחנו מדברים עליו. אלמלא היה לה ההון החברתי ותשומת הלב שהרוויחה בפן המקצועי, העוקבים שלה לא היו נותנים לה את הקרדיט לספר את הסיפור שלה ומקשיבים דווקא לה ולא למישהו אחר. HamasIsIsis# הוא בכלל הברקה כי לאנשים בארץ קל מאוד לחבר אותו לסיפורים האישיים שלהם, לאהוביהם שנרצחו ונחטפו, לדוגמאות קונקרטיות. זה לא StandWithIsrael# — תגית מאוד פטריוטית, אבל גם מאוד אבסטרקטית ומאוד שבטית, שבעצם אומרת 'תתחלקו למחנות הסטנדרטיים שלכם, מי בעד ומי נגד'".

איפה ההסברה שלנו פחות תופסת?

"בטיקטוק, כי שם הדברים עובדים לפי טרנדים, המדיה מבוססת יותר על תמות ופחות על פרסונות — משפעיני טיקטוק רבים ממציאים את עצמןם מחדש כל הזמן, בניגוד למשפיענים של יוטיוב ואינסטגרם, שמקפידים לטפח מותג עקבי. מעבר לזה, בהרבה מהמדיה הצעירה יותר, וזה תופס בעיקר לטיקטוק, אבל גם לאינסטגרם, הבון טון הוא להיות בעד סוגיות של צדק חברתי. אם אינסטגרם הישן הוקדש לצילומי אוכל וסלפיז בשקיעה, הרי שהדור החדש מאוד מקדם את הסוגיות החברתיות החמות ומוכוון לערכים ליברליים כמו אנטי־גזענות, אנטי־אפליה, ופמיניזם. והיסטורית — המאבק הפלסטיני היה בצד הנכון של המשוואה הזו, ולכן לא משנה מה תמונת המצב, הסחף הוא לכיוון הזה".

איך כדאי לקדם את המאבק הפרו־ישראלי בטיקטוק?

"בטיקטוק קל מאוד לייצר תוכן, ויש בה סט של כלים שקל מאוד באמצעותם להפוך תכנים לוויראליים, גם אם אין לך קהל עוקבים רב. פיצ'רים כמו פילטרים ושימוש חכם בסאונד מבדילים את טיקטוק מהפלטפורמות האחרות בהפצה הקלאסית של מסרים. ראיתי היום, למשל, שמישהו הכין פילטר שנקרא "Free Palestine", שצובע את הפרצוף שלך בצבעי דגל פלסטין ומוסיף כיתוב בערבית, אבל הכיתוב בערבית בעצם אומר 'חמאס הוא דאעש'. מי שלא מדבר ערבית לא יידע את זה. זו הטרלה לא רעה, שעושה שימוש חכם בכלים של טיקטוק".